פירס באטלר

שופט אמריקאי

פירס באטלראנגלית: Pierce Butler;‏ ‏17 במרץ 186616 בנובמבר 1939) היה משפטן אמריקאי, שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית מ-1923 ועד מותו. הוא בלט במיוחד בהיותו שופט בית המשפט העליון הראשון שמוצאו ממינסוטה ובשל היותו דמוקרט שמונה על ידי נשיא רפובליקני, וורן הרדינג.

פירס באטלר
Pierce Butler
פירס באטלר
פירס באטלר
לידה 17 במרץ 1866
מחוז דקוטה, מינסוטה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 16 בנובמבר 1939 (בגיל 73)
וושינגטון הבירה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות קאבלרי, סיינט פול, מינסוטה, ארצות הברית
השכלה מכללת קרלטון עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית עריכת הנתון בוויקינתונים
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
21 בדצמבר 192216 בנובמבר 1939
(16 שנים)
תחת נשיאי בית המשפט העליון ויליאם הווארד טאפט
צ'ארלס אוונס יוז
נשיא ממנה וורן הרדינג
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ראשית חייועריכה

פירס באטלר נולד במחוז דקוטה שבמינסוטה לפטריק ואן מרי באטלר, קתולים שהיגרו ממחוז ויקלו שבאירלנד. השניים הכירו בגאלנה שבאילינוי לאחר שעזבו את אותו חלק של אירלנד בשל רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד. זמן קצר לאחר מכן התיישבו השניים בסקיוטה, אז ווטרפורד, שבמחוז דקוטה, מינסוטה. בנם פירס היה השישי מבין תשעת ילדיהם שנולדו בקתת מגוריהם. כולם, למעט אחותו של פירס, הגיעו לבגרות.

באטלר סיים את לימודיו בקולג' קרלטון, שם הוא היה חבר באחוות פי-קאפא-פסי. הוא למד משפטים בקריאה עצמי וב-1888 התקבל ללשכת עורכי הדין. ב-1891 הוא נשא לאישה את אנני מ. קרונין.

קריירהעריכה

ב-1892 נבחר באטלר כתובע של מחוז רמזי וב-1894 הוא נבחר לכהונה נוספת בתפקיד. ב-1896 הוא הצטרף למשרד עורכי הדין האו ואילר, שלאחר מותו של השותף הומר אילר שנה לאחר מכן שונה שמו להאו ובאטלר. הוא קיבל הצעה לעבוד בסיינט פול, שם הוא עסק בייצוג בבית המשפט בסוגיות שקשורות לענף הרכבות עבור ג'יימס היל, ונחל הצלחה בעיסוק זה.

שופט בבית המשפט העליון של ארצות הבריתעריכה

מינויועריכה

אף על פי שהוא זכה לתמיכתו של נשיא בית המשפט העליון ונשיא ארצות הברית לשעבר ויליאם הווארד טאפט, התנגדותו של באטלר לפרופסורים "ראדיקלים" ו"לא נאמנים" באוניברסיטת מינסוטה (שם הוא שימש כחבר במועצת המנהלים), הפכו אותו למועמד שנוי במחלוקת לבית המשפט העליון כאשר מועמדותו הוצעה על ידי הנשיא הרפובליקני וורן הרדינג. הסנאטור הנבחר מטעם מדינתו של באטלר, הנריק שיפסטד, התנגד למינויו, כפי שעשה הסנאטור הפרוגרסיבי מוויסקונסין רוברט לה פולט. בנוסף יצאו נגד מינויו פעילי האיגודים המקצועיים, כמה עיתונים ליברלים (הניו ריפבליק ו-The Nation) והקו קלוקס קלאן, שהתנגדו למינויו בשל אמונתו הקתולית. בכל אופן, בתמיכתם של הציבור הקתולי, עמיתיו עורכי הדין (לשכת עורכי הדין של מינסוטה תמכה בו בהתלהבות), קבוצות עסקיות (במיוחד חברות רכבת), והסנאטור השני ממינסוטה קנוט נלסון, אושר מינויו של באטלר ב-21 בדצמבר 1922 ברוב של 61 תומכים מול 8 מתנגדים. הסנאטורים שהצביעו נגדו היו חמישה דמוקרטים ושלושה רפובליקנים. ב-2 בינואר 1923 הושבע באטלר לכהונתו כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית.

כהונתועריכה

כשופט בבית המשפט העליון התנגד באטלר בתקיפות לרגולציה על המגזר העסקי וליישום תוכניות הרווחה של הממשלה הפדרלית בשל היותם לטענתו נוגדים את החוקה. במהלך השפל הגדול, הוא פסק נגד תאימותם לחוקה של חוקי ניו דיל רבים, חוק ההתאמה החקלאית (Agricultural Adjustment Act) ומנהל השיקום הלאומי (National Recovery Administration), שהקמתם הוצעה על ידי עמיתו למפלגה הדמוקרטית, הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. עמדותיו אלו הקנו לו מקום בקרב קבוצת ארבעת הפרשים, שעליה נמנו גם השופטים ג'יימס קלארק מק'ריינולדס, ג'ורג' סאת'רלנד וויליס ואן דוונטר.[1] ב-16 שנותיו על כס השיפוט כתב באטלר 327 חוות דעת רוב ו-50 חוות דעת מיעוט.

באטלר כתב את חוות דעת הרוב, שהתקבלה ברוב של שישה מול שלושה בפסק הדין "ארצות הברית נגד שווימר" (United States v. Schwimmer), שבו בקשתה של מהגרת הונגריה לאזרחות נדחתה בשל סירובה הגלוי לשאת את השבועה "לאחוז בנשק" עבור מולדתה החדשה. בפסק הדין "פאלקו נגד קונטיקט" (Palko v. Connecticut) היה באטלר השופט היחידי שהתנגד לדעת הרוב. שאר השופטים סברו שמדינה לא מנועה מלשפוט אדם פעמיים על אותה עבירה. באטלר סבר שפסק דין זה הפר את התיקון ה-14 לחוקה.

באטלר צידד בדעת הרוב בפסק הדין "פירס נגד אגודת האחיות" (Pierce v. Society of Sisters), שקבע את אי תאימותו לחוקה של חוק של מדינת אורגון שאסר על הורים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים או דתיים.[1]

ב-1927, בפסק דין באק נגד בל, היה באטלר השופט היחידי שהתנגד לדעת הרוב, וחוות דעתו של השופט אוליבר ונדל הולמס הבן קבעה שעיקור כפוי של אישה מווירג'יניה, שהייתה לכאורה "רפת שכל", נוגד את החוקה.[2] הולמס האמין שאמונתו הדתית של באטלר השפיעה על שיקוליו בפסק דין זה, והעיר ש"באטלר יודע שזהו חוק טוב, אני תוהה אם יהיה לו האומץ להצביע עמנו על אף אמונתו הדתית".[3] אף על פי שבאטלר התנגד לדעת הרוב הן בפסק הדין באק והן בפסק הדין פאלקו, הוא לא כתב חוות דעת מיעוט באף אחד משני התיקים. הנוהג של שופט שמציין את התנגדותו לדעת הרוב מבלי לכתוב חוות דעת מיעוט היה שכיח אז יותר מאשר בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21.

חוות דעת מיעוט חשובה נוספת של באטלר הייתה חוות דעתו בפסק הדין "אולמסטיד נגד ארצות הברית" (Olmstead v. United States), שבו אושרה חוקיותן של האזנות סתר.[1] הוא פירש פירוש רחב את התיקון הרביעי לחוקה.[4]

מותו ומורשתועריכה

פירס באטלר נפטר ב-16 בנובמבר 1939 בוושינגטון די. סי. לאחר שיום קודם לכן הוא נכנס לניתוח לטיפול ב"חולי קל". הוא היה בן 73 במותו ונפטר בעת כהונתו בבית המשפט העליון. הוא היה אחרון השופטים שנותרו בחיים שמונו על ידי הנשיא וורן הרדינג. הוא נטמן בבית הקברות קאבלרי שבסיינט פול. באטלר היה הרביעי לפי סדר המינוי מבין 15 שופטי בית המשפט העליון הקתולים לדורותיהם. נתיב פירס באטלר, הוא רחוב בסיינט פול שקרוי על שמו.[5]

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא פירס באטלר בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה