ויקיפדיה

ג'נט פיקאר

ג'נט רידלון פיקאר (באנגלית: Jeannette Ridlon Piccard;‏ 5 בינואר 1895–17 במאי 1981) הייתה טייסת כדורים פורחים אמריקאית שטסה בגובה רב, ובהמשך חייה שימש כומרה אפיסקופלית. היא החזיקה בשיא התעופה לגובה של נשים במשך כמעט שלושה עשורים, ולפי מספר דיווחים בני זמננו נחשבת לאישה הראשונה בחלל.[1]

ג'נט פיקאר
Jeannette Piccard
לידה 5 בינואר 1895
שיקגו, אילינוי, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 במאי 1981 (בגיל 86)
מיניאפוליס, מינסוטה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
השקפה דתית אנגליקניזם עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג ז'אן פיקאר עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • היכל התהילה הבנילאומי של החלל (1998)
  • גביע הרמון עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ג'נט וז'אן פיקאר

פיקאר הייתה טייסת הבלונים המורשית הראשונה בארצות הברית, והאישה הראשונה שטסה לסטרטוספירה. מלווה בבעלה, ז'אן,בן למשפחת הבלונאים פיקאר ואחיו התאום של אוגוסט פיקאר (אביו של ז'אק פיקאר), היא הגיעה לגובה של 17.5 קילומטרים במהלך טיסה שוברת שיא מעל ימת אירי ב-23 באוקטובר 1934, תוך שמירה על השליטה על הבלון במשך כל הטיסה. לאחר מותו של בעלה ב-1963, היא עבדה כיועצת למנהל מרכז החלל ג'ונסון של נאס"א במשך מספר שנים, ושוחחה עם הציבור על עבודתה של נאס"א. לאחר מותה נכנסה להיכל התהילה הבינלאומי של החלל ב-1998.

מסוף שנות ה-60 ואילך, חזרה פיקאר להתעניין בדת. היא הוסמכה לדיאקון של הכנסייה האפיסקופלית ב-1971, וב-29 ביולי 1974, הפכה לאחת מ-11 הנשים הראשונות שהוסמכו לכמרים בפילדלפיה אם כי ההסמכה נחשבה לא תקינה וככזו, שבוצעה על ידי בישופים שפרשו או התפטרו.[2] פיקאר הייתה הראשונה מבין הנשים שהוסמכה באותו יום, מכיוון שבגיל 79 היא הייתה המבוגרת ביותר, ומשום שהגשימה שאיפה שהייתה לה מאז שהייתה בת 11. בספטמבר 1976, הכנסייה הצביעה לאפשר לנשים לכהונה, ופיקאר שימשה ככומרה בסיינט פול, מינסוטה, עד שנפטרה בגיל 86.[3]

ביוגרפיה עריכה

פיקאר נולדה ב-5 בינואר 1895, בשיקגו, אילינוי, ארצות הברית, אחת מתשעה ילדים שנולדו לאמילי קרוליין (רובינסון) ולג'ון פרדריק רידלון, שהיה נשיא האגודה האמריקאית לאורתופדיה.[4] כל חייה התענייה במדע ובדת. כשהייתה בת 11, אמה שאלה אותה מה היא רוצה להיות כשתגדל. תשובתה של פיקאר, "כומר", שלחה את אמה בריצה החוצה מהחדר בדמעות.

פיקאר למדה פילוסופיה ופסיכולוגיה במכללת ברין מאר, שם ב-1916 היא כתבה חיבור שכותרתו "האם נשים צריכות להתקבל לכהונה של הכנסייה האנגליקנית?" היא קיבלה את התואר הראשון שלה ב-1918 והמשיכה ללמוד כימיה אורגנית באוניברסיטת שיקגו, שם קיבלה את התואר השני שלה ב-1919. באותה שנה היא הכירה ונישאה לז'אן פליקס פיקאר (אנ') שלימד באוניברסיטה.

פיקאר הייתה אמא של בית מלא בבנים. רוברט ר' גילרות(אנ'), אחד מתלמידיה שהפך מאוחר יותר לאחד משותפיה, אמר סיפר עליה שהוא נזכר בארוחת בוקר שאכל עם הפיקארים במלון בסנט קלאוד, מינסוטה לפני שיגור בלון, "אני לא יודע כמה היו שם. זה נראה כאילו היו תריסר בנים... אני זוכר שהצעיר לקח את קופסת הקורנפלקס והשליך אותה על ראשו של אביו. ז'אן פיקאר פשוט הסיר את זה מראשו ואמר, 'לא, לא.'[5] "הוא היה מאוד עדין. הוא אהב את הבנים שלו, והוא חשב שבנים הם בנים, אני מניח."[6] למשפחת פיקאר היו שלושה בנים משלהם, ג'ון, פול ודונלד (אנ'), כמו גם ילדי אומנה רבים. בארכיון משפחת פיקאר בספריית הקונגרס מוזכרים התכתבויות של ילדי אומנה שהפיקארים קלטו, אם כי נראה ששום דבר אחר לא ידוע עליהם.

הפיקארים לימדו באוניברסיטת לוזאן בשווייץ מ-1919 עד 1926. ב-1926 הם חזרו לארצות הברית, שם לימד ז'אן פיקאר כימיה אורגנית במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס.[7] בני הזוג חיו במסצ'וסטס, ניו ג'רזי, דלאוור ופנסילבניה לפני שהתיישבו במיניאפוליס ב-1936, כאשר ז'אן פיקאר הצטרף לפקולטה של אוניברסיטת מינסוטה. ג'נט קיבלה דוקטורט בחינוך מאוניברסיטת מינסוטה ב-1942, ותעודת לימודים מהסמינר התאולוגי הכללי ב-1973.

טיסה בסטרטוספירה עריכה

תכנון ורישיון טיס עריכה

לאחר טיסת השיא של תומאס ג'ו.וו. סטל (אנ') בכדור הפורח "Century of Progress" הוא הוחזר לפיקארים, שהחליטו להטיס אותו לסטרטוספירה בכוחות עצמם. ז'אן היה אחראי על החלק המדעי, בעוד שג'נט הייתה מטיסה את הבלון.[8] היא למדה טיסה בנמל התעופה של פורד בדירבורן, מישיגן, תחת אדוארד ג'יי היל, טייס כדור פורח וזוכה גביע גורדון בנט, שהסכים לשמש כמנהל הטיסה של הטיסה הסטרטוספירית המתוכננת של הפיקארים.[9] הנרי פורד נידב את השימוש בהאנגר שלו והביא את האחים רייט לצפות בטיסה של ג'נט ב-1933.[10] בנה דון היה חבר צוות באותו יום ולחץ יד לרייט, "הייתי ילד קטן והוא [שם לב] אלי."[11] ב-16 ביוני 1934, טסה ג'נט את טיסת הסולו הראשונה שלה. רק מאוחר יותר באותה שנה, האיגוד הלאומי לאווירונאוטיקה הפך אותה לטייסת הכדור פורח הראשונה בארצות הברית.[12]

כשהתראיינה לקראת סוף חייה, ונשאלה מדוע לא שכרה טייס ומדוע החליטה להפוך לטייסת בעצמה, ענתה ג'נט: "על כמה נאמנות אתה יכול לסמוך ממישהו שאתה שוכר?"[13] כשנשאלה אם יש התאמנה בצניחה, אמרה ג'נט, "לא... אם, בפעם הראשונה שאתה קופץ, אתה לא מצליח, אין טעם לנסות שוב."[13]

חיפוש מימון עריכה

שיט בכדור פורח בגובה רב היה באותה תקופה משימה מסוכנת, בין השאר משום שריאות אנושיות אינן יכולות לתפקד ללא סיוע מעל 12,000 - 15,000 מטרים וכן הגז המשמש להטסת הבלון הוא גז מימן דליק.[14] מהסיבה הזאת אגודת נשיונל ג'אוגרפיק סירבה לתמוך בטיסה המסכנת אישה ואמה. תומך משפחת פיקאר הוותיק, גודייר, לא רצה אף הוא לתמוך בטיסתם. חברת דאו כימיקלים ביקשה להסיר את השמות המסחריים והלוגו שלהם מהפרסום ומהבלון "Century of Progress".[15]

הפיקארים נאבקו להשיג תמיכה כספית עד שחברת הרדיו Grigsby-Grunow תרמה להם כמה אלפי דולרים.[1] גם חברת Detroit Aero Club ו-People's Outfitting Company תמכו בהם. כדי להשלים את החסות שלהם, ג'נט עיצבה ומכרה בולי הנצחה ומזכרות. היא גם גייסה הרבה כסף על ידי מכירת הסיפור שלהם בהודעות לעיתונות לברית העיתונים של צפון אמריקה.[16]

טיסה עריכה

 
הטיסה מדירבורן, מישיגן, לקאדיז, אוהיו

45 אלף צופים הגיעו לראות את הפיקארים ב-23 באוקטובר 1934, בשעה 6:51 בבוקר, בכשעתיים החלה ג'נט לתפעל את הכדור הפורח "Century of Progress", בני הזוג לקחו איתם לטיסה את צב המחמד שלהם, פלר דה ליס. לאחר טקס טרום-השקה קצר, שבמהלכו קיבלו הפיקארים זר פרחים מבניהם ולהקה קטנה ניגנה את המנון ארצות הברית, הם המריאו מנמל התעופה של פורד, בסיוע אנשי אוויר על הקרקע שדחפו את תא הנוסעים.[17] ז'אן שינה את נתיב הטיסה וקיצר את זמן הטיסה בגלל שמיים מעוננים, מה שהפחית את כמות העבודה המדעית שהם הצליחו לעשות.[1] ז'נט ביצעה "תמרונים לא מתוכננים ואימפולסיביים" והפיקארים לא הצליחו לרשום תיעוד מלא של פעולותיהם במהלך הטיסה.[18] ברית העיתונים הציעה לשלם להם 1,000 US$ אם הם ישברו את שיא הגובה, אז הם השליכו את כל שקי החול שלהם בניסיון להגיע גבוה יותר.[1] הם הגיעו לגובה של 17,550 מטרים או בערך 17.5 קילומטרים, טסו שמונה שעות מעל ימת אירי, ונחתו כ-480 קילומטרים הרחק מדירבורן, ליד קאדיס, אוהיו. ג'נט נאלצה לבחור נחיתה על עצי בוקיצה, כשהבינה שמשמעות הדבר היא שהבלון הזה לא יטוס שוב. הבלון נפרד מתא הנוסעים ונקרע. ז'אן ספג שברים קטנים בצלעותיו, ברגל שמאל ובקרסול.[1] לפי התיאור של ג'נט במגזין טיים : "איזה בלגן! רציתי לנחות על הדשא של הבית הלבן ".[19]

מורשת עריכה

הטיסה שלה קבעה את שיא הגובה של הנשים, שיא בו החזיקה בו במשך 29 שנים, עד שולנטינה טרשקובה ב-1963 הפכה לאישה הראשונה בחלל, שהקיפה את כדור הארץ 48 פעמים סולו בווסטוק 6 של ברית המועצות.[20] לפי עורכי המגזין Flying, בספרם Sport Flying, שיצא בהוצאת זיף-דייוויס ב-1976, ז'נט הייתה "האישה הראשונה בחלל, טענה שאישרה אפילו ולנטינה טרשקובה". היא גם הייתה האישה הראשונה שהטיסה טיסה לסטרטוספירה, ולפי ההספד שלה בניו יורק טיימס, האדם הראשון שעשה זאת דרך שכבת עננים.[21]

חיים מאוחרים יותר, מותו של ז'אן פיקאר עריכה

ז'אן וג'נט חשו הצלחה רבה בכך שהגיעו לסטרטוספירה, והם הפכו למרצים פופולריים.[22] הם הכינו חוברות ומזכרות כדי למשוך תשומת לב לטיסה, כזו שכותרתה "מי אמר שאנחנו לא יכולים לעשות את זה".[23] אבל הם פיתחו ציפיות אולי בלתי סבירות שיגיעו אליהם משרות רווחיות באוניברסיטאות. שניהם כתבו לעשרות מכללות ואוניברסיטאות, מכוונים גבוה - אפילו לנשיאות המכללות, בניסיון להשיג משרות, אבל הם קיבלו רק דחיות.[24] בדצמבר 1934, ג'נט כתבה לסוואן כדי לשאול אם ז'אן עשוי להפוך לחבר בצוות הכימיה של קרן ברטול למחקר במכון פרנקלין, וגם הציעה את שירותיה, אך נדחתה.[24] למרבה המזל, הם הכירו חבר חדש בזמן סיור הרצאות במיניאפוליס. הודות לג'ון אקרמן מהמחלקה להנדסת אווירונאוטיקה באוניברסיטת מינסוטה, ז'אן הפך לפרופסור ללא קביעות במינסוטה עד 1936, לימד ועסק בלימודי אווירונאוטיקה עד 1946 כאשר קיבל קביעות.[25] במהלך 1943, ז'נט הייתה לזמן קצר מזכירה מבצעת באגף הדיור של משרד ההגנה האזרחית של מינסוטה.

מ-1946 עד אמצע 1947, הפיקארים היו יועצים של ג'נרל מילס (חברת הדגנים והתעשייה הדומיננטית במיניאפוליס) ועבדו תחת אוטו וינזן, שז'אן פגש דרך האוניברסיטה. וינזן וז'אן הציעו טיסה בסטרטוספירה עם 100 בלוני מקבץ והבטיחו חוזה ממשלתי עם חיל הים.[26] ז'אן, שהוצג בהודעות לעיתונות של חיל הים, מונה למדען בפרויקט האחראי על עיצוב תא הנושאים ועל בדיקת חומרי סרט הבלונים. אבל הוא נרתע, הן ביצירת דוחות סטטוס שבועיים שגרמו לו להרגיש כמו עובד ברמה נמוכה יותר, והן מהסיכוי שג'נרל מילס יהיה הבעלים של הפטנטים לרעיונותיו. כשעבדה כיועצת, איימה ג'נט לנתק את הקשרים עם הצי וגנרל מילס אלא אם יורשה לה לטוס עם ג'ין.[27] לרוע המזל זה התחיל קרע בין גנרל מילס והפיקארים.[27] שניהם פוטרו ב-1947, כי הם היו ביקורתיים מדי כלפי צוות וינזן וג'נרל מילס.[28]

ז'אן פרש מאוניברסיטת מינסוטה כשהיה בן 68, ולא ויתר על חלומו לחזור לסטרטוספירה. הוא נפטר בשנת 1963.[29]

ג'נט החלה לעבוד כיועצת בנאס"א.[30] היא התגוררה בבית ביוסטון שחלקה עם אישה אחרת. ג'נט דיברה עם הקהילה המדעית ועם הציבור בנאס"א על תוכנית החלל מ-1964 עד 1970, כאשר תוכנית אפולו נוצר ואפולו 11 ביצעה את נחיתת הירח הראשונה ב-1969. באותה תקופה חל שינוי בתחומי העניין שלה, מהחלל לכיוון הדת.[5]

כומרה אפיסקופלית עריכה

הסמכה עריכה

בשנת 1971, שנה אחת לאחר שהכנסייה האפיסקופלית קיבלה שנשים יוסמכו כדיאקון, פיקאר הוסמכה לדיאקון וב-29 ביולי 1974, בגיל 79, בנסיבות שנויות במחלוקת, היא הוסמכה לכמורה.[31]

פיקאר הייתה הראשונה מבין אחת עשרה הנשים שהוסמכה כי היא הייתה המבוגרת ביותר והיא הגשימה חלום לכל החיים.[32]

החיים ככומרה עריכה

ז'נט שירתה כדיאקון בכנסיית סנט פיליפ'ס האפיסקופלית בסיינט פול, מינסוטה בין השנים 1975-1977[33] בשנת 1977 הכירה הכנסייה האפיסקופלית בהסמכתה.[34] ז'נט הפכה להיות כומרה מתנדבת בבית החולים סנט לוק, כיום בית החולים המאוחד, ולעוזר כומר לדנזיל קארטי בכנסייה האפיסקופלית במקובין, שניהם בסנט פול.[35] מ-1968 עד 1981 הייתה חברת כבוד בחבר הנאמנים של הסמינר התאולוגי של סיברי-המערבי.

ג'נט נפטרה מסרטן ב-17 במאי 1981, בבית החולים מאסוניק ממוריאל במיניאפוליס, מינסוטה, בגיל 86.

כבוד עריכה

ז'נט קיבלה את גביע הרמון בשנת 1934.[36] האגודה הלאומית לאווירונאוטיקה העניקה לה תעודת פרס וביצוע בשנת 1935. בשנת 1965 היא קיבלה את פרס ויליאם רנדולף לאבלייס השני מהאגודה האמריקאית לאסטרונאוטיקה (AAS).[37] אגודת הבוגרים של אוניברסיטת מינסוטה העניקה לה פרס הישג מצטיין בשנת 1968 וחרט את שמה על חומת הכבוד שלהם.[38] בוגרות נשים במדע, הידועה גם בשם סיגמא דלתא אפסילון, הפכה אותה לחברת כבוד "למצוינות במחקר מדעי" ב-1971[39] מכללות הוברט ויליאם סמית' העניקו לה תואר דוקטור לשם כבוד.[40] היא קיבלה את פרס Robert R. Gilruth בשנת 1970 מלשכת המסחר של מחוז צפון גלווסטון.[41]

היא הוכנסה לאחר מותה להיכל התהילה הבינלאומי של החלל ב-1998, והיא ובעלה היו מועמדים להיכל התהילה של ועדת הבלונים של ה-FAI.[42] פדרציית הבלונים של אמריקה שינתה את שם הפרס שלה לגביע הזיכרון לפיקאר.[43] פט דונוהו כתב מחזה על חייה "טיסת סולו", מחזה של אישה אחת על חייה של ג'נט.[44] בספריית Bryn Mawr College יש את קרן הספרים של ג'נט פיקאר, המספקת כספים לרכישת ספרים על תולדות הדת.[45]

משפחת פיקאר עריכה

משפחת פיקאר ייחודית בשבירת שיאי עולם בטיסה הגבוהה ביותר וגם בצלילה העמוקה ביותר.

  • ז'יל פיקאר (1840–1933), אח של פאול
    • אוגוסט פיקאר (1884–1962), בנו של ז'יל, פיזיקאי; טיסות לסטרטוספירה וניסיונות צלילה במעמקי ים
      • ז'אק פיקאר (1922–2008), בנו של אוגוסט, מהנדס. שותף (יחד עם דון וולש) לצלילה העמוקה בעולפ
        • ברטראן פיקאר (נולד 1958), נכדו של אוגוסט, פסיכיאטר; הקפת העולם ללא הפסקה הראשונה על ידי בלון והקפת העולם הראשונה על ידי מטוס סולארי
    • ז'אן-פליקס פיקאר (1884–1963), האח התאום של אוגוסט, פיזיקאי; טיסות לסטרטוספירה
    • ג'נט פיקאר (1895–1981), אשתו של ז'אן-פליקס, טייסת בלון פורח
      • דון פיקאר (1926–2020), בנם של ז'אן-פליקס וג'נט, טייס בלון פורח
  • פאול פיקאר (1844–1929), אח של ז'יל, מהנדס

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא ג'נט פיקאר בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 Shayler & Moule, pp. 12, 25–26
  2. ^ The path to priesthood... "The Philadelphia Eleven" (אורכב 29.09.2007 בארכיון Wayback Machine), Diocese of Easton, accessed February 25, 2010.
  3. ^ The Episcopal Handbook, Church Publishing Inc., 2008, p. 111.
  4. ^ Levine, David B. (2 בספטמבר 2006). "Gibney as Surgeon-in-Chief: The Earlier Years, 1887–1900". HSS Journal. Springer Verlag via PubMed Central. 2 (2): 95–101. doi:10.1007/s11420-006-9008-1. PMC 2488170. PMID 18751820. {{cite journal}}: (עזרה)
  5. ^ 1 2 NASM Oral History Project, Gilruth #2, web.archive.org, ‏2007-02-17
  6. ^ Gilruth, Robert (14 במאי 1986). "NASM Oral History Project, Gilruth #2". Smithsonian National Air and Space Museum. אורכב מ-המקור ב-17 בפברואר 2007. נבדק ב-27 בינואר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ "Jean Piccard". New Mexico Department of Cultural Affairs: New Mexico Museum of Space History. נבדק ב-17 בינואר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ DeVorkin, p. 109
  9. ^ DeVorkin, p. 110. and Ryan, p. 56
  10. ^ "The Wright Brothers & the Invention of the Aerial Age". Smithsonian Institution. נבדק ב-26 בפברואר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ Stekel, Peter (באוגוסט 1997). "Don Piccard – 50 Years of Ballooning Memories". Balloon Life. אורכב מ-המקור ב-16 בפברואר 2007. נבדק ב-26 בינואר 2007. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ DeVorkin, pp. 109, 127
  13. ^ 1 2 Oakes, Claudia M. (1985). "United States Women in Aviation: 1930–1939". Smithsonian Studies in Air and Space. נבדק ב-27 בינואר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ Matsen, p. 105. and Brown, Kevin (באפריל 1963). "Ride Silent, Ride High in a New Hot-Air Sports Balloon". Popular Mechanics. Vol. 119, no. 4. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ^ "Jeanette Piccard". U.S. Centennial of Flight Commission. 2003. אורכב מ-המקור ב-28 במאי 2010. נבדק ב-18 בפברואר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ DeVorkin, p. 110
  17. ^ Ryan, p. 56
  18. ^ DeVorkin, p. 123
  19. ^ Time (5 בנובמבר 1934). "Stunts Aloft". אורכב מ-המקור ב-25 בנובמבר 2010. נבדק ב-1 בפברואר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ "Women in Transportation: Changing America's History" (PDF). U.S. Department of Transportation: Federal Highways Administration. במרץ 1998. נבדק ב-18 בינואר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Waggoner, Walter (19 במאי 1981). "Rev. Jeannette Piccard Dies at 86; Scientist Entered Seminary in '70". The New York Times. נבדק ב-28 בינואר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  22. ^ DeVorkin, pp. 126, 235
  23. ^ DeVorkin, p. 242
  24. ^ 1 2 DeVorkin, p. 235
  25. ^ DeVorkin, pp. 235–236, 263
  26. ^ DeVorkin, pp. 267, 274
  27. ^ 1 2 DeVorkin, p. 276
  28. ^ DeVorkin, pp. 287, 289
  29. ^ "Jean Piccard". U.S. Centennial of Flight Commission. 2003. אורכב מ-המקור ב-23 בספטמבר 2006. נבדק ב-27 בינואר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ NASA MSC (9 באפריל 1964). "Dr. Jeannette Piccard Appointed NASA Consultant at MSC, in 1964 News Releases (PDF)" (PDF). נבדק ב-30 בינואר 2007. {{cite web}}: (עזרה) and DeVorkin, p. 320
  31. ^ McCurdy, Claire, Leslie Reyman, and Letitia Campbell (במרץ 2002). "Processing the Papers of Women Religious Figures: The Archives of Women in Theological Scholarship (AWTS) Project". Annotation (Vol. 30:1 ISSN 0160-8460) The Newsletter of the National Historical Publications and Records Commission. אורכב מ-המקור ב-1 באוקטובר 2006. נבדק ב-26 בינואר 2007. {{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  32. ^ Goldman, Ari L. (30 ביולי 1994). "Religion Notes". The New York Times. נבדק ב-23 בפברואר 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  33. ^ Minnesota Historical Society (1900–1995). "St. Philips Episcopal Church Records". נבדק ב-24 בינואר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ Goldman, Ari L. (30 ביולי 1994). "Religion Notes". The New York Times. נבדק ב-29 במרץ 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  35. ^ McKewin, Robert (2 בנובמבר 2006). "Part III: My Greatest Influences". Minnesota Historical Society. Minnesota Historical Society, Minnesota's Greatest Generation. נבדק ב-30 בינואר 2007. {{cite news}}: (עזרה)
  36. ^ "Harmon Air Prize Is Won by Scott (Mme. Piccard Named, Too)". The New York Times. 11 במרץ 1935. נבדק ב-31 בינואר 2007. {{cite news}}: (עזרה)
  37. ^ "William Randolph Lovelace II Award". American Astronautical Society. אורכב מ-המקור ב-18 בנובמבר 2008. נבדק ב-17 בינואר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  38. ^ "Past recipients of CEHD Alumni Society recognition awards and University-wide awards". אורכב מ-המקור ב-18 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה) and "Who is on the Wall of Honor". Regents of the University of Minnesota. נבדק ב-17 בינואר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  39. ^ "Honorary Members". Sigma Delta Epsilon via Internet Archive. אורכב מ-המקור ב-30 במרץ 2008. נבדק ב-17 בינואר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  40. ^ "Honorary Degree Recipients" (PDF). Hobart and William Smith Colleges. אורכב מ-המקור (PDF) ב-4 ביולי 2009. נבדק ב-18 בינואר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  41. ^ Stuhler & Kreuter, p. 367. and awarded by in "JSC Director George Abbey to Receive Gilruth Award" (Press release). Johnson Space Center. 15 ביוני 1998. נבדק ב-18 בינואר 2010. {{cite press release}}: (עזרה)
  42. ^ "CIA Hall of Fame – Nominations". Fédération Aéronautique Internationale. אורכב מ-המקור ב-5 בינואר 2010. נבדק ב-17 בינואר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  43. ^ "History of National Hot Air Balloon Championship". Balloon Federation of America via Internet Archive. אורכב מ-המקור ב-29 בספטמבר 2007. נבדק ב-17 בינואר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  44. ^ "Event Archives". Archive of Women in Theological Scholarship, Columbia University. אורכב מ-המקור ב-23 ביוני 2007. נבדק ב-17 בינואר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  45. ^ "Bryn Mawr College Libraries Endowed Funds". Bryn Mawr College. אורכב מ-המקור ב-26 בספטמבר 2007. נבדק ב-17 בינואר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ג%27נט_פיקאר&oldid=38358647"