פסק דין בראון נגד מועצת החינוך

אוליבר בראון ואחרים נגד מועצת החינוך של טופיקה ואחרים
**Oliver Brown et al. v. Board of Education of Topeka et al**
מידע החלטה
ערכאה	בית המשפט העליון של ארצות הברית
תאריך טענות	8 בדצמבר 1952; טיעונים נוספים נשמעו ב-7 בדצמבר 1953
תאריך החלטה	17 במאי 1954
מראה מקום	‎347 U.S. 483; 74 S.Ct. 686; 98 L.Ed. 873
ערכאות נמוכות	פסק דין לטובת הנתבעים - בקשה לצו מניעה נדחתה, (‎98 F. Supp. 797 (D. Kan. 1951
החלטה
	הפרדה בין גזעים בחינוך הציבורי סותרת את פסקת השוויון של התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית. מתקנים נפרדים הם אי שוויוניים מטבעם.
חברי המותב
נשיא בית המשפט	ארל וורן
חברי המותב	טום קלארק, רוברט ה. ג'קסון, הרולד בארטון, שרמן מינטון, פליקס פרנקפורטר, הוגו ל. בלק, סטנלי ריד, ויליאם א. דאגלס
דעות בפסק הדין
דעת רוב	וורן.
דעות נוספות	מצטרפים לדעת הרוב: קלארק, ג'קסון, ברטון, מינטון, פרנקפורטר, בלק, ריד, דאגלס (פסק הדין ניתן פה אחד)
תקדימים שעליהם הסתמכה ההחלטה
	פסק הדין מתבסס על התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית

פסק דין בראון נגד מועצת החינוך של טופיקה (באנגלית: Brown v. Board of Education of Topeka) הוא פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון של ארצות הברית משנת 1954 אשר קבע דה יורה כי הפרדה על רקע גזעי בחינוך הציבורי בארצות הברית היא בלתי חוקתית. פסק דין זה ביטל את דוקטרינת "נפרד אבל שווה" (separate but equal) שהייתה קיימת בארצות הברית למעלה מ־80 שנה, וקבע כי בתי ספר נפרדים אינם שווים מאחר שבתי ספר לשחורים בלבד מפלים מעצם טבעם את השחורים לרעה.

מושא התביעה, הילדה לינדה בראון, נפטרה ב-25 במרץ 2018, בגיל 75^[1].

רקע

מאז תום מלחמת האזרחים האמריקנית וחקיקת התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית האוסר על אפליה על רקע גזעי, בוצעה למעשה הפרדה בין גזעים באזורים שונים של ארצות הברית, בטענה כי ניתן לבני הגזע השחור יחס שווה, גם אם נפרד. משמעות יחס זה הייתה הפרדה מוחלטת במערכות החינוך, התחבורה, השירותים והרפואה בין השחורים ללבנים במדינות הדרום והפרדה פחות קפדנית במדינות הסמוכות לדרום. מדיניות זאת אושרה על ידי בית-המשפט העליון של ארצות הברית בשלהי המאה ה-19 במסגרת פסק דין פלסי נגד פרגוסון. מחקרים פסיכולוגים בנושא נערכו במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20. בין העבודות הראשונות בתחום היו עבודות של אינז בוורלי פרוסר לרבות הדוקטורט שלה משנת 1932.

בפסק דין בראון הוא הידוע בסדרה של פסקי דין (כמפורט מטה) שבהם בתי המשפט אסרו על הפרדה זו באמצעות אקטיביזם שיפוטי.

ההליכים המשפטיים

ב־1951 הוגשה תובענה ייצוגית נגד מועצת החינוך של העיר טופיקה בקנזס, בבית המשפט המחוזי הפדרלי של מחוז קנזס. התובעים היו 13 הורים לתלמידים שחורים מטופיקה. ההורים פנו לבית המשפט בדרישה שיורה על ביטולה של מדיניות ההפרדה הגזעית של מחוז טופיקה. במחוז טופיקה היו בתי ספר נפרדים לשחורים ולבנים בהתאם לחוק מדינת קנזס משנת 1879 אשר אפשר למועצת החינוך לקיים מערכת חינוך נפרדת (אך לא חייב את מועצת החינוך לעשות כן).

ההורים שוכנעו על ידי הנהגת ה־NAACP של טופיקה להגיש את התביעה. בראון שוכנע להגיש את התביעה בשם בתו, לינדה בראון, הלומדת בכיתה ג', ואשר נדרשה ללכת מרחק רב ביותר על מנת לעלות על אוטובוס אשר ייקח אותה לבית הספר היסודי מונרו - בעוד שבאותו מרחק הליכה היה בית ספר יסודי (בית הספר סמנר) אשר למדו בו רק לבנים.

שלושה עשר התובעים היו: אוליבר בראון, דארלין בראון, לנה קרפר, סיידי אמנואל מאקוריטה אמרסון, שירלי פלמינג, זלמה הנדרסון, שירלי הודיסון, מוד לוטון, אמה לויאיס, איונה ריצ'רדסון ולוסינדה טוד.

בית המשפט המחוזי פסק כי מועצת החינוך פעלה כדין, בהסתמכו על פסק דין פלסי נגד פרגוסון ((1896) ‎163 U.S. 537) אשר קבע כי דוקטרינת "נפרד אבל שווה" היא חוקתית. שלושת השופטים אכן מצאו כממצא עובדתי כי חינוך השחורים בנפרד אכן פוגע בהם, אולם קבעו כי בתי הספר שווים מבחינת בניינים, תוכנית לימודים, והדרישות מן המורים^[2].

מדיניות "נפרד אבל שווה" בארצות הברית לפי מדינה

החלטת בית המשפט העליון לנהל דיון בנושא

בית המשפט העליון איחד את הדיון בארבעה מקרים: "בראון נגד מועצת החינוך, תביעת בריגס נגד אליוט, שהוגשה בדרום קרוליינה, תביעת דייוויס נגד מועצת החינוך של מחוז הנסיך אדוארד, שהוגשה בווירג'יניה, ותביעת גבהרט נגד בלטון שהוגשה בדלאוור. כל המקרים הללו מומנו על ידי ה־NAACP - העמותה הלאומית לקידום אנשים צבעוניים.

התביעה מקנזס הייתה ייחודית בכך שלא נטען בה שהייתה למעשה נחיתות בבית הספר המופרד מבחינה חיצונית (מבני הלימוד), מבחינת תוכנית הלימודים ומבחינת רמת המורים, אלא נטען כי עצם ההפרדה היא המפלה לרעה. ייחודה של התביעה מדלאוור היה בכך שמדובר בערעור על פסק דין מחוזי בו נקבע כי ההפרדה עצמה מפלה (בניגוד לשאר פסקי הדין המחוזיים בהם נקבע כי ההפרדה אינה מפלה).

עורך הדין מטעם ה־NAACP היה ת'ורגוד מרשל, שמאוחר יותר בשנת 1967 מונה לתפקיד שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. הוא טען בפני בית המשפט העליון בשם התובעים, ופול וילסון טען בשם מועצת החינוך.

החלטת השופטים

בית-המשפט עמד לדחות את התביעות השונות ולאשר את מדיניות ה"נפרד אבל שווה" ברוב של 5 נגד 4. ואולם, במהלך הדיונים הלך לעולמו נשיא בית המשפט העליון דאז, ובמקומו מונה ארל וורן. וורן לא רק שאכזב את הפלג השמרני ובפרט את הנשיא אייזנהאואר שמינה אותו, באמצו גישה ליברלית והטותו את הכף לטובת קבלת התביעה, אלא שהוא הצליח לשכנע בכך גם את ארבעת חבריו השופטים, וכך הגיע בית-המשפט להחלטה פה אחד. ב־17 במאי 1954 קרא ארל וורן את החלטת השופטים והכריז כי "חינוך נפרד הוא מפלה מטבעו". מבחינה משפטית פסק הדין הקצר נדרש, באופן מהפכני, לתאוריות מתחום מדעי החברה והפסיכולוגיה כדי לקבוע כי עצם ההפרדה יוצרת נזק ממשי בתדמיתו של התלמיד השחור, ולכן היא ממהותה בלתי שוויונית, ומפירה את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית. בהחלטה זו הפך בית המשפט העליון את פסק דין קמינג נגד מועצת החינוך מחוז ריצ'מונד משנת 1899 אשר קבע כי הפרדה היא חוקתית.

פסק דין בראון לא הביא מיידית לביטול ההפרדה בבתי הספר, ואף לא באתרים ציבורים אחרים כגון מסעדים ושירותים, באשר אלה הוחזקו על ידי אנשים פרטיים ולא היוו מוסדות ציבוריים. מניעת אפליה במוסדות פרטיים אירעה רק לאחר חקיקת חוק זכויות האזרח של 1964.

פסק הדין מכונה "בראון א'" משום ששנה מאוחר יותר ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין שני, המכונה "בראון ב'", שבו נקבע כי המדינות השונות חייבות לציית להחלטת פסק דין בראון "במהירות האפשרית". על אף החלטה זו לא בוטלה ההפרדה עד שנת 1970 בחלק ממדינות הדרום, ואף בשנת 1971 (פסק דין סוואן נגד מועצת החינוך שארלוט מקלנבורג - (1971) ‎402 U.S. 1) ובשנת 1974 (פסק דין מיליקן נגד ברדלי - (1974) ‎418 U.S. 717) נאלץ בית המשפט העליון להתערב במקרים של הפרדה גזעית והסעת תלמידים אל מחוץ למחוזות חינוך באוטובוסים על מנת לבצע הפרדה על בסיס גזע.

פסקי דין נוספים שניתנו בשנים הבאות ביטלו את ההפרדה כאי-שוויונית בשורה ארוכה של תחומים נוספים, כמו תחבורה ציבורית, מבני ציבור ואפילו מגרשי גולף. למעשה, מאז פסק-דין זה, בכל המקרים בהם הוחלט על הפרדה על בסיס גזעי, מלבד במקרים של אפליה מתקנת, הפרדה זאת נקבעה כבלתי חוקתית.

השפעות פסק הדין

לא כל המדינות קיבלו את החלטת בית המשפט העליון במקרה בראון. בווירג'יניה, הסנטור הארי פ. בירד האב ארגן התנגדות להחלטה ואף סגר את בתי הספר על מנת למנוע את הדה סגרגציה. בארקנסו סירב המושל לאפשר את ביטול ההפרדה עד שהנשיא, דווייט אייזנהאואר, אף שהתנגד לפסיקה, החליט לשלוח חיילים של הצבא הפדרלי כדי לאכוף, בכוח, את ביטול ההפרדה (ראו משבר ליטל רוק).

בטופיקה עצמה האקלים הפוליטי השתנה מיד לאחר ההחלטה של בית המשפט, ומועצת החינוך החליטה כבר באוגוסט 1953 על דה סגרגציה בכל בתי הספר. בניין מנהל מערכת החינוך בטופיקה קרוי היום על שם מקילנלי בראנט, נשיא ה-NAACP בטופיקה אשר יזם את התביעה הייצוגית ובית הספר היסודי מונרו הוכרז ב־26 באוקטובר 1992 כאתר היסטורי לאומי המנוהל על ידי רשות הפארקים של ארצות הברית.

פרופ' אהרן ברק העיר על פסק דין זה: "הפסיקה החשובה ביותר של בית המשפט העליון האמריקאי במאה ה-20 היא בראון נגד מנהלת החינוך, 1954. הפסיקה הזאת סיימה את האפליה נגד שחורים בארצות הברית."^[3]

מנגד, פרופסור רוזנברג (Gerald N. Rosenberg), ובעקבותיו חוקרי משפט וחברה נוספים^[4] מראים שפסק הדין דווקא המריץ חקיקה בעד הפרדה מתוך כוונה לסכל את פסק הדין. לטענתם הסקירה ההיסטורית מראה כי השינויים במדינות הדרומיות החלו רק לאחר חקיקה החוק לזכויות האזרח (1964), עשור לאחר מכך.

פסק דין בראון ג'

ב־1978, שכנעו עורכי הדין ריצ'רד ג'ונסון, צ'ארלס סקוט הבן (בנו של עורך הדין במקרה בראון א') וג'וזף ג'ונסון את לינדה בראון (הילדה שבעבורה ניתן פסק דין בראון המקורי - ועתה אם לילדים) להגיש בשם ילדיה תביעה נגד מועצת החינוך של טופיקה ומדיניות ההרשמה שלה מחשש שמדובר במדיניות אשר תוביל להפרדה גזעית מחודשת.

מועצת החינוך אפשרה להורים לבחור באיזה בית ספר ילמדו ילדיהם, והתובעים חששו כי הורים לילדים לבנים יעדיפו לשלוח את ילדיהם לשכונות בהם יש מיעוט של שחורים וכך ליצור הפרדה בפועל.

בשנת 1989 קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה, והערעור לבית המשפט העליון נדחה. בית המשפט העליון הורה להשיב את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיפקח על מדיניות אשר אוסרת אפליה.

מקרים קשורים

פסק דין פוול נגד אלבמה, (1932) ‎287 U.S. 45 - זכות גישה לבית המשפט בעניין זה.
פסק דין גיינס נגד קנדה, (1938) ‎305 U.S. 337 - כאשר המדינה מספקת מסגרת לימודית ללבנים היא מחויבת לספק מסגרת דומה לשחורים. היא יכולה לעשות זאת במסגרת נפרדת או על ידי כך שתאפשר לשחורים ולבנים ללמוד ביחד.
פסק דין סמית' נגד אלווריט, (1944) ‎321 U.S. 649 - מותר ללא לבנים להצביע בבחירות מוקדמות.
פסק דין מנדז נגד מחוז חינוך וסטמינסטר, (1946) ‎64 F.Supp. 544 - איסור אפליה של ילדים ממוצא מקסיקני בקליפורניה.
פסק דין שלי נגד קיימר, (1948) ‎334 U.S. 1 - איסור הגבלות על בסיס גזע.
פסק דין סוויט נגד פיינטר, (1950) ‎339 U.S. 629 - אפליה בבתי ספר למשפטים בטקסס
מקלורן נגד אוצרי מדינת אוקלהומה, (1950) ‎339 U.S. 637 - איסור על אפליה על רקע גזעי במוסדות השכלה גבוהה.
פסק דין הרננדז נגד טקסס, (1954) ‎347 U.S. 475 - התיקון ה־14 לחוקה בא להגן על כל הגזעים ולא רק על שחורים ולבנים.
פסק דין בולינג נגד שארפ, (1954) ‎347 U.S. 497 אחד המקרים שאוחדו עם ערעור בראון #4 - וושינגטון, בירת ארצות הברית.
פסק דין בריגס נגד אליוט, ‎347 U.S. 483 אחד המקרים שאוחדו עם מקרה בראון #1 - סמרטון, קרולינה הדרומית.
פסק דין דייוויס נגד מועצת החינוך של מחוז הנסיך אדוורד, Civ. A. No. 1333 אחד המקרים שאוחדו עם ערעור בראון #2 - מחוז הנסיך אדוארד, וירג'יניה.
פסק דין גבהרט נגד בלטון, 33 Del. Ch. 144 - אחד המקרים שאוחדו עם מקרה בראון #3 - קליימונט, דלאוור.
פסק דין NAACP נגד אלבמה, (1958) ‎357 U.S. 449 - הגנה על פרטיות חברי ה־NAACP.
פסק דין בויינטון נגד וירג'יניה, (1960) ‎364 U.S. 454 - איסור אפליה על רקע של גזע בתחבורה הציבורית.
פסק דין מלון הארט אוף אטלנטה נגד ארצות הברית, (1964) ‎379 U.S. 241 - איסור אפליה על רקע גזעי במוסדות ציבוריים ואף במקומות בכאלה המצויים על שטח פרטי.
פסק דין סוואן נגד מועצת החינוך שארלוט מקלנבורג, (1971) ‎402 U.S. 1 - מורה על הסעת תלמידים על מנת למנוע הפרדה גזעית.
פסק דין מיליקן נגד ברדלי, (1974) ‎418 U.S. 717 - איסור הסעת תלמידים בשל גזעים אל מחוץ למחוז מועצת החינוך.

הערות

בניגוד לתפיסה המקובלת, על פיה פסק דין בראון היה פסק הדין הראשון התוקף את חוק מדינת קנזס משנת 1879 המתיר הפרדה גזעית - מדובר, למעשה, בפסק הדין ה־11 במדינה, והשלישי בטופיקה אשר תוקף חוק זה.