בו חמארה
גִ'ילַאלִי בֶן דרִיס אֶל יוֹסֶפִי אֶל זֶרהוּנִי (בערבית: الجيلالي بن إدريس اليوسفي الزرهوني) הידוע בכינויים לֶרְוגוּוִי, וכן בּוּ חמַארַה היה הטוען לכתר של מרוקו בין השנים 1902–1909, בתקופת שלטונם של עבדל עזיז ועבד אל חפיז.[1]
 | |
| בו חמארה, 1903 | |
| לידה |
1860 אולד יוסף, מרוקו  |
|---|---|
| פטירה |
2 בספטמבר 1909 (בגיל 49 בערך) פאס, מרוקו |
| מדינה |
מרוקו |
  | |
שמו עריכה
שמו – ג'ילאלי בן דריס אל יוספי אל זרהוני – מעיד על מקום הולדתו: אולד יוסף (אנ') באזור ז'רהון ליד העיר פאס.
היה ידוע גם בתור אל רוגווי כלומר "המתחזה", ובכינוי הנפוץ ביותר בו חמארה – "האיש על האתון" או "בעל האתון".[1]
רקע עריכה
בשנת 1894 מת הסולטאן מולאי חסן הראשון, אשר התייחס כראוי ליהודי מרוקו וכיבדם מאוד.
בנו הבכור מולאי עבדל עזיז ירש את מקומו, והוא נודע כפחות שמרן מאביו, ופתוח יותר לתרבות המערב וההשכלה. על מנת לקדם את כלכלת ארצו הוא נתן שורה של הטבות מרחיקות לכת למדינות אירופה הסוחרות במרוקו, וכן יזם רפורמה במיסים אשר פגעה בהכנסותיהם של בעלי הפריבילגיות – השריף והקייד.
פעולותיו של המלך גרמו לתסיסה בעם בהובלת בעלי האינטרסים, ובאזורים רבים במדינה החלו לפוץ שמועות על הפרות חוק וסדר, ועל מרד העומד לבוא. ההתנגדות למלך התחזקה עוד ועוד, עד להכשרת הקרקע למרד גלוי.
ביוגרפיה עריכה
פרוץ המרד עריכה
קשריו של בו חמארה עם משפחת המלוכה החלו כאשר מילא את תפקיד מזכירו של מולאי עומר, אחיו של הסולטאן מולאי עבדל עזיז. בעקבות תככים שונים בחצר המלוכה נכלא והשתחרר כעבור מספר שנים.[1]
בשנת 1902, בהיותו בגיל 40, השתחרר מהכלא והחליט לנקום בסולטאן, נסע לאלג'יריה ומשם חזר (רכוב על אתון, ומכאן שמו) לעיר תאזה בצפון מזרח מרוקו, תוך שהוא מתחזה למולאי מוחמד – אח נוסף של הסולטאן.
מולאי מוחמד נחשב בקרב ערביי מרוקו לדמות מקודשת ומסתורית כבר בחייו, הוא שכן בארמון בפאס וכמעט ולא נראה בציבור. עובדה זו סייעה לבו חמארה להתחזות אליו, ולסחוף אחריו את ערביי מרוקו. הוא צבר סביבו צבא לוחמים רבים בין הערים תאזה לאוג'דא, ובין דבדו למלייה, וכך כבש ללא התנגדות את העיר תאזה והכריז כי תם קץ שלטון "אחיו" וכי הוא סולטן מרוקו.[2]
בערים אותם כבש נהג לזרות פחד ואימה מפניו, וסופר עליו כי הוא הוציא להורג כמה ממתנגדיו, על ידי השריית הקורבנות בדלק והצתת גופותיהם.
הקרבות עריכה
הסולטן עבד לעזיז ששמע על המרד שקם, שלח גייסות של לוחמים כדי להכריע אותו, אך בו חמארה וצבאו המאולתר התבססו בתאזה, והצליחו להדוף את כל הניסיונות לפלוש לתחומו.
בשנת 1909 החליט להרחיב את תחום שליטתו לכפרים נוספים, אך החל להתקשות בשימור נאמנותם של כל השבטים הרבים שהקיף. בנוסף, הוא התנכר לחלק מהשבטים באמצעות מכירת זיכיונות כרייה לטובת אינטרסים ספרדיים.[1]
באותה העת התמנה סולטן חדש, מולאי עבדל חפיז. עבדל חפיז היה נמרץ וחזק יותר מעבד לעזיז, והחל לנסות ולהכפיש את בו חמארה, באמצעות חשיפתו של מולאי מוחמד האמיתי, ששכן עד כה רק בארמון בפאס. הוא חשף אותו בפני ציבור גדול במסגד במזרח מרוקו, אך הדבר עורר התפרעויות וכמעט ולא חזר על עצמו.
במקביל, בו חמארה המשיך במסע הכיבוש והחל להתקרב לעיר פאס. עבד הפיד שלח נגדו חטיבה צבאית גדולה, חמושה בתותח חדיש המאויש על ידי תותחנים צרפתיים. כאשר נפגשו הצדדים התפתח קרב גדול, שבמהלכו הפגיז התותח מסגד שבו התבצר בו חמארה, והוא נלכד בידי חייליו של הסולטאן.
עונשם של אנשי בו חמארה עריכה
ראשם של כל אנשי בו חמארה נערף במקום, או שנלקחו כשבויים בצעדה לעיר פאס. העדויות אומרות כי 400 אסירים החלו את הצעדה לפאס, אך רק 160 מתוכם הגיעו. בפאס נשפטו כולם ונגזר שיבוצע בהם מום שיבלוט לעין כל, לחלקם כרתו את כף הרגל והם שוחררו, ואחרים נכלאו עד מותם.
בו חמארה עצמו נכלא בכלוב קטן שבו לא יכול היה אפילו לעמוד. ישנם סיפורים סותרים על אופן הוצאתו להורג בסופו של דבר. התיאור הפופולרי ביותר הוא שהוא הושלך לכלוב האריות בחצר הסולטן, וכאשר התמהמהו האריות מלטרוף אותו הוא נורה. תיאור נוסף אומר כי אחר זמן רב שהוחזק בכלוב ונחלש, לא יכול היה לעמוד זקוף, והוא הוטבע באמבט מתכת המשמש להאכלת האריות, ותוך כדי נורה בראשו באקדח. על פי שני התיאורים, גופתו נשרפה מאוחר יותר בתערובת של עץ ובווילונות בארמון הסולטן.[1]
התנכלות ליהודים עריכה
יהודי תאזה היו הראשונים לסבול מהכיבוש ומהקרבות, ואנשיו של בו חמארה שדדו וגזלו את כל כספם וחפציהם, זרקו אותם מבתיהם והשאירו אותם ברחוב אף ללא בגדים לגופם. שנים עשר מבני הקהילה נרצחו מול משפחתם.[3] כל יהודי העיר תאזה ברחו והותירו את כל רכושם אחריהם, חלקם לתלמיסאן ולמלייה, וחלקם לדבדו.[4]
היהודים נפגעו ונשדדו במקומות רבים נוספים מאוג'דה ועד קזבלנקה.[5]
כאשר כבש בו חמארה את דבדו, התפצלו יהודי העיר בצר להם, משפחות כהן-סקלי תמכו בו בלית ברירה, ובו חמארה מינה את נגיד הכהנים למושל דבדו מטעמו. משפחת מרציאנו שמרה אמונים למלך ולא תמכה בו.[4]
בתחילה גבו אנשי בו חמארה מיהודי דבדו מיסים מופקעים עד כדי שוד וביזה, ובסופו של דבר לקחו עשרה מבני הקהילה וכלאו אותם בתאוריאת, שם עינו אותם מאוד וחלקם נפטרו. בעקבות כך יהודים רבים עזבו את דבדו ועברו לערים במערב מרוקו, ובראשם רבי אברהם כהן צבאן, רבי אברהם בן סוסאן ועוד.[6]
כאשר נתפס אבו חמארה, מינו אנשי המלך את נגיד משפחת מרציאנו למושל דבדו והעניקו להם יחס מועדף (בייחוד לאור סיועם לקצין הצרפתי דה פוקו בשנת 1884). את נגיד הכהנים הדיחו מתפקידו, והוא עזב את דבדו.[7]
לקריאה נוספת עריכה
- רבי ישועה שמעון חיים עובדיה, קונטרס צבא ימי (מצורף לספר תורה וחיים), הוצאת בנו דוד עובדיה, ירושלים תשל"ב
- אליהו רפאל מרציאנו, דבדו עיר הכהנים, הוצאת הספרייה הספרדית, ירושלים תשע"ב
- משה עמאר, במבוא לספר מורשת משה לרבי משה מרציאנו, הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד תשנ"ח
- עמרם אדרעי, במבוא לספר מזמור לדוד לפייטן דוד בוזגלו, הוצאת מכון אור המערב, ירושלים תשנ"א
- אביב אבגי, אבני זיכרון לקהילת מראקש, הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד תשס"ד
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 5 Miller, Susan Gilson. (2013). A history of modern Morocco. New York: Cambridge University Press
- ^ רבי שאול אבן דנן, הגם שאול ב', פרקי היסטוריה – מרד בוחמארא במלך עבד לעזיז, דפוס המערב, ירושלים תשל"ז, עמ' רג'
- ^ דוד עובדיה, פאס וחכמיה א', ירושלים תשל"ט, עמ' 202
- ^ 1 2 נחום סלושץ, נפוצות ישראל באפריקה הצפונית, תש"ז, עמ' 48
- ^ יוסף טולידנו, ויהי בעת המללאח, ירושלים, עמ' 103
- ^ רבי שלום משה חי גגין, שו"ת ישמח לבב, ג'רבא, בהקדמה
- ^ אליהו רפאל מרציאנו, דבדו עיר הכהנים, הספרייה הספרדית, ירושלים תשע"ב