שמעון אגרנט

שמעון אגרנט
Schimon Agranat
לידה	5 בספטמבר 1906; לואיוויל, קנטקי
פטירה	10 באוגוסט 1992 (בגיל 85); ירושלים, ישראל
תאריך עלייה	1930
מקום קבורה	בית הקברות סנהדריה, ירושלים
השכלה	בית הספר למשפטים של אוניברסיטת שיקגו
	18 במרץ 1965 – 5 בספטמבר 1976; (11 שנים)
	→ יצחק אולשן יואל זוסמן ←
	29 בפברואר 1960 – 18 במרץ 1965; (5 שנים)
תחת נשיא בית המשפט העליון	יצחק אולשן
	→ שניאור זלמן חשין משה זילברג ←
	דצמבר 1948 – 5 בספטמבר 1976; (כ־27 שנים)
	דצמבר 1948 – 5 בספטמבר 1976; (כ־27 שנים)
	שופט בית משפט השלום בחיפה; שופט בית המשפט המחוזי בחיפה; יו"ר ועדת אגרנט; יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השלישית; נשיא האגודה לזכויות האזרח;
	שופט בית משפט השלום בחיפה; שופט בית המשפט המחוזי בחיפה; יו"ר ועדת אגרנט; יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השלישית; נשיא האגודה לזכויות האזרח;
פרסים והוקרה
	פרס ישראל (1968)

שמעון אגרנט (5 בספטמבר 1906 – 10 באוגוסט 1992) היה הנשיא השלישי של בית המשפט העליון. אגרנט כיהן כשופט בבית המשפט העליון במשך 27 שנים, וכתב מספר פסקי דין משמעותיים שעיצבו את דמותו של בג"ץ בשנותיו המוקדמות.

אגרנט, יליד ארצות הברית, היה בן למהגרים יהודים מהאימפריה הרוסית ולמד משפטים באמריקה לפני שעלה ארצה. לאחר שעלה היה עורך דין פרטי בימי המנדט הבריטי, התמנה לשופט בבית משפט השלום ובהמשך לבית המשפט המחוזי בחיפה. הוא התמנה לכהן כשופט בבית המשפט העליון זמן קצר לאחר קום המדינה, וכיהן 17 שנים כשופט ועוד 11 שנים כנשיא בית המשפט העליון.

בין פסקי דינו הנודעים בג"ץ קול העם (הדן בחופש הביטוי) ובג"ץ ירדור (הדן בדמוקרטיה מתגוננת). בנוסף, אגרנט היה מי שכתב את פסקי דין הרוב במשפט מחתרת צריפין ובערעור של משפט קסטנר לעליון. תחום ההתמחות שלו היה במשפט פלילי, ומכאן שהייתה לו השפעה רבה גם על תחום זה במהלך כהונתו ארוכת השנים כשופט בכיר. אגרנט עמד גם בראשות שתי ועדות חקירה ממלכתיות: ועדת אגרנט להבהרת סמכויות היועץ המשפטי לממשלה ב-1962 וועדת אגרנט לחקר מחדל מלחמת יום הכיפורים.

קורות חיים עריכה

אגרנט נולד בלואיוויל שבמדינת קנטקי, בארצות הברית, בט"ו באלול ה'תרס"ו, 1906, לד"ר אהרון יוסף אגרנט (1881–1946), יו"ר הסתדרות רופאי השיניים בישראל ופעיל ציוני^[1], ולפנינה בת שמעון שניצר. הוריו היגרו לארצות הברית מחיסלוויצ'י שברוסיה זמן קצר לפני לידתו. אביו התפרנס מהוראת עברית והיה ציוני שביקש לעלות לארץ ישראל. אגרנט גדל בשיקגו, למד בבתי ספר יהודיים ולזמן מה למד בגמנסיה העברית הרצליה^[2]. הוא למד באוניברסיטת שיקגו ובמקביל לימד עברית בבית ספר יהודי בעיר^[2] והיה אחראי על שיעורי העברית בבית הספר היהודי בו לימד^[3]. כן היה פעיל בארגון אבוקה בשיקגו.

בשנת 1926 קיבל תואר ראשון^[4]. בפילוסופיה מאוניברסיטת שיקגו ובהמשך קיבל תואר במשפטים מאותה אוניברסיטה. ב-10 במרץ 1930^[5] הוא עלה לארץ ישראל עם הוריו על סיפון האניה "מוריטניה"^[6], עבר את מבחני ההסמכה לעורכי דין זרים באפריל 1931^[7] וקיבל רישיון עריכת דין באפריל 1932^[8]. את ההתמחות עשה בירושלים ולאחריה עסק כעורך דין פרטי בחיפה. בין השאר עבד עבור ועד הקהילה בחיפה בסיוע לעולים שנכנסו לארץ ישראל נגד חוקי המנדט הבריטי ונכלאו בכלא עכו^[9].

בסוף שנות השלושים נישא לכרמל פרידלנדר, בת לישראל פרידלנדר ולליליאן לבית בנטוויץ'. דודה של אשתו, אחי אמה, נורמן בנטוויץ', שהיה היוע המשפטי הראשון לממשלת המנדט, סייע לאגרנט לבחור במשרת שופט, ואף המליץ עליו בפני הנציב העליון. ב-1940, תחת שלטון המנדט הבריטי, מונה לשופט בבית המשפט השלום בחיפה^[10] וב-1948 לנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה. עם ייסודו של בית המשפט העליון של מדינת ישראל בשנת 1948 היה שמו של אגרנט בין השמות הראשונים שהועלו לשמש בו כשופט^[11], אולם הוא לא נמנה בין חמשת השופטים הראשונים (עקב העובדה שרק זמן קצר לפני כן מונה לבית המשפט המחוזי, והשופט חשין, שנבחר במקומו, היה שופט מחוזי ותיק יחסית). בדצמבר 1948 מונה לשופט בבית המשפט העליון בפועל^[12], מינוי שהוארך באוקטובר 1949^[13] וב-2 בינואר 1950 מונה במינוי של קבע^[14].

כן שימש בשנים 1954–1966 במשרת פרופסור אורח למשפט פלילי באוניברסיטה העברית.

ב-29 בפברואר 1960 מונה אגרנט לממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון^[15]. ב-18 במרץ 1965 התמנה לנשיא בית המשפט העליון^[16] וכיהן בתפקיד זה עד לפרישתו ב-5 בספטמבר 1976.

אגרנט הוא חתן פרס ישראל למשפט לשנת ה'תשכ"ח.

בשנותיו בבית המשפט העליון כתב אגרנט פסקי דין רבים אשר דנו בשאלות מכריעות והרות גורל (כהרשעתו של אדולף אייכמן), ושימש אב בית דין במשפטים רבים אשר עיצבו את דמותה המשפטית של מדינת ישראל.

פסק הדין הידוע ביותר והמצוטט ביותר של אגרנט הוא פסק דינו בבג"ץ קול העם, בו דן ביסס אגרנט באריכות את חופש הביטוי כזכות עילאית במשפט החוקתי של ישראל, וקבע את מבחן "הוודאות הקרובה" הנדרש משיקולי ביטחון כדי לגבור על חופש הביטוי. פסק-דין ידוע אחר של אגרנט הוא פסק דין ירדור.

בשנת 1962 מונה לעמוד בראש 'ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה' שכונתה על שמו ועדת אגרנט (הראשונה). הוועדה בראשותו הציגה לממשלה בחוות דעתה את מבנה סמכויותיו של היועץ, יחסיו עם שר המשפטים ועם הממשלה, ותוקפה של חוות דעתו ביחס לממשלה וביחס לרשויותיה המנהליות. מסקנותיה של ועדת אגרנט השפיעו על הגדרת תפקיד היועץ המשפטי לממשלה עשרות שנים קדימה והן עדיין מהוות נושא לדיון משפטי ער^[17].

בשנת 1973 מונה אגרנט לעמוד בראש ועדת החקירה הממלכתית (שכונתה בהתאם ועדת אגרנט) לחקר נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים. פרסום הדוח הראשוני היה באפריל 1974 והוועדה הטילה את האחריות לכשלים המודיעיניים על הדרג המבצעי, והמליצה על סיום כהונתם של הרמטכ"ל וראש אמ"ן. היא לא ביקרה את ראשי הדרג המדיני, משה דיין וגולדה מאיר. למרות זאת לאחר מספר שבועות התפטרה גולדה מאיר מראשות הממשלה.

סוגיה שצצה לאחר מספר שנים היא האם אגרנט ידע על פגישתה של גולדה מאיר עם חוסיין, מלך ירדן, ב-25 בספטמבר 1973, במסגרתה הזהיר חוסיין את ישראל מפני התקפה קרובה מצד מצרים וסוריה. אגרנט טען שלא ידע על פגישה זו אך צבי זמיר טען שאכן ידע^[18].

בשנות חייו האחרונות, החל משנת 1988, כיהן אגרנט כנשיא האגודה לזכויות האזרח.

אגרנט נפטר בי"א באב ה'תשנ"ב, 10 באוגוסט 1992, בן 86, ונקבר בירושלים. הוא הותיר אחריו שלושה בנים ושתי בנות. אורית סון היא נכדתו.

הכיכר בין בית המשפט העליון למשרד החוץ בירושלים נקראת על שמו.

בשנת 2023, לרגל יובל למלחמת יום הכיפורים, הופיעה דמותו של אגרנט בסרטו של גיא נתיב "גולדה", והוא גולם על ידי הנרי גודמן.^[19]

ספר יובל לכבודו עריכה

בשנת 1986 יצא לכבודו של שמעון אגרנט ספר יובל:

מרדכי קרמניצר ורות גביזון, 1986. גבורות לשמעון אגרנט, ירושלים: "גרפ-פרס".

ראו גם עריכה

כיכר שמעון אגרנט

לקריאה נוספת עריכה

פנינה להב, ישראל במשפט - שמעון אגרנט והמאה הציונית, עם עובד, 1999
דניאל פרידמן, קץ התמימות: משפט ושלטון בישראל, הוצאת ידיעות ספרים, 2019
אברהם חיים אלחנני, ירושלים ואנשים בה, ירושלים: ראובן מס, 1973 (417–415)

קישורים חיצוניים עריכה

מדיה וקבצים בנושא שמעון אגרנט בוויקישיתוף

ציטוטים בנושא שמעון אגרנט בוויקיציטוט

שמעון אגרנט (1906-1992), דף שער בספרייה הלאומית
דוד תדהר (עורך), "ד"ר שמעון אגרנט", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יד (1965), עמ' 4534
שמעון אגרנט, באתר הרשות השופטת
אלוף בן, שמעון אגרנט, השופט שהמציא את הדמוקרטיה, באתר הארץ, 4 באפריל 2023

הערות שוליים עריכה

^ ד"ר א.י. אגרנט ז"ל, הצופה, 3 ביוני 1946. עליו ראו עוד: 'אגרנט, אהרון יוסף', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 22.
^ ¹ ² Hebrew Classes in Albany Park, שיקגו סנטינל, 22 באוגוסט 1924
^ Temple Beth Israel of Albany Park, שיקגו סנטינל, 8 בינואר 1926
Temple Beth Israel of Albany Park, שיקגו סנטינל, 2 בספטמבר 1927
^ Temple Beth Israel of Albany Park, שיקגו סנטינל, 10 בספטמבר 1926
^ ארכיון המדינה, Agranat Simon, ארכיון המדינה
^ ארכיון המדינה, רשימות עולים 1930 - תל אביב-יפו, חיפה, באתר ארכיון המדינה
^ foreign advocates examination, פלסטיין בולטין, 21 באפריל 1931
^ New Palestinian advocates, פלסטיין בולטין, 15 באפריל 1932
^ שביתת רעב של 100 אסירי עליה, דבר, 13 בפברואר 1935
שביתת רעב, דואר היום, 30 באוגוסט 1935
^ חיפה - שופט השלום החדש נכנס לתפקידו, דבר, 29 בדצמבר 1940
^ היוקם בית הדין העליון הקבוע על ידי מועצת המדינה הזמנית, על המשמר, 15 ביולי 1948
^ מינויי שופטים, המשקיף, 5 בדצמבר 1948
^ מינויים, חרות, 9 באוקטובר 1949
^ ד"ר ש. אגרנט - שופט עליון קבוע, הַבֹּקֶר, 15 בדצמבר 1949
^ הודעה על מינוי ממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון, ילקוט הפרסומים 744, התש"ך, 29 בפברואר 1960, עמ' 966
^ הודעה על מינוי נשיא בית המשפט העליון, ילקוט הפרסומים 1168, התשכ"ה, 18 במרץ 1965, עמ' 1556
^ הוועדה הציבורית לבחינת דרכי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה ונושאים הקשורים לכהונתו, 1998. עמ' 36
^ אמיר אורן, על סוכנים וסיכונים, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2011
^ "גולדה", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)

שמעון אגרנט - תבניות ניווט

[1] ד"ר א.י. אגרנט ז"ל, הצופה, 3 ביוני 1946. עליו ראו עוד: 'אגרנט, אהרון יוסף', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 22.

[מורהלעברית-2] ¹ ² Hebrew Classes in Albany Park, שיקגו סנטינל, 22 באוגוסט 1924

[3] Temple Beth Israel of Albany Park, שיקגו סנטינל, 8 בינואר 1926
Temple Beth Israel of Albany Park, שיקגו סנטינל, 2 בספטמבר 1927

[4] Temple Beth Israel of Albany Park, שיקגו סנטינל, 10 בספטמבר 1926

[5] ארכיון המדינה, Agranat Simon, ארכיון המדינה

[6] ארכיון המדינה, רשימות עולים 1930 - תל אביב-יפו, חיפה, באתר ארכיון המדינה

[7] reign advocates examination, פלסטיין בולטין, 21 באפריל 1931

[8] New Palestinian advocates, פלסטיין בולטין, 15 באפריל 1932

[9] שביתת רעב של 100 אסירי עליה, דבר, 13 בפברואר 1935
שביתת רעב, דואר היום, 30 באוגוסט 1935

[10] חיפה - שופט השלום החדש נכנס לתפקידו, דבר, 29 בדצמבר 1940

[11] היוקם בית הדין העליון הקבוע על ידי מועצת המדינה הזמנית, על המשמר, 15 ביולי 1948

[12] מינויי שופטים, המשקיף, 5 בדצמבר 1948

[13] מינויים, חרות, 9 באוקטובר 1949

[14] ד"ר ש. אגרנט - שופט עליון קבוע, הַבֹּקֶר, 15 בדצמבר 1949

[15] הודעה על מינוי ממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון, ילקוט הפרסומים 744, התש"ך, 29 בפברואר 1960, עמ' 966

[16] הודעה על מינוי נשיא בית המשפט העליון, ילקוט הפרסומים 1168, התשכ"ה, 18 במרץ 1965, עמ' 1556

[17] הוועדה הציבורית לבחינת דרכי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה ונושאים הקשורים לכהונתו, 1998. עמ' 36

[18] אמיר אורן, על סוכנים וסיכונים, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2011

[19] "גולדה", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]