בל והתנין

בל והתנין הוא ספר חיצוני המהווה את אחת משלש התוספות לספר דניאל.

הסיפורעריכה

דניאל הוא יועצו של מלך בבל, ולפי גרסה אחרת של כורש. הבבלים עבדו את האל בל, הקריבו לו מאכל ומשקה והאמינו שהאל אוכל את הכל. דניאל התערב עם המלך, על חייו הוא, כי יצליח להוכיח שבל האל לא אוכל ולא שותה. לפי בקשת דניאל ננעל היכל בל בלילה על מנעול ובריח, כאשר האוכל והשתייה מונחים לפני הפסל. כוהני האליל בל התגנבו בלילה אל המקדש, דרך דלתות נסתרות, זללו את כל הערוך לבל ושתו את היין. אלא שדניאל שפך בחשכה אפר על רצפת ההיכל, ובבוקר הוכח פשעם באמצעות העקבות שהותירו באפר. הכוהנים גורשו והמלך התיר לדניאל לנתץ את פסל בל.

בהמשך עבדו תושבי בבל תנין (לעיתים הוא מכונה 'דרקון'). דניאל הבטיח למלך כי יהרוג את התנין מבלי שיגע בו. הוא הכין לתנין מאכל מזפת בלולה בחֵלֵב ושיער. התנין נחנק ומת, וכרסו התבקעה. הבבלים כעסו והתלוננו כי המלך מתייהד. המלך, כצעד הגנתי, השליך את דניאל לגוב האריות. אלוהים עשה נס, שלח את חבקוק והציל את דניאל. המלך הוציא את דניאל מהבור והשליך את חורשי רעתו לבור.

גילגולי הסיפורעריכה

סיפור בל והתנין הוא אחד התוספות לספר דניאל המופיעים עם ספר דניאל בתרגום השבעים. גרסה יוונית נוספת של בל והתנין מופיע בתרגום התנ"ך ליוונית של תיאודוטיון. טרטוליאנוס התייחס לסיפור כאל חלק מנבואת דניאל ואוריגנס טען שהסיפור ראוי להשתייך לתנ"ך הקנוני, אולם הוא לא הוכלל בתנ"ך הקנוני באופן רשמי על ידי הכנסייה הקדומה. הסיפור נכלל בגרסה הקנונית של התנ"ך הקתולי, כפרק י"ד של ספר דניאל, עד היום. בתנ"ך הפרוטסטנטי הסיפור אינו מופיע^[1].

אזכורים לסיפור בל והתנין מופיעים בבראשית רבה^[2], בירושלמי ובתנחומא. הסיפור גם מופיע, בספר דברי הימים של ירחמיאל בן שלמה, במאה ה-11 או ה-12.

בשנת 1830 הוציא יצחק פרנקיל את הסיפור בתרגום לעברית, בשני סיפורים בשמות "הבעל בבבל" ו"התנין בבבל"^[3]. בשנת 1839 פרסם יצחק זיבנברגר את בל והתנין בעברית וביידיש עם שאר התוספות לספר דניאל בספרו חיי טוביה, במסגרת יעדו להביא את הספרים החיצוניים אל הקוראים היהודים^[4].

החוקרים סוברים שהסיפור נכתב במקור בארמית או בעברית.