ג'ון ויליאם דייוויס
ג'ון ויליאם דייוויס (באנגלית: John William Davis; 13 באפריל 1873 – 24 במרץ 1955) היה פוליטיקאי, דיפלומט ועורך דין אמריקני. הוא היה חבר בקונגרס של ארצות הברית בין 1911 ל-1913, לאחר מכן פרקליט המדינה של ארצות הברית ושגריר ארצות הברית בבריטניה תחת הנשיא וודרו וילסון. הקריירה הפוליטית שלו הסתיימה כשרץ לנשיאות ב-1924 מטעם המפלגה הדמוקרטית, והפסיד לנשיא המכהן הרפובליקני, קלווין קולידג'.
ג'ון ויליאם דייוויס | |||||
לידה |
13 באפריל 1873 קלארקסבורג שבווירג'יניה המערבית | ||||
---|---|---|---|---|---|
פטירה |
24 במרץ 1955 (בגיל 81) צ'ארלסטון, ארצות הברית | ||||
מדינה | ארצות הברית | ||||
מקום קבורה | Locust Valley Cemetery | ||||
השכלה | |||||
מפלגה | המפלגה הדמוקרטית | ||||
בת זוג | ג'וליה מקדונלד (1899–1900), אלן בזיל (1912–1943) | ||||
| |||||
פרסים והוקרה | |||||
במשך שישים שנה, ייצג דייוויס לקוחות ב-140 תיקים בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית. הוא הפסיד באחד מהתיקים הנספחים בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך.
משפחה וראשית חייו
עריכהרקע משפחתי
עריכהאב-סבו של דייוויס, כלב דייוויס, היה שען. ב-1816, עבר סבו, ג'ון דייוויס, לקלארקסבורג, במקום שיהפוך לווירג'יניה המערבית, וכלל באותה תקופה מעט יותר מ-600 תושבים. הוא ניהל עסק ליצור ציוד לסוסים. אביו, ג'ון ג'יימס דייוויס, למד משפטים בלקסינגטון, ובגיל עשרים, הקים משרד לעריכת דין. הוא היה ציר באספה הכללית של וירג'יניה, ולאחר שהפלג הצפון-מערבי התפלג משאר וירג'יניה ב-1863 והקים את וירג'יניה המערבית, הוא נבחר לבית הצירים של המדינה החדשה ולאחר מכן לבית הנבחרים של ארצות הברית.
אמו של ג'ון, אנה קנדי, הייתה מבולטימור, מרילנד. סביו מצד אמו היו ויליאם קנדי וקתרין מרטין. קנדי היה חוטב עצים, וקתרין הייתה בתו של משורר חובב. המשפחה מסרה אספקה לצבא הקונטיננטלי תחת פיקודו של ג'ורג' וושינגטון שחנה שם בחורף 1777–1778.
ראשית חייו
עריכהדייוויס היה ילד מחונן מילדותו. הוא דיבר בשפה גבוהה יותר, היה נקי יותר והצטיין יותר מרוב הצעירים. בנוסף לכך גם היה מנומס מאוד.
חינוך
עריכהדייוויס החל ללמוד במסגרת של חינוך ביתי, ואמו לימדה אותו לקרוא עוד לפני שזכר את האל"ף בי"ת במלואו. לאחר מכן היא לימדה אותו לקרוא שירה וספרות מהספרייה הביתית. בגיל עשר, הוא נכנס לכיתה עם תלמידים בוגרים יותר, כדי להתכונן למבחן הערכה. כעבור כמה שנים, הוא נרשם לפנימייה פרטית. כל ציוניו היו מעולים.
דייוויס החל ללמוד משפטים בגיל שש-עשרה, וסיים ב-1892 עם תואר בלטינית.
בגלל מחסור בכסף לאחר סיום לימודיו, לא יכול היה ללמוד לימודי משפטים גבוהים, ולכן החליט להיות מורה פרטי, כולל של אשתו לעתיד, ג'וליה. לאחר תשעה חודשים, הוא חזר הביתה והתמחה בחברת עריכת הדין של אביו, בהעתקת מסמכים בכתב יד ובקריאת תיקים.
הוא סיים את לימודי המשפטים שלו ב-1895, ונבחר לנאום בשם הפקולטה. בנאומו טען שעורך הדין הוא המגדלור של החירות, מגן האומה, חוקיה וחירויותיה.
קריירה משפטית
עריכהלאחר סיום לימודיו, הצליח דייוויס להשיג חתימות מהשופט המקומי ומשני עורכי דין מקומיים, שהיו דרושות כדי להשיג את רישיון עריכת הדין שלו. הוא הצטרף לחברה של אביו בקלארקסבורג. בשלושת התיקים הראשונים שלו הפסיד, לפני שהחל לנצח. לפני השלמת שנתו הראשונה בתפקיד, התבקש לחזור למוסד לימודיו כעוזר פרופסור. הוא החליט שעליו לעבוד במגזר הפרטי ולצבור ניסיון.
משפחה
עריכההוא התחתן עם ג'וליה מקדונלד ב-1899, אולם היא מתה ב-17 באוגוסט 1900. הייתה להם בת, ג'וליה מקדונלד דייוויס. ב-2 בינואר 1912, התחתן עם אלן בזיל, שמתה ב-1943.
דייוויס היה בן דודו ואביו המאמץ של סיירוס ואנס, ששימש כמזכיר המדינה של ארצות הברית בממשלו של ג'ימי קרטר. בתו הייתה אחת מהעיתונאיות הראשונות שהתקבלו למועצת העיתונות.
קריירה פוליטית ודיפלומטית
עריכהאביו היה ציר לוועידה שהחליטה על הקמת וירג'יניה המערבית, אבל התנגד לביטול העבדות, לרפובליקנים הרדיקלים ולאשרור התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית. דייוויס, כמו אביו, היה דמוקרט דרומי, והתנגד למתן זכות הצבעה לנשים, לחוקים פדרליים נגד העסקת ילדים, לחוקים נגד לינצ'ים, לתוכנית זכויות האזרח של הארי טרומן והגן על זכויותיהן של המדינות להתנות מתן זכות הצבעה בתשלום מס. בנוסף, הוא תמך בפרוגרסיביות, ברגולציה של סחר בין מדינות ובהגבלת התאגידים. הוא לא הרגיש בנוח בתוך המפלגה הרפובליקנית שתמכה בשוק חופשי ובחופש ההתאגדות, והמשיך לתמוך במפלגה הדמוקרטית, אף על פי שייצג את האינטרסים העסקיים מול הניו דיל. דייוויס היה אחד מתומכי תומאס ג'פרסון האחרונים במפלגה הדמוקרטית, כיוון שתמך בזכויות המדינות והתנגד לממשל מרכזי חזק (הוא היה עורך הדין הראשי שפעל נגד תוכניתו של טרומן להלאים את תעשיית הפלדה).
הוא ייצג את וירג'יניה המערבית בבית הנבחרים של ארצות הברית בין 1911 ל-1913, והיה ממובילי החוק נגד מונופולים. בנוסף, פעל בהליכי ההדחה של השופט רוברט ארצ'יבלד. הוא שירת כפרקליט המדינה בין 1913 ל-1918, וכשגריר בממלכה המאוחדת בין 1918 ל-1921. כפרקליט המדינה, הוא הצליח לנצח בתיק כנגד חוק מאוקלהומה, שפטר תושבים שהיו צאצאים של מצביעים מלפני 1866 (כלומר, לבנים) מלעבור מבחן קרוא וכתוב כדי להשיג זכויות אזרח, ולמעשה מנע משחורים זכויות אזרח. זאת אף על פי שעמדתו האישית בנושא הייתה שונה מעמדתו המשפטית.
דייוויס ניסה להיבחר להיות המועמד הדמוקרטי לנשיאות ב-1920 וב-1924. הוא הצליח לזכות במועמדות ב-1924 כמועמד פשרה בסיבוב ה-103. אף על פי שאנדרו ג'ונסון מטנסי היה נשיא לאחר הירצחו של לינקולן, היבחרו של דייוויס הפכה אותו למועמד הנשיאותי הראשון מאז מלחמת האזרחים שבא ממדינת עבדות, והוא המועמד היחיד מווירג'יניה המערבית. העובדה שגינה את הקו קלוקס קלאן והגן על זכויות הצבעה לשחורים בתור פרקליט המדינה בממשלו של וודרו וילסון הובילה לאובדן קולות בדרום ארצות הברית ובקרב דמוקרטים שמרנים. הוא הפסיד לנשיא קלווין קולידג', שלא ביצע מסע בחירות ממשי. דייוויס השיג 28.8% מהקולות, האחוז הנמוך ביותר שמועמד דמוקרטי זכה בו.
דייוויס התנגד לחוק היובש. הוא היה ציר בוועידות הדמוקרטיות של 1928 ו-1932.
הקנוניה העסקית
עריכהדייוויס היה מעורב ב"קנוניה העסקית", קונספירציה פוליטית שמטרתה הייתה להדיח את נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט. עד טענו שהיה מעורב בכך, אולם הוועדה פסלה את הפגיעה בשמו.
קריירה משפטית
עריכהדייוויס היה מעורכי הדין המוצלחים של תקופתו. הוא ייצג רבים מהתאגידים הגדולים ביותר במדינה, ובנוסף היה נשיא איגוד עורכי הדין של ניו יורק.
ב-1933, ייעץ לבנו של ג'יי. פי. מורגן, ג'יי. פי. מורגן הבן, ולתאגידים שלו במהלך חקירה מטעם הסנאט בנוגע לגורמי השפל הגדול.
בעשרים שנות חייו האחרונות, ייצג תאגידים גדולים בפני בית המשפט העליון ואתגר את חוקיות תוכנית הניו דיל. הוא הפסיד בתיקים רבים.
הופעות בפני בית המשפט העליון
עריכהדייוויס יצג 140 תיקים בפני בית המשפט העליון. 73 היו בתור פרקליט המדינה, ו-67 כעורך דין פרטי. רבים טוענים שמעטים הצליחו לעקוף את מספר התיקים שייצג דייוויס בפני בית המשפט.
תיק הפלדה
עריכהדייוויס ייצג את תאגיד הפלדה במאי 1952, בפסק דין כנגד ניסיונו של הנשיא טרומן להלאים את תעשיית הפלדה.
לטענת דייוויס, הנשיא לא יכול היה להלאים את תעשיית הפלדה ב"מקרה חירום לאומי", אלא אם החוק נתן לו את האפשרות הזאת. הוא טען שההלאמה אפשרית רק במקרה בו התאגיד לא מספק את דרישות הממשלה בזמן המשבר.
בשם תעשיית הפלדה, נאם דייוויס נאום במשך 87 דקות, וטען שטרומן מנצל את סמכותו באופן חסר תקדים. השופטים שאלו רק שאלה אחת במהלך נאומו. למרות התחזיות שההלאמה תאושר, השופטים הצביעו ברוב של שישה מול שלושה לשמור על צו המניעה ולעצור את הלאמת המכרות.
בראון מול מערכת החינוך
עריכה- ערך מורחב – פסק דין בראון נגד מועצת החינוך
בהופעתו האחרונה בפני בית המשפט העליון, ניסה דייוויס להגן על מדיניות נפרד אבל שווה בתיק נספח לפסק דין בראון נגד מועצת החינוך. דייוויס, שתמך בהפרדה גזעית ובשליטת המדינה בחינוך, טען שקרוליינה הדרומית ניסתה לחסל כל חוסר שוויון בין בתי ספר של שחורים לאלו של לבנים, ושאל לבית המשפט להתערב בניסיונותיה לעשות זאת. הוא ציפה לנצח, אולם בית המשפט פסק פה אחד כנגדו. הוא החזיר את שכרו אל מדינת קרוליינה הדרומית. הוא סירב להמשיך להשתתף בהליך המשפטי.
מותו ומורשתו
עריכהדייוויס היה חבר באיגוד עורכי הדין האמריקנים, במועצה ליחסי חוץ, ובאיגוד הבונים החופשיים. הוא עסק בעריכת דין בניו יורק עד למותו בצ'ארלסטון שבקרוליינה הדרומית בגיל 81.
על שמו נקרא בניין בווירג'יניה המערבית.
בסרט משנת 1991, "נפרד אבל שווה", שמנסה להמחיז את פסק דין בראון, גולם דייוויס בידי ברט לנקסטר בתפקידו האחרון בקולנוע.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה- ג'ון ויליאם דייוויס, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- ג'ון ויליאם דייוויס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ג'ון ויליאם דייוויס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)