ג'ורג' סאת'רלנד
ג'ורג' אלכסנדר סאת'רלנד (באנגלית: George Alexander Sutherland ; 25 במרץ 1862 – 18 ביולי 1942) היה משפטן ופוליטיקאי אמריקאי, יליד אנגליה. הוא היה אחד מארבעת שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית שמונו לכהונתם על ידי הנשיא וורן הרדינג וכיהן בתפקיד בשנים 1922–1937. כחבר המפלגה הרפובליקנית היא גם ייצג את יוטה בשני בתי הקונגרס של ארצות הברית.
 | |||||||||
| ג'ורג' סאת'רלנד | |||||||||
| לידה |
25 במרץ 1862 סטוני סטרטפורד, בקינגהאמשייר, הממלכה המאוחדת  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
18 ביולי 1942 (בגיל 80) סטוקברידג', מסצ'וסטס, ארצות הברית | ||||||||
| שם מלא | ג'ורג' אלכסנדר סאת'רלנד | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות סדר היל, סוויטלנד, מרילנד, ארצות הברית | ||||||||
| השכלה |
| ||||||||
| מפלגה |
המפלגה הרפובליקנית | ||||||||
| בן או בת זוג |
רוזמונד סאת'רלנד | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| חתימה |
 | ||||||||
  | |||||||||
סאת'רלנד נולד בבקינגהאמשייר שבדרום-מזרח אנגליה ובילדותו עברה משפחתו לטריטוריית יוטה. לאחר שלמד בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת מישיגן, הוא הקים משרד עורכי דין בעיר פרובו, ונבחר לסנאט המדינתי. ב-1900 ניצח סאת'רלנד בבחירות לבית הנבחרים של ארצות הברית, וב-1905 הוא נבחר לסנאט של ארצות הברית. בעת כהונתו בקונגרס תמך סאת'רלנד בכמה צעדי מדיניות פרוגרסיבים, אך באופן כללי הוא יישר קו עם האגף השמרני של המפלגה. ב-1911 הוא נבחר לכהונה נוספות בסנאט, אך הפסיד ב-1916 לדמוקרט ויליאם ה. קינג.
ב-1922 מינה הנשיא הרדינג את סאת'רלנד כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית במקומו של ג'ון קלארק שפרש. סאת'אלנד היה אחד מארבעת הפרשים, קבוצה של ארבעה שופטים שמרנים שלרוב הצביעו נגד חוקי הניו דיל. ב-1938 הוא פרש מבית המשפט העליון ובמקומו מונה סטנלי ריד. סאת'רלנד כתב את חוות דעת הרוב בפסקי דין כמו "הכפר יוקליד נגד חברת המקרקעין אמבלר" (Village of Euclid v. Ambler Realty Co.), "פאוול נגד אלבמה" (Powell v. Alabama) ו"ארצות הברית נגד תאגיד הייצוא קרטיס-רייט" (United States v. Curtiss-Wright Export Corp.).
ראשית חייו עריכה
ג'ורג' סאת'רלנד נולד בעיירה סטוני סטרטפורד, מחוז בקינגהאמשייר, שבדרום-מזרח אנגליה, לאלכסנדר ג'ורג' סאת'רלנד, סקוטי במוצאו, ולפרנסס (לבית סלייטר), אנגליה במוצאה. כמי שהמיר זמן קצר קודם לכן את דתו לדת המורמונית, היגר אלכסנדר סאת'רלנד עם משפחתו לטריטוריית יוטה בקיץ 1863, ובתחילה התיישבה המשפחה בספרינגוויל, אך עברה למונטנה לעסוק בחיפוש זהב במשך כמה שנים ולאחר מכן שבה ליוטה ב-1869 שם הוא עבד בעבודות שונות. בשנות ה-70 פרשה משפחת סאת'רלנד מהכנסייה המורמונית, וג'ורג' לא הוטבל עד אז.[1]
בגיל 12, הצורך לסייע כספית למשפחתו אילץ את סאת'רלנד לעזוב את הלימודים בבית הספר ולהתחיל לעבוד, בתחילה כפקיד בחנות בגדים ולאחר מכן כסוכן של חברת ולס פארגו. עם זאת, הוא שאף לרכוש השכלה גבוהה, וב-1879 הוא חסך מספיק כסף כדי להתקבל לאקדמיית בריגהאם יאנג, שם הוא למד בהדרכתו של קארל ג. מסר, שהשפיע רבות על התפתחותו האינטלקטואלית, בעיקר כשהכיר לו את רעיונותיו של הרברט ספנסר, שהפכו לחלק משמעותי בהשקפת עולמו. לאחר סיום לימודיו ב-1881, עבד סאת'רלנד בחברת הרכבת המערבית של ריו גראנדה במשך קצת יותר משנה, ולאחר מכן עבר למישיגן כדי ללמוד בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת מישיגן, שם הוא היה תלמידו של תומאס מ. קולי. סאת'רלנד פרש מלימודיו לפני שסיים את התואר.
ראשית הקריירה עריכה
לאחר שהתקבל ללשכת עורכי הדין של מישיגן, נשא סאת'רלנד לאישה ב-1883 את רוזמונד לי. נישואיהם היו מאושרים ונולדו להם שתי בנות ובן. לאחר נישואיו שב סאת'רלנד לטריטוריית יוטה, שם הוא הצטרף לאביו, שגם הוא היה עורך דין, בשותפות במשרד עורכי דין בפרובו. ב-1886 הם פירקו את השותפות וסאת'רלנד הקים שותפות חדשה עם סמואל ר. ת'רמן, לימים נשיא בית המשפט העליון של יוטה. בהמשך הצטרף אליהם כשותף אדגר א. ודג'ווד, ששימש כשליש הראשי של המשמר הלאומי של יוטה.[2] לאחר שהתמודד ללא הצלחה על משרת ראש עיריית פרובו מטעם המפלגה הליברלית, עבר סאת'רלנד ב-1893 לסולט לייק סיטי. שם הוא הצטרף לאחד ממשרדי עורכי הדין המובילים במדינה, ובשנה שלאחר מכן הוא היה לאחד המארגנים הראשיים של לשכת עורכי הדין של יוטה. ב-1896 הוא נבחר מטעם המפלגה הרפובליקנית לסנאט של יוטה, שם הוא שימש כיושב ראש ועדת המשפט של הסנאט וקידם חקיקה להענקת סמכויות להפקעה של חברות כרייה והשקיה.
חבר בית הנבחרים עריכה
ב-1900 קיבל סאת'רלנד את מינוי המפלגה הרפובליקנית כמועמדה לאיוש המושב של יוטה בבית הנבחרים של ארצות הברית. בבחירות הכלליות הוא הביס בהפרש צר את המועמד הדמוקרטי המכהן, ושותפו לשעבר במשרד עורכי הדין, ויליאם ה. קינג, בהפרש של 241 קולות מתוך 90,000 כלל המצביעים. הוא כיהן בקונגרס ה-57, בו הוא נאבק להמשך גביית המכס על סוכר, והיה פעיל הן בטיפול בענייני האינדיאנים והן בחקיקה שנגעה להשקיית קרקעות צחיחות.
סנאטור עריכה
לאחר שנתיים בבית הנבחרים הוא העדיף לא להתמודד לכהונה נוספת ובחר לשוב ליוטה כדי להתמודד על מושב בסנאט של ארצות הברית. בית המחוקקים של יוטה היה בשליטה מחולטת של הרפובליקנים, ולפיכך ההתמודדות של סאת'רלנד על התפקיד הייתה למעשה פנים-מפלגתית מול הסנאטור המכהן תומאס קירנס. בגיבוי הסנאטור השני של המדינה, ריד סמוט, הבטיח סאת'רלנד לעצמו תמיכה פה אחד בגוף הבוחר בינואר 1905. סאת'רלנד גמל טובה לסמוט ב-1907, כאשר הגן עליו במליאת הסנאט במהלך השימוע שנערך להדחתו, שבסופו של דבר לא יצאה אל הפועל, בשל היותו נשוי לכמה נשים, נוהג שהכנסייה המורמונית נטשה כבר שנים רבות קודם לכן.[3]
תקופת כהונתו של סאת'רלנד בסנאט התרחשה במהלך התקופה הפרוגרסיבית בפוליטיקה האמריקאית. הוא הצביע בעד רוב החוקים שהוגשו על ידי תאודור רוזוולט, כולל חוק המזון הנקי והתרופות (Pure Food and Drug Act), חוק הפבורן (Hepburn Act) וחוק אחריות העובדים הפדרליים (Federal Employers Liability Act). במשך תקופה ארוכה הוא קידם את זכויות הנשים. הוא הציע לסנאט את התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית, קידם את העברתו של התיקון, סייע לנסח את התיקון לשוויון זכויות, והיה ידידה ויועצה של אליס פול ממפלגת הנשים הלאומית.[4] בכל אופן, בדרך כלל הוא הצביע עם עם חוג "המשמר הוותיק" של השמרנים שנאבקו ביריביהם הפרוגרסיבים במפלגה בתקופת נשיאותו של ויליאם האוורד טאפט. הוא גם היה מעורב בתהליכי החקיקה של אותה תקופה והצטרף לנשיא טאפט בהתנגדותו לצירופם של ניו מקסיקו ואריזונה לארצות הברית בשל הסעיפים בחוקתיהן שאפשרו בחירות חוזרות לתפקידי שופטים.
בחירתו של וודרו וילסון לנשיאות, והשתלטותם של הדמוקרטים על הקונגרס ב-1912, הכניסה את סאת'רלנד ואת השמרנים האחרים לעמדת מגננה. כמי שהיה אז דמות בולטת ברמה לאומית, הוא התנגד לרבות מיוזמות החקיקה ולמדיניות החוץ של וילסון. גישתו זו של סאת'רלנד הובילה להפסדו בבחירות של 1916, כאשר הוא התמודד לבחירה מחדש בפעם הראשונה על פי התנאים של התיקון ה-14 לחוקה. גם הפעם הוא התמודד מול ויליאם ה. קינג, שמסע הבחירות שלו עמד בסימן התנגדותו של סאת'רלנד למדיניות הנשיא. בעקבות תבוסתו בבחירות לסנאט, הוא חידש את עיסוקו בעריכת דין בוושינגטון הבירה, ובשנים 1916–1917 הוא שימש כנשיא לשכת עורכי הדין הארצית.
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית עריכה
ב-5 בספטמבר 1922 מונה סאת'רלנד על ידי הנשיא וורן הרדינג כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית במקומו של ג'ון קלארק שפרש. מינויו אושר על ידי הסנאט באותו יום. סאת'רלנד הושבע לתפקיד ב-2 באוקטובר.
סאת'רלנד כתב את חוות דעת הרוב בפסק הדין "הכפר יוקליד נגד חברת המקרקעין אמבלר" (Village of Euclid v. Ambler Realty Co.), שפורש כהסכמה כללית לתאימותם לחוקה של חוקי ההפרדת השימושים.
בשנים הראשונות לנשיאותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט, היה סאת'רלנד, יחד עם ג'יימס קלארק מק'ריינולדס, פירס באטלר וויליס ואן דוונטר, אחד מקבוצת ארבעת הפרשים השמרנים, שפעלו באופן בולט נגד חוקי הניו דיל של רוזוולט. סאת'רלנד נחשב למנהיג הרביעייה.[5]
בין פסקי הדין החשובים שכתב סאת'רלנד נמנים פסק הדין "פאוול נגד אלבמה" (Powell v. Alabama) מ-1932, שהפך על פיו את ההרשעה במשפטם של נערי סקוטסבורו, על בסיס העובדה שמהנאשם, אוזי פאוול, נשללה הזכות להיעזר בעורך דין. תיק מפורסם נוסף שבו הוא כתב את פסק הדין היה "ארצות הברית נגד תאגיד הייצוא קרטיס-רייט" (United States v. Curtiss-Wright Export Corp.) מ-1936, שבו כתב סאת'רלנד את חוות דעת הרוב שהעניקה לנשיא ארצות הברית את הסמכויות הרחבות לנהל את יחסי החוץ ושבהמשך השפיע רבות על הרחבת סמכויות הרשות המבצעת בנוגע למדיניות החוץ.
בפסק הדין "ארצות הברית נגד בהגט סינג תינד" (United States v. Bhagat Singh Thind), כתב סאת'רלנד את ההחלטה שהתקבלה פה אחד על ידי כל השופטים, ובה נקבע שהסיקים, אף על פי שהם מוגדרים חלק מ"הגזע הקווקזי", לא היו לבנים במשמעותו של חוק האזרחות של 1790, ולפיכך לא היו זכאים לקבל אזרחות אמריקאית.
ב-1937 החל בית המשפט העליון לצדד בצעדי מדיניות מתונים יותר של הניו דיל, שהממשל נקט בהם כתגובה לתיקים משפטיים קודמים, והשפעתו של סאת'רלנד פחתה. ב-17 בינואר 1938 פרש סאת'רלנד מכס השיפוט כיוון שהוא חש שכבר לא היה לו מקום במאזן הכוחות של בית המשפט.[5]
שנותיו האחרונות עריכה
לאחר פרישתו, מונה סאת'רלנד במינוי מיוחד לבית המשפט הפדרלי בסבב השני שדן בעתירה על ההרשעה בשוחד של השופט לשעבר מרטין מנטון. סאת'רלנד כתב את החלטת בית המשפט שאישרה את ההרשעה.
ג'ורג' סאת'רלנד נפטר בבוקרו של ה-18 ביולי 1942, כתוצאה מהתקף לב, כאשר שהה עם אשתו בחופשה בסטוקברידג', מסצ'וסטס. הוא נטמן במאוזולאום אבי שבמחוז ארלינגטון, וירג'יניה. ב-1958 הוא נטמן מחדש בבית הקברות סדר היל שליד סוויטלנד, מרילנד.
שיוכו הדתי עריכה
כתינוק, הוטבל סאת'רלנד לכנסייה האנגליקנית. לעיתים הוא צוין כמאמין של הכנסייה האפיסקופלית.[6] סאת'רלנד מעולם לא היה חבר בכנסייה המורמונית, שכן הוריו פרשו ממנה בילדותו. הוא התכחש למסורת המורמונית, במיוחד בשל "השיטוות הכלכליות הקולקטיביסטיות" שלהם, אך הוא למד את תוכני הדת באקדמיית בירגהאם יאנג וקיים את מצוותה להימנעות מצריכת משקאות חריפים.[1] עם זאת, הוא שמר על יחסי ידידות נאמנים עם הכנסייה, וזכר בחיבה את תקופת לימודיו באקדמיית בירגהאם יאנג.[7] עורך הדין והפרשן ג'יי ס'קיילו כתב שכמה מהשקפותיו של סאת'רלנד הושפעו מהדת המורמונית.[8]
קישורים חיצוניים עריכה
- ג'ורג' סאת'רלנד באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- ג'ורג' סאת'רלנד באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- ג'ורג' סאת'רלנד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ג'ורג' סאת'רלנד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 Carter, Edward L.; Phillips, James C. (2008), "Mormon Education of a Gentile Justice: George Sutherland and Brigham Young Academy", Journal of Supreme Court History, 33 (3), p. 325.
- ^ "Soldier-Lawyer of Utah is Dead". The Salt Lake Tribune. Salt Lake City, UT. February 1, 1920. p. 1
- ^ Michael Harold Paulos, SENATOR GEORGE SUTHERLAND: REED SMOOT’S DEFENDER, Journal of Mormon History, Volume 33 (2007), Issue 2, pp. 81-118.
- ^ Bernstein, David (May 9, 2011) On a Certain Type of Historical Error, Legal History Blog
- ^ 1 2 Alexander George Sutherland, Biographies of the Robes, Educational Broadcasting Corporation.
- ^ "Episcopalian Politicians in Utah". The Political Graveyard. December 15, 2014.
- ^ Carter, Edward L.; Phillips, James C. (2008), "Mormon Education of a Gentile Justice: George Sutherland and Brigham Young Academy", Journal of Supreme Court History, 33 (3), p. 328, 333–34, 336–38.
- ^ Jay Sekulow (2007). Witnessing Their Faith: Religious Influence on Supreme Court Justices and Their Opinions. Sheed and Ward. pp. 179–181.