ג'ון רוס (קצין צי)

ג'וֹן רוֹס (באנגלית: John Ross; 24 ביוני 1777 – 30 באוגוסט 1856) היה קצין הצי המלכותי הבריטי וחוקר קוטב סקוטי. הוא היה דודו של סר ג'יימס קלארק רוס, שחקר איתו את האזור הארקטי, ואחר כך הוביל משלחות לאנטארקטיקה.

ג'ון רוס
John Ross

לידה	24 ביוני 1777 סטרנראר, הממלכה המאוחדת
פטירה	30 באוגוסט 1856 (בגיל 79) לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
מקום קבורה	בית הקברות קנסאל גרין
מדינה	הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, ממלכת בריטניה הגדולה
השתייכות	הצי המלכותי הבריטי
דרגה	לוטננט, captain, סגן אדמירל
עיטורים
מדליית המייסדים (1834) מדליית הזהב של החברה הגאוגרפית הצרפתית (1834)

קורות חיים

ראשית חייו

ג'ון רוס נולד בבלסארוך (Balsarroch) שבווסט גאלווי בסקוטלנד, ב-24 ביוני 1777, בנם של הכומר אנדרו רוס מבלסארוך, כומר הקהילה באינץ' , ואליזבת' קורסן, בתו של רוברט קורסן, ראש המועצה מדמפריס. בית משפחתו היה על החוף של לוך ריאן , בעיירה סטרנראר .

קריירה בצי המלכותי

בשנת 1786, בגיל תשע, רוס הצטרף לצי המלכותי הבריטי כמתנדב ממדרגה ראשונה והוצב בפריגטה "אה"מ פרל" (HMS Pearl). עד מהרה הוא הפליג לים התיכון, שם נשאר עד 1789. לאחר מכן שירת על סיפון אוניית קו מדרגה שנייה "אה"מ אימפרגנבל" (HMS Impregnable) במשך מספר חודשים לפני העברה לצי הסוחר למשך שמונה שנים. בספטמבר 1799 הוא שב לשירות בצי המלכותי הבריטי ומונה לפרח קצונה בסלופ מלחמתי אה"מ ויזל (HMS Weazel), שהצטרף תוך זמן קצר לפלישה האנגלית-רוסית להולנד .

תקופות שירות קצרות בפריגטה "אה"מ קלייד" (HMS Clyde) ובסלופ המלחמתי "אה"מ דיליג'נס" (HMS Diligence) לאחר מכן, במהלכן שימש כלוטננט.

משנת 1803 שירת בספינות שונות; בעיקר עם התחנה הבלטית. זה כלל תקופה ב"אה"מ גרמפוס" (HMS Grampus) ובאה"מ ויקטורי, אוניית הדגל של מפקד הצי הבלטי, אדמירל המשנה ג'יימס סומארז . במהלך שירותו נפצע רוס מספר פעמים, הפציעה הקשה ביותר הייתה בשנת 1806 בעת השתלטות על כלי שיט ספרדי; הוא ספג פציעות שנגרמו מחרב ומכידון, וכן סבל מרגליים שבורות ושבר בזרוע. בסוף 1808, רוס הושאל לצי השוודי. בשנת 1812 הועלה לדרגת קומנדר.

משלחות לחוג הארקטי

1818: משלחת ארקטית ראשונה

בשנת 1818 קיבל רוס את הפיקוד על משלחת ארקטית שאורגנה על ידי האדמירליות הבריטית, הראשונה מתוך סדרה חדשה של ניסיונות לפתור את שאלת המעבר הצפון-מערבי. הדבר היה כרוך בשיט סביב החוף הצפון-מזרחי הקיצוני של אמריקה והפלגה אל מצר ברינג. כמו כן היה עליו לתעד את הזרמים, הגאות והשפל, מצב הקרח והמגנטיות ולאסוף דגימות שמצא בדרך.

המשלחת יצאה מלונדון באפריל, כשרוס פיקד על איזבלה (Isabella), ספינת סוחר שהאדמירליות שכרה, ובליווי אלכסנדר (Alexander), כלי שיט שכור אחר, בפיקודו של לוטננט ויליאם אדוארד פארי . רוס הפליג נגד כיוון השעון מסביב למפרץ באפין וחזר על התצפיות שערך ויליאם באפין מאתיים שנה קודם לכן. באוגוסט, הוא נכנס למפרץ לנקסטר בקצה הצפוני של האי באפין; מאוחר יותר התברר שזהו הפתח המזרחי של המעבר הצפון-מערבי. הוא הפליג מספר קילומטרים מערבה אך לא המשיך יותר, כי הוטעה על ידי מיראז' שנראה כאילו יש הרים בקצה המצר. הוא כינה את ההרים לכאורה "הרי קרוקר", לכבודו של ג'ון וילסון קרוקר , אז המזכיר הראשון של האדמירליות. לאחר מכן הוא חזר לאנגליה למרות מחאותיהם של כמה מקציניו, כולל פארי ואדוארד סבין , שחשבו שהיה צריך לבחון את "ההרים" לעומק.

תיאור מסעו שפורסם שנה לאחר מכן, הציף את הוויכוח, והמחלוקת שנוצרה על דבר קיומם של הרי קרוקר הרסה את המוניטין שלו. משלחת זו לא הצליחה לגלות הרבה מה שהיה חדש. השפעתה העיקרית הייתה פתיחת נתיב עבור ספינות ציד לווייתנים לצפון מפרץ באפין ולעורר את פארי לחקור מחדש את מפרץ לנקסטר ולמצוא חלק גדול מהמעבר הצפון-מערבי. רוס הגיע לדרגת קפטן בשובו לסקוטלנד, ובערך בזמן הזה בנה את ביתו, נורת וסט קאסל (הטירה הצפון-מערבית), בסטרנראר, בדרום-מערב סקוטלנד.

1829: משלחת ארקטית שנייה

ההפלגה האחרונה של ויקטורי, במפרץ בותיה , במה שהוא כיום נונאווט, קנדה, 1832

פארי, הסגן שלו במשלחת הקודמת, חזר לאזור הארקטי ב-1819, והפליג 600 מייל (970 קילומטרים) מערבה מעבר ל"הרי קרוקר", ובכך גילה את תעלת פארי - הציר הראשי של המעבר הצפון-מערבי. חלקית כדי לגאול את המוניטין שלו, רוס הציע להשתמש בספינת קיטור עם שדרית שטוחה כדי לפרוץ דרך הקרח. האדמירליות לא הייתה מעוניינת, אבל הוא הצליח לשכנע את איל הג'ין פליקס בות' לממן את המשלחת הארקטית השנייה הזו, שהחלה ב-1829. הספינה שלו הייתה הוויקטורי (Victory), אוניית קיטור עם גלגלי משוטה שניתן להרים אותם מהקרח. ודוד ניסיוני בלחץ גבוה שנבנה על ידי ג'ון אריקסון . הוויקטורי נבנתה בשנת 1826 וקודם לכן שימשה כמעבורת בין ליברפול לאי מאן. המנוע גרם לבעיות ובמהלך החורף הראשון הוא הושלך על החוף. הספינה נשאה ארבעה קצינים - ג'ון רוס, ג'יימס קלארק רוס, ויליאם תום, הרופא ג'ורג' מקדיארמיד ו-19 גברים. המטרה הייתה מפרצון פרינס ריג'נט בקצה המערבי של האי באפין, שם איבד פארי את ספינתו, פיורי, ב-1825.

רוס עזב את התמזה ב-23 במאי 1829. מפרץ באפין היה חופשי מקרח בצורה יוצאת דופן וב-6 באוגוסט הוא עבר את הנקודה שבה חזר לאחור 10 שנים קודם לכן. ב-11 באוגוסט, הוא פנה דרומה לתוך מפרצון פרינס ריג'נט, וב-13 באוגוסט הגיע לחוף פיורי, שם פארי נטש את ספינתו. שלד הספינה נעלם אבל היו ערמות של אספקה על החוף, חלק מהן הוא לקח. בהמשך דרומה הוא הפך לאירופאי הראשון במפרץ בותיה , אך עד סוף ספטמבר הוא נחסם על ידי קרח 200 מייל (320 קילומטרים) דרומית לחוף פיורי. הוא החליט להעביר את החורף בנמל פליקס בקצה המזרחי של חצי האי בותיה . בינואר 1830 הגיעה קבוצה של אינואיטים מהקבוצה האתנית של הנציליק שסיפקה אוכל ומידע. לאחד מהם יצר נגר הספינה רגל עץ.

באביב 1830 ערך ג'יימס קלארק רוס ערך מספר נסיעות מערבה לתוך פנים הארץ. ב-9 באפריל, הוא הגיע לצד המערבי של חצי האי בותיה ובמאי חצה את הקרח אל החוף הצפון-מערבי של אי המלך ויליאם, בהנחה שהוא חלק מהיבשת. זה היה באמצע ספטמבר לפני שהקרח שחרר את הספינה. הצוות ניסר את קרח החוף וגרר את הספינה למים פתוחים, אך עד מהרה היא נתפסה שוב בקרח. באוקטובר המשיכו לנסר את הקרח ולגרור את הספינה לתוך מפרץ שריף, שם בילו את החורף השני שלהם רק שלושה מיילים (4.8 קילומטרים) מנמל פליקס. אף אינואיט הגיע עד אפריל 1831 שלאחר מכן. ג'יימס קלארק רוס חצה את חצי האי בותיה, וב-1 ביוני 1831, הפך לאירופאי הראשון שהגיע לקוטב המגנטי הצפוני. באוגוסט החלה הספינה לנוע אך הספיקה לעבור רק ארבעה מיילים (6.4 קילומטרים) לפני שנלכדה בנמל ויקטוריה. בינואר 1832, היה ברור שהספינה לעולם לא תצא. התוכנית של רוס הייתה לגרור את סירות הספינה צפונה לחוף פיורי, לאסוף שם אספקה, למצוא מים פתוחים ולקוות להינצל על ידי ספינת ציד לווייתנים.

איזבלה מצילה את הצוות של ויקטורי, 1834

הם עזבו את הוויקטורי ב-29 במאי 1832. עשרה ימים לאחר מכן, ג'יימס קלארק רוס חזר מחוף פיורי ודיווח שהסירות של פיורי ניתנות לתיקון, מה שחסך מהם את העמל של גרירת הסירות. הם הגיעו לחוף פיורי ב-1 ביולי, יצאו בשלוש סירות ב-1 באוגוסט, והגיעו למצר בארו בסוף אוגוסט. מצאו שדה קרח שלם, הם המתינו ארבעה שבועות עד שהקרח יימס, ויתרו, חזרו דרומה, השאירו את סירותיהם במפרץ באטי והלכו לחוף פיורי. ב-8 ביולי 1833 הם עזבו למפרץ באטי וב-14 באוגוסט ראו מים פתוחים בפעם הראשונה. הם עזבו ביום למחרת והגיעו לקצה מפרצון פרינס ריג'נט. ב-26 באוגוסט, הם הבחינו בספינה אך היא חלפה על פניהם. כמה שעות לאחר מכן, הם התגלו על ידי ספינה אחרת, שהתברר שהיא איזבלה שעליה הוא פיקד בשנת 1819. אלמלא תגליתו ב-1819 לא היו ציידי לווייתנים באזור. באוקטובר הם חזרו לאנגליה.

למשלחת היו שלושה הרוגים. רוס הוצג למלך ויליאם הרביעי וקיבל תואר אבירות. הצוות קיבל שכר כפול במשך כל ארבע השנים על ידי האדמירליות אף על פי שהם לא היו בצי המלכותי. הניסיון המרשים הזה, כמו גם המידע המדעי והאתנולוגי שנאסף על ידי הצוות של רוס, הביאו לו את המוניטין שהוא חיפש זה מכבר. בהשוואה לחוקרים ארקטיים אחרים בני זמנו, זה היה הישג בעל ממדים הרואיים וכנראה בשל העובדה שרוס התיידד ולמד מהאינואיטים.

ידידי היציב והנאמן, מר ויליאם תום, מהצי המלכותי, שהיה איתי בעבר באיזבלה, לצד תפקידו כשלישי בסולם הפיקוד, נטל על עצמו את האחריות על היומן המטאורולוגי, הפצה וכלכלת האספקה, ויש לייחס לתוכניותיו ולהצעותיו את דרגת הבריאות הלא שכיחה ממנה נהנה הצוות שלנו; וכיוון ששניים מתוך השלושה שנספו בארבע השנים וחצי מתו מוקדם במסע ממחלות שאינן מיוחדות לאקלים, ניתן לומר כי רק אדם אחד נספה. מר מ'דיארמיד, הרופא, שעבר כמה מסעות לאזורים האלה, הצדיק את ההמלצה שקיבלתי עליו; הוא היה מועיל בכל קטיעה וניתוח שביצע, ומופלא בטיפולו בחולים; ואיני מהסס להוסיף שהוא יהיה תוספת מכובדת לשירות הוד מלכותו.

קומנדר רוס, מר תום ואני, אכן שירתנו ללא שכר; אבל, במשותף עם הצוות, איבדנו את הכל, ועל כך אני מתחרט יותר, כי זה מונע לגמרי לתגמל את חבריי הסובלים, שעליהם איני יכול אלא להמליץ לשם שיקולי כבודו. עם זאת, יש לנו הנחמה שתוצאות המסע הזה היו חד משמעיות ולמדע חשובות ביותר, וניתן להבין אותן בקצרה במילים הבאות. גילוי מפרץ בותיה, היבשת ומצר בותיה פליקס, ומספר עצום של איים, נהרות ואגמים; הקביעה הבלתי מעורערת שהנקודה הצפון-מזרחית של אמריקה משתרעת עד המעלה ה-74 של קו הרוחב הצפוני; תצפיות יקרות ערך מכל סוג, אבל במיוחד על המגנט; וכדי להכתיר את כולם, יהיה הכבוד להציב את שמו המהולל של הריבון האדיב ביותר שלנו ויליאם הרביעי על מיקומו האמיתי של הקוטב המגנטי.

מפה שנמסרה על ידי רוס למלך ויליאם הרביעי ב-1834, המציגה תגליות מהמשלחת.

אולם שוב, רוס נתקל במחלוקת לגבי הקרטוגרפיה שלו. בשנת 1830, במהלך המשלחת, ג'יימס קלארק רוס שרטט שלושה איים במצר ג'יימס רוס וקרא להם איי בופורט. ג'ון רוס מעולם לא ראה את האיים. מאוחר יותר, באנגליה, ג'ון רוס, תוך שימוש בסמכותו כמנהיג המשלחת, שינה את שמות האיים לאיי קלרנס , ואף הוסיף מספר איים בדיוניים לקבוצה, בניסיון לכאורה להרשים את המלך החדש, ויליאם הרביעי. בשנת 1833 קיבל רוס את מדליה מהחברה הגאוגרפית המלכותית ומדליית זהב מהחברה הגאוגרפית הצרפתית, ומסדרים זרים שונים, כולל אביר המסדר המלכותי של כוכב הקוטב של שוודיה, ובשנה שלאחר מכן, קיבל תואר אבירות ומונה לעמית של מסדר האמבט בבריטניה. הוא היה קונסול בריטי בסטוקהולם ב-1839, ונשאר בתפקיד זה עד 1846.

1850: משלחת ארקטית אחרונה

בשנת 1850, בגיל 72, יצא רוס למסע שלישי לאזורים הארקטיים, הפעם בחיפוש אחר המשלחת האבודה של פרנקלין שלא נשמע ממנה במשך ארבע שנים. עם תמיכה כספית מחברת מפרץ הדסון, הוא הפליג בספינה פרטית, הסקונר פליקס, אל מפרץ לנקסטר. כלי השיט שלו לא היה חזק במיוחד וספינות אחרות באזור נאלצו לספק מזון כדי לעזור לרוס להילחם בצפדינה שהופיעה בקרב הצוות שלו.

משלא מצא את פרנקלין או מישהו מאנשיו, רוס חזר לאנגליה באוקטובר 1851 דרך גרינלנד, שם נתקל בשמועות שפרנקלין וכל בני משלחתו מתים.

שלהי חייו

בזמן שהוא חיפש את פרנקלין, רוס הועלה לדרגת אדמירל משנה. כשהוא פרש לסטרנראר, סקוטלנד, הוא לא הפליג שוב. ידיעותיו בשפות השוודית והדנית הביאו אותו להתייעץ עם הממשלה לגבי האזורים הבלטיים כשהמתחים עם רוסיה גברו ובשנותיו המאוחרות בילה בכתיבה. הוא פרסם מספר חוברות, כולל אחת המבקרת את המאמצים להציל את פרנקלין.

הוא גם קיווה ללא תוחלת לפיוס עם אשתו, והציק לאדמירליות בעניינים שונים, אחד מהם איכות המפות שלה. הוא מת ב-30 באוגוסט 1856 בעת ביקור בלונדון, שם הוא קבור בבית הקברות קנסל גרין .

הדיווחים שכתב על מסעותיו

• A voyage of discovery, made under the orders of the Admiralty, in His Majesty's ships Isabella and Alexander, for the purpose of exploring Baffin's Bay, and inquiring into the probability of a north-west passage. London: J. Murray. 1819. OCLC 4559652.
• Narrative of a second voyage in search of a north-west passage, and of a residence in the Arctic regions during the years 1829, 1830, 1831, 1832, 1833. London: A.W. Webster. 1835. OCLC 1113450.

לקריאה נוספת

• Bossi, M., ed. (1984). Notizie di viaggi lontani: l'esplorazione extraeuropea nei periodici del primo Ottocento, 1815–1845 (באיטלקית). Naples: Guida. ISBN 8870423999.
• Edinger, R. (2003). Fury Beach: The Four-Year Odyssey of Captain John Ross and the Victory. New York: Berkley. ISBN 0425188450.
• Fleming, Fergus (1998). Barrow's Boys. London, United Kingdom: Granta Books. ISBN 978-1-86207-173-5.
• Holland, Clive; Savelle, James M. (במרץ 1987). "My Dear Beaufort: A Personal Letter from John Ross's Arctic Expedition of 1829-33". Arctic. 40 (1): 66–77. doi:10.14430/arctic1748. {{cite journal}}: (עזרה)
• O'Byrne, William R. (1849). "Ross, John" A Naval Biographical Dictionary. London: John Murray. pp. 1006–1007.
• Ross, M. (1994). Polar Pioneers: John Ross and James Clark Ross. Montreal: McGill-Queen's University Press. ISBN 9780773565036.
• Sandler, M. W. (2006). Resolute: The Epic Search for the Northwest Passage and John Franklin. New York: Sterling Publishing. ISBN 9781402740855.
• Coleman, E. C. (2006). The Royal Navy in Polar Exploration from Frobisher to Ross. Stroud: Tempus. ISBN 0752436600.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ון רוס בוויקישיתוף

• כתבי ג'ון רוס בפרויקט גוטנברג (באנגלית)

• Works by John Ross at Biodiversity Heritage Library
• Works by John Ross at Open Library
• Works by or about John Ross at Internet Archive

הערות שוליים

ערך זה כולל קטעים מתורגמים מהמהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, הנמצאת כיום בנחלת הכלל