פתיחת התפריט הראשי

ביוגרפיהעריכה

קלוד קליין נולד בדיז'ון, צרפת, ליהודים-פולנים, שהתיישבו באלזס בשנות העשרים של המאה העשרים. בתחילת מלחמת העולם השנייה עזבו את אלזס ולאחר הכיבוש התיישבו בגרנובל. הם התגוררו שם עד שהגרמנים נכנסו לאזור, ואז הם הצליחו לברוח דרך ההרים לשווייץ. אמו כתבה דו"ח על בריחתם. דו"ח זה נחשב כמסמך בעל-ערך היסטורי ולכן פורסם ב"מחקרי יד ושם". [1]

בשנת 1945 חזרו לאלזס והתיישבו בעיירה סלסטה שליד שטרסבורג. קליין למד בבי"ס ובתיכון המקומי עד לכיתה י"א, אז עבר לבי"ס "עקביא" שליד שטרסבורג ובכיתה י"ב למד בבית ספר יהודי ליד פריז בהנהגתו של הרב יהודה ליאון אשכנזי (הידוע בכינויו מניטו).

ב-1957 החל ללמוד משפטים ומדעי המדינה באוניברסיטת שטרסבורג. הוא השיג שני תארים ראשונים בשני החוגים וכן שני תארים שניים בשני החוגים. כתב דוקטורט במשפט מנהלי באוניברסיטת שטרסבורג, אותו סיים ב-1965 בהצטיינות. בשנים 1968-1965 שימש כמרצה באותה אוניברסיטה. ב-1968 עלה לישראל וקיבל מינוי בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית. בתקופת לימודיו ולפני עלייתו לארץ, אירגן קבוצה של סטודנטים ציונים שמאלנים, חלקם חיים כיום בישראל. [2]

התחיל כמרצה בכיר ובשנת 1974 התמנה לפרופסור חבר. בשנים 1977-1974 שימש כמנהלו של מרכז הארי סאקר למחקר השוואתי. ב-1982 התמנה לפרופסור מן המניין למשפט ציבורי. בשנת 1978 נבחר לדיקן הפקולטה למשפטים ושימש בתפקיד זה עד 1981. בשנת 2001 פרש לגמלאות.

קליין ממשיך עד היום (2017) ללמד קורס כל שנה. כך למשל נתן במשך שנתיים סמינר על משפט אייכמן, עליו כתב ספר באותה עת. מדי פעם הוא גם מלמד קורס על מרסל פרוסט במדעי הרוח, והעביר גם קורס על ההיסטוריה של וישי בחוג להיסטוריה. נתן קורס על הדוקטרינה המשפטית של רפובליקת ויימאר.

במהלך השנים קליין שימש כפרופסור אורח בבתי הספר למשפטים של אוניברסיטאות רבות, כגון: אוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה, אוניברסיטת דרום קליפורניה בלוס אנג'לס, אוניברסיטת לאוול בקוויבק סיטי, אוניברסיטת קולורדו בבולדר, בית ספר למשפטים קרדוזו בישיבה יוניברסיטי בניו יורק, אוניברסיטאות פריז 1, פריז 2, ריימס, פריבורג (שווייץ). שהה כחוקר במכון רוקפלר בלאג'ו, איטליה וכפרופסור אורח במכון האירופי בפירנצה, איטליה.

כמו כן כיהן כדיקן בית הספר למשפטים במכללה למינהל בראשון לציון (1999-97) וכדיקן המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, רמת גן (2006-01).

בשנת 1984-1983 שימש כיועץ מיוחד לתת-ועדה לחוקי יסוד של הכנסת.

במישור הבינלאומי הוא פעיל בארגון הבינלאומי למשפט חוקתי ומשנת 2006 מכהן כסגן נשיא הארגון. שימש יו"ר העמותה למשפט ציבורי בישראל. במשך מספר שנים היה חבר מועצת מרצ, כמה פעמים הוצב במקום לא-ריאלי ברשימתה לכנסת.

בשנת 2018 זכה קליין בפרס "פרנסין ואנטואן ברנהיים" של הקרן ליהדות הצרפתית (La fondation du judaïsme français) עבור מפעלו המחקרי רב השנים.[3]

קלוד קליין נשוי בשנית להיסטוריונית אווה טלקש-קליין והם מתגוררים בירושלים. יש לו שתי בנות מנישואיו הקודמים, אריאלה ונעמי.

מחקריועריכה

המשפט החוקתי הישראליעריכה

בשנת 1971 פרסם מאמר חשוב בשם "עידן חדש במשפט הקונסטיטוציוני הישראלי". [4] בו פיתח תאוריה שלפיה לכנסת יש סמכות מכוננת וסיפק את התשתית התאורטית לכך. בתחילה ניתוח זה לא התקבל כלל, אך ב-9 בנובמבר 1995 בפסק דין בנק המזרחי, קיבל נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק את התאוריה של קליין וציטט אותו בפסק-הדין. [5]

ב-1987 פרסם מאמר על בעיית המיעוט הערבי בישראל [6] במאמר ניתח את האפשרויות התאורטיות השונות ליחס המדינה לערביי ישראל והציע להעניק להם אוטונומיה תרבותית רחבה יותר.

תרגום מדינת היהודים לצרפתיתעריכה

בשנת 1990 ראה אור תרגומו המבואר לצרפתית של קליין לספר "מדינת היהודים" מאת הרצל. זהו תרגום חדש לצרפתית אחרי שמונים שנה. ספרו של הרצל נכתב במקור בגרמנית, בתרגום העברי נכתב "מדינת היהודים". בצרפת, אנגליה ובמדינות נוספות תירגמו את השם ל"מדינה יהודית".

התרגום הותקף בידי אנשים מהימין הישראלי שכתבו שהרצל הסכים לתרגום האנגלי והצרפתי, כלומר שלא הייתה לו התנגדות למושג "מדינה יהודית". [7] קליין טוען שהרצל הסכים רק מטעמים אסתטיים ולא מהותיים.

מקרה אייכמןעריכה

ספרו על משפט אייכמן ראה אור בצרפת בהוצאת גלימר בשנת 2012, לרגל 50 שנה למשפט. הספר עורך ניתוח משפטי של משפט אייכמן, בעיקר לגבי נושא סמכות מדינת ישראל לשפוט אותו. כמו כן קליין דוחה את תפישת "הבנליות של הרוע" של חנה ארנדט ומראה שהיא שגתה לחלוטין. אייכמן כלל לא היה "טמבל" (כלשונה של ארנדט).

האם ניתן לחדול להיות יהודי ? תשובה לשלמה זנדעריכה

ספרו האחרון של קליין ראה אור בפריז הוצאת גראסה (Grasset) במאי 2014.

הספרים של זנד זכו להצלחה מרבית בצרפת: קליין מנתח את סיבות ההצלחה הזאת בעיקר בשמאל הצרפתי. כמו כן הוא מנתח את התזות של זנד ומפריך אותן; למשל, זנד טוען שיידיש לא מגיעה ממקור גרמני כפי שסוברים רוב הבלשנים. [8] כמו כן הוא טוען שרוב היהודים האשכנזים מקורם בכוזרים שהתגיירו. [9] קליין תוקף גם את טענתו של זנד שהיהדות היא דת בלבד, ובשום מקרה אינה עונה לקריטריונים של עם, ומכאן נובע לדעת זנד שלא קיים מושג של חילוניות יהודית. לדעתו של קליין קיים הווי יהודי מעבר להווי הדתי גרידא.

בספר קליין מנתח את פסיקת בית המשפט העליון משנת 2013 בעניינה של עמותת "אני ישראלי" בראשותו של עוזי אורנן. [10] פסק הדין דחה את טענתה של עמותת "אני ישראלי" שביקשה להירשם במרשם האוכלוסין כישראלי במקום כיהודי. בית-המשפט קבע שלא הוכח שקיים לאום ישראלי. בכך בית המשפט תמך בגרסה המשפטנית הקלאסית שמדינת ישראל היא מדינה יהודית בעלת מיעוט ערבי. קליין תומך בגישה זו.

ספריועריכה

1) La police du domaine public, Paris, Librairie générale de droit et de jurisprudence, 1965.

2) La République de Weimar, Paris Flammarion 1968,

(בהמשך תורגם לאיטלקית, ספרדית, פורטוגזית וקוריאנית)

3) Le Caractère juif de l'Etat d'Israël, Paris, Cujas, 1977.

4) Le Système politique d'Israël, Paris, Presses Universitaires de France, Collection Thémis 1983.

5) Le droit Israélien, Collection Que sais-je? PUF (1990)

6) Essai sur le sionisme with a new french translation of Herzl's Judenstaat (l'Etat des Juifs), Editions La Decouverte, Paris 1990, new pocket edition 2003.

7) Deux fois vingt ans, Israël, Editions du Félin, Paris 1990., new pocket edition 2008.

8) Constitutional Law: Israel in International Encyclopaedia of Constitutional Law, Kluwer, Holland, 1992.

9) Théorie et pratique du pouvoir constituant, Presses Universitaires de France, Collection, Les voies de droit (1996).

10) La démocratie en Israël, Le Seuil, Paris, Collection science politique 1997.

11) Israël: un Etat en quête d' identité, Paris, Collection vingtième siècle, Castermann, 1999.

12) Le cas Eichmann, vu de Jerusalem, Paris Gallimard, 2012.

13) Peut-on cesser d' être juif ? A propos de Shlomo Sand, de ses livres et de lusage qui en est fait, Grasset, Paris 2014.

קליין פרסם כ-90 מאמרים בכתבי-עת מדעיים.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ר' קלוד קליין, "עדות משנות הכיבוש – מגרנובל לשווייץ", יד ושם קובץ מחקרים ל"ז 2, ירושלים תש"ע.
  2. ^ בספרו החצי-אוטוביוגרפי "deux foix vignt ans, Israël, Editions du Félin, Paris 1990., New pocket edition 2008 " הוא מספר על נסיבות עלייתו וקבלתו לאוניברסיטה.
  3. ^ Prix Francine et Antoine Bernheim, ‏יום שני, ה-28 במאי, 2018
  4. ^ A new era in Israel's constitutional Law (6) Isr. L.R. (1971) 376-397.
  5. ^ בנק המזרחי המאוחד נגד מגדל. פד"י מט כרך 4 עמ' 221.
  6. ^ Israel as a Nation-State and the problem of the Arab minority: in search of a status, The International Center for Peace in the Middle East, Tel Aviv, 1987 (French translation in Cahiers Bernard Lazare, no 121-122 January 1989 p. 45-80)
  7. ^ ר' Yoram Hazony, The Jewish State, The Struggle for Israel's soul (Basic Books, New York 2000), pp. 103. ר' גם Yoram Hazony: Did Herzel Want a 'Jewish State'?" Azure 9 (Spring 2000), pp. 37-73.
  8. ^ ר' שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי? (הוצאת רסלינג 2008), עמ' 233.
  9. ^ ר' זנד, מתי ואיך, עמ' 228.
  10. ^ ר' Claude Klein, Peut-on cesser d'etre Juif? (Grasset 2014), pp. 146.