אפולו 11

המשימה המאוישת השישית בתוכנית אפולו והראשונה שהנחיתה אדם על הירח

אפולו 11אנגלית: Apollo 11) הייתה טיסת חלל שבמסגרתה נחתו לראשונה בני אדם על הירח. מפקד המשימה ניל ארמסטרונג והטייס באז אולדרין הנחיתו את רכב הנחיתה הירחי איגל על פני השטח של הירח ב־20 ביולי 1969, בשעה 20:17 לפי זמן אוניברסלי מתואם (UTC). 6 שעות ו־39 דקות מאוחר יותר ב־21 ביולי בשעה 02:56 UTC, ארמסטרונג עשה את הצעדים הראשונים של האדם על גרם שמיים אחר באמרו "זהו צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות". באז אולדרין הצטרף אליו 19 דקות לאחר מכן. ביחד הם שהו כשעתיים ורבע מחוץ לחללית, ביצעו משימות מחקר ואספו 21.5 ק"ג של אדמה וסלעים מפני הירח. בעודם נמצאים על אדמת הירח, מייקל קולינס, טייס תא הפיקוד קולומביה, נשאר לבדו במסלול סביב הירח בתא הפיקוד של החללית אפולו. ארמסטרונג ואולדרין שהו 21 שעות ו־36 דקות על פני הירח באזור הנקרא "ים השלווה" ובסיומן המריאו מפני השטח וחברו עם קולינס ותאי הפיקוד/שירות של החללית אפולו במסלול סביב הירח.

אפולו 11
Apollo 11
טלאי משימה
Apollo 11 insignia.png
נתוני משימה
מטרה מרכזית נחיתה מאוישת ראשונה על הירח
חללית אפולו
כן שיגור LC-39A, מרכז החלל קנדי, פלורידה
שיגור 16 ביולי 1969, 13:32:00 UTC
נחיתה 24 ביולי 1969, 16:50:35 UTC
האוקיינוס השקט
13°19′N 169°9′W / 13.317°N 169.150°W / 13.317; -169.150 (Apollo 11 splashdown)
משך המשימה 8 ימים, 3 שעות, 18 דקות ו־35 שניות
אות קריאה תאי הפיקוד/שירות: קולומביה
רכב הנחיתה: איגל (בטיסה), בסיס השלווה (על הירח)
מספר קטלוג לוויינים 04039
מאגר המידע הלאומי 1969-059A
נתוני חללית
תא פיקוד תא הפיקוד של אפולו CSM-107
תא שירות תא השירות של אפולו CSM-107
רכב נחיתה רכב הנחיתה הירחי LM-5
מסת החללית 45,702 ק"ג
משגר סטורן 5 SA-506
פעילות
נחיתה על הירח 20 ביולי 1969, 20:17:40 UTC
אתר נחיתה ים השלווה
0°40′26.69″N 23°28′22.69″E / 0.6740806°N 23.4729694°E / 0.6740806; 23.4729694
משך פעילות ירחית שעתיים, 36 דקות ו־40 שניות
שהייה על הירח 21 שעות, 36 דקות ו־20 שניות
המראה מהירח 21 ביולי 1969, 17:54:00 UTC
הקפות סביב הירח 30
שהייה סביב הירח 59 שעות, 30 דקות ו־25.79 שניות
נתוני מסלול
זמן הקפה 2 שעה עריכת הנתון בוויקינתונים
צוות
אנשי צוות 3
ניל ארמסטרונג
מייקל קולינס
באז אולדרין
Apollo 11.jpg
משמאל לימין: ניל ארמסטרונג, מייקל קולינס ובאז אולדרין
משימות קשורות
משימה קודמת
Apollo-10-LOGO.png אפולו 10
משימה הבאה
Apollo 12 insignia.png אפולו 12
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אפולו 11 שוגרה ב־16 ביולי בשעה 13:32 UTC על ידי משגר הסטורן 5 ממרכז החלל קנדי, זו הייתה המשימה המאוישת השישית בתוכנית אפולו של נאס"א. חללית האפולו הייתה מורכבת משלושה חלקים: תא הפיקוד, בו שהו שלושה האסטרונאוטים במשך רוב המשימה וכן היה החלק היחיד שחזר לכדור הארץ; תא השירות אשר סיפק מערכת הנעה, חשמל, חמצן ומים עבור תא הפיקוד; ורכב הנחיתה הירחי אשר הורכב משני שלבים – שלב הנחיתה עבור נחיתה על פני השטח של הירח ושלב המראה המיועד לשגר את האסטרונאוטים בחזרה למסלול סביב הירח ולעגון עם תא הפיקוד.

לאחר שהשלב השלישי של משגר הסטורן 5 ביצע תמרון מעבר ירחי ושלח את חללית האפולו לכיוון הירח, החללית נפרדה מהמשגר ונעה במשך שלושה ימים עד אשר נכנסה למסלול סביב הירח. לאחר מכן ארמסטרונג ואולדרין עברו מתא הפיקוד אל רכב הנחיתה הירחי ונחתו בים השלווה ב־20 ביולי. בסיום שהותם על אדמת הירח, הם השתמשו בשלב ההמראה של רכב הנחיתה הירחי על מנת להיכנס למסלול סביב הירח ולעגון בחזרה אל תא הפיקוד בו שהה קולינס. לאחר עגינתם, הם נפרדו מרכב הנחיתה הירחי וביצעו מספר תמרונים אשר הוציאו אותם ממסלול סביב הירח ושלחו אותם לכיוון כדור הארץ. ב־24 ביולי תא הפיקוד ובו האסטרונאוטים, חדר לאטמוספירת כדור הארץ ונחת בצניחה אל מימי האוקיינוס השקט לאחר יותר משמונה ימים בחלל.

אפולו 11 נחשב על ידי רבים כהישג הבודד הגדול ביותר של האנושות. הצעד הראשון של ארמסטרונג על אדמת הירח שודר ישירות בטלוויזיה ברחבי העולם. אפולו 11 הביאה למעשה לסיום המרוץ לחלל והגשימה יעד לאומי משנת 1961 של הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי אשר הכריז על כוונתה של ארצות הברית: "להנחית לפני תום העשור אדם על הירח ולהחזירו לכדור הארץ בשלום".

רקעעריכה

בסוף שנות ה־50 ותחילת שנות ה־60 של המאה ה־20, ארצות הברית התנהלה במלחמה הקרה מול ברית המועצות. ב־4 באוקטובר 1957, ברית המועצות שיגרה את ספוטניק 1, הלוויין הראשון. הצלחה זו הפתיעה את האמריקאים ועוררה פחדים בקרב העולם המערבי. שיגור זה הוכיח כי לברית המועצות היכולת לשאת ראש נפץ גרעיני על פני מרחקים בין־יבשתיים וערער את התפיסה האמריקאית לפיה יש לארצות הברית עליונות צבאית, טכנולוגית וכלכלית על פני הסובייטים.[1] שיגור הלוויין הוביל למשבר ספוטניק והחל את המרוץ לחלל. הנשיא דווייט אייזנהאואר נענה לאתגר על ידי הקמת מנהל האווירונאוטיקה והחלל הלאומי (נאס"א) והקמת תוכנית מרקורי, שמטרתה הייתה לשגר אדם למסלול סביב כדור הארץ. אולם ב־12 באפריל 1961, הקוסמונאוט הסובייטי יורי גגארין הפך לאדם הראשון בחלל ולאדם הראשון במסלול סביב כדור הארץ. כמעט חודש לאחר מכן, ב־5 במאי 1961, אלן שפרד הפך לאמריקאי הראשון בחלל, כאשר השלים טיסה תת־מסלולית בת 15 דקות. עם חזרתו הוא קיבל שיחת טלפון מיורשו של אייזנהאואר, הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי, אשר בירך אותו על הצלחת המשימה. עם זאת, בניגוד טיסתו של גגארין, טיסתו של שפרד הייתה תת־מסלולית ולא השלימה הקפה של כדור הארץ, מה שהותיר את ברית המועצות בעליונות בתחום.

מאחר שלברית המועצות היו משגרים בעלי יכולת נשיאה גבוהה יותר, קנדי בחר מבין האפשרויות אשר הוצגו על ידי נאס"א, באתגר עתידי אשר כולל משגרים מעבר לדור הקיים ויביא לנקודת מפנה ואף ניצחון אמריקאי במרוץ לחלל. בסופו של דבר הוחלט כי משימה מאוישת לירח תשרת את מטרה זו.[1]

ב־25 במאי 1961, קנדי נאם בפני הקונגרס של ארצות הברית בקשר ל"צרכים לאומיים דחופים" והכריז: "אני מאמין שאומה זו צריכה להתחייב להשגת המטרה, להנחית אדם על הירח ולהחזירו בשלום אל כדור הארץ, לפני תום העשור. שום פרויקט חלל יחיד בתקופה זו לא יהיה מרשים יותר עבור האנושות, או חשוב יותר לחקר החלל בטווח הארוך; ואף לא אחד יהיה כה קשה או יקר להשיגו".[2]

לצד התומכים, אמריקאים רבים התנגדו לתוכנית, לרוב מבחינה כלכלית. ביוני 1961 כאשר קנדי נפגש עם מקבילו הסובייטי ניקיטה חרושצ'וב, הוא הציע להפוך את הנחיתה על הירח לפרויקט משותף, אך חרושצ'וב לא קיבל את ההצעה.[3] ב־20 בספטמבר 1963, בנאום בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, קנדי הציע שוב משלחת משותפת אל הירח. הרעיון של משימה משותפת אל הירח ננטש לאחר מותו של קנדי.

החלטה מוקדמת ומכרעת הייתה בחירת שיטת הגעה לירח. לאחר בדיקות, נבחרה שיטת מפגש במסלול סביב הירח (LOR) על פני שיטת הטיסה הישירה ושיטת מפגש במסלול סביב כדור הארץ (EOR). מפגש בחלל הוא תמרון מסלולי אשר במהלכו שתי חלליות מנווטות בחלל ונפגשות. ביולי 1962 ראש נאס"א ג'יימס ווב הכריז המשימה אל הירח תעשה שימוש בשיטת מפגש במסלול סביב הירח (LOR)[4] וכי לחללית אפולו יהיו שלושה חלקים עיקריים: תא פיקוד, בו ישהו שלושה האסטרונאוטים במשך רוב המשימה וכן החלק היחיד שיחזור לכדור הארץ; תא שירות אשר יספק מערכת הנעה, חשמל, חמצן ומים עבור תא הפיקוד; ורכב הנחיתה ירחי אשר יורכב משני שלבים – שלב הנחיתה עבור נחיתה על פני השטח של הירח ושלב המראה המיועד לשגר את האסטרונאוטים בחזרה למסלול סביב הירח ולעגון עם תא הפיקוד. תכנון עדכני זה פירושו שהמשימה כולה תוכל להיות משוגרת בידי משגר אחד, הסטורן 5 שהיה אז בפיתוח, במקום שיטות ההגעה האחרות אשר דרשו מספר משגרים נפרדים או משגר אחד גדול הרבה יותר מהסטורן 5.[5]

ב־27 בינואר 1967, תוכנית אפולו נעצרה בפתאומיות בעקבות האסון של אפולו 1 בו קופחו חייהם של האסטרונאוטים וירג'יל "גאס" גריסום, אדוארד וייט ורוג'ר צ'אפי. באוקטובר 1968, משימת אפולו 7 בחנה את תפקודו של תא הפיקוד במסלול סביב כדור הארץ. ובדצמבר באותה השנה משימת אפולו 8 בחנה שוב את תא הפיקוד, הפעם במסלול סביב הירח. במרץ 1969, משימת אפולו 9 בחנה לראשונה את חללית אפולו במלואה, כולל רכב הנחיתה הירחי, במסלול סביב כדור הארץ. במאי 1969, משימת אפולו 10 הייתה למעשה חזרה גנרלית ובחנה את כלל החומרה והרכיבים של החללית במסלול סביב הירח. עד יולי 1969, הכל היה מוכן עבור נחיתה מאוישת על הירח.

ההובלה המוקדמת של הסובייטים במרוץ לחלל אבדה בסוף שנות ה־60 עקב קשיים בפיתוח המשגר N-1, אשר היה אמור לשרת אותם במשימות מאוישות לירח. כאשר כבר היה ברור שארצות הברית תהיה ראשונה לשלוח משימה מאוישת אל הירח, ניסו הסובייטים להיות הראשונים שמחזירים חומר מפני השטח של הירח לכדור הארץ. ב־13 ביולי, שלושה ימים לפני שיגור אפולו 11, שיגרה ברית המועצות את הגשושית לונה 15 אשר כשלה לנחות בהצלחה והתרסקה על אדמת הירח[6] באזור ים המשברים כשעתיים לפני המראתם של ארמסטרונג ואולדרין מאדמת הירח בדרכם חזרה אל כדור הארץ. רדיו־טלסקופ במצפה הכוכבים ג'ודרל בנק שבאנגליה, קלט אותות ושידורים מלונה 15 בעת ניסיון נחיתתה. הקלטות אלו פורסמו ביולי 2009, ביום השנה ה־40 למשימת אפולו 11.[7]

אנשי צוותעריכה

הצוות הראשיעריכה

תפקיד אסטרונאוט
מפקד ארצות הברית  ניל ארמסטרונג
טיסת חלל שנייה
טייס תא הפיקוד ארצות הברית  מייקל קולינס
טיסת חלל שנייה
טייס רכב הנחיתה ארצות הברית  אדווין "באז" אולדרין
טיסת חלל שנייה

ניל ארמסטרונג

  ערך מורחב – ניל ארמסטרונג

ארמסטרונג היה מפקד המשימה. הוא בוגר הנדסה אווירונאוטית מאוניברסיטת פרדו, ומוסמך בהנדסת תעופה וחלל מאוניברסיטת דרום קליפורניה. בין 1949 ו־1952 היה טייס בצי האמריקאי, וטס במסגרת מלחמת קוריאה. הוא הצטרף ל־NACA, קודמתה של נאס"א, ושירת בה כטייס ניסוי במטוסים ניסיוניים, בהם המטוס הרקטי X-15, ששבר שיאי מהירות. הוא נבחר במסגרת הקבוצה השנייה של אסטרונאוטים בשנת 1962. היה מפקד ג'מיני 8 ב־1966, וביצע את העגינה המוצלחת הראשונה של שתי חלליות זו לזו.

מייקל קולינס

  ערך מורחב – מייקל קולינס

קולינס היה טייס תא הפיקוד. הוא בוגר במדעים מהאקדמיה הצבאית בווסט פוינט. לאחר שסיים את לימודיו שם, הצטרף לחיל האוויר כטייס ניסוי. הצטרף לצוות האסטרונאוטים במסגרת הקבוצה השלישית, ב־1963. היה טייס גיבוי של ג'מיני 7. היה טייס במשימת ג'מיני 10, שפרצה דרך בתחום העגינה בחלל. במסגרת משימה זו, עגנה ג'מיני 10 עם רכב "אג'נה" ששוגר מראש, השתמשה בו כדי לעבור למסלול שונה, שם עגנה עם רכב "אג'נה" שני. במסגרת משימה זו גם השלים שתי פעילויות חוץ־רכביות.

אדווין "באז" אולדרין

  ערך מורחב – באז אולדרין

אולדרין היה טייס רכב הנחיתה. בוגר במדעים מהאקדמיה הצבאית בווסט פוינט מ־1951. דוקטור למדעים באסטרונאוטיקה מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. היה טייס במלחמת קוריאה, במהלכה הפיל שני מטוסי מיג 15. הצטרף לנאס"א במסגרת הקבוצה השלישית, ב־1963. ב־1966 טס עם ג'יימס לוֹוֶל בג'מיני 12, האחרונה בתוכנית ג'מיני.

צוות גיבויעריכה

תפקיד אסטרונאוט
מפקד ארצות הברית  ג'יימס לוול
טייס תא הפיקוד ארצות הברית  ויליאם אנדרס
טייס רכב הנחיתה ארצות הברית  פרד הייז

צוות הגיבוי הורכב מג'יימס לוול כמפקד המשימה, בוגר לימודי הנדסת מכונות וטייס לשעבר בשירות צי ארצות הברית, טס במשימות ג'מיני 7, ג'מיני 12 ואפולו 8. ויליאם אנדרס שימש כטייס תא הפיקוד, בוגר לימודי הנדסת חשמל והנדסה גרעינית וטייס לשעבר בחיל האוויר של ארצות הברית, טס במשימת אפולו 8. פרד הייז שימש כטייס רכב הנחיתה, מהנדס בעיסוקו, טייס קרב לשעבר בחיל האוויר של ארצות הברית.

משימהעריכה

שיגור וטיסה אל מסלול סביב הירחעריכה

 
משימת אפולו 11 משוגרת על ידי המשגר סטורן 5 מכן השיגור 39A שבמרכז החלל קנדי, 16 ביולי 1969, 9:32 שעון מקומי.

לפי הערכות כמיליון איש צפו בשיגור אפולו 11 מחופי הים והכבישים בסביבת אתר השיגור. בכירים בפוליטיקה האמריקאית ושגרירים מעשרות מדינות נכחו בשיגור, נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון צפה בשיגור ממשרדו בבית הלבן יחד עם קצין הקשר של נאס"א, האסטרונאוט פרנק בורמן.[8] כ־3,500 נציגי תקשורת נכחו באירוע,[5] כשני שלישים היו מארצות הברית והשאר הגיעו מ־55 מדינות שונות. השיגור הועבר ישירות בערוצי הטלוויזיה ב־33 מדינות ומיליונים רבים ברחבי העולם האזינו לשידורי הרדיו.

ב־16 ביולי 1969 בשעה 13:32 לפי זמן אוניברסלי מתואם (UTC) או 9:32 לפי שעון מקומי, משימת אפולו 11 שוגרה על ידי משגר הסטורן 5 מכן השיגור 39A במרכז החלל קנדי שבפלורידה. 2 דקות ו־42 שניות אל תוך הטיסה, כאשר המשגר ועליו החללית נמצאים בגובה של 67 קילומטרים ונעים במהירות של 8,280 קמ"ש, נותק השלב הראשון של המשגר (S-IC) משני השלבים העליונים ונפל למימי האוקיינוס. מספר שניות לאחר מכן, הופעלו מנועי השלב השני, (S-II)‏. 9 דקות ו־8 שניות אל תוך הטיסה כאשר המשגר נמצא בגובה 185 קילומטר ונע במהירות של 24,940 קמ"ש, נותק השלב השני ומספר שניות לאחר מכן הופעל מנועו היחיד של השלב השלישי (S-IVB). 12 דקות אל תוך הטיסה, השלב השלישי האיץ למהירות מסלולית של 28,100 קמ"ש על מנת להיכנס למסלול סביב כדור הארץ בעודו 185 ק"מ מעל פני הארץ.[9]

בשעה 16:22:13 UTC, לאחר הקפה אחת וחצי של כדור הארץ, מנועו של השלב השלישי הופעל בשנית והאיץ את השלב למהירות של 40,000 קמ"ש אשר הייתה דרושה על מנת לשלוח את חללית האפולו לתמרון מעבר ירחי. כעבור כ־30 דקות, מייקל קולינס ביצע תמרון הנקרא "טרנספוזיציה ועגינה" אשר כלל היפרדות של תאי הפיקוד/שירות של החללית אפולו מהשלב השלישי, סיבוב חזרה ועגינה עם רכב הנחיתה הירחי איגל אשר עדיין היה מחובר לשלב. לאחר הוצאת רכב הנחיתה מהשלב השלישי, חללית האפולו בשלמותה עשתה את דרכה לכיוון הירח, בזמן שהשלב השלישי המשיך במסלול אשר גרם לו לחלוף על פני הירח. דבר זה נעשה כדי למנוע מהשלב השלישי להתרסק בחללית, כדור הארץ או הירח. בעקבות מקלעת כבידתית בעודו חולף על פני הירח, השלב נכנס בסופו של דבר למסלול הליוצנטרי.[9]

ב־19 ביולי בשעה 17:21:50 UTC, בהגיעה לקרבת הירח, חללית האפולו הפעילה את מנועה על מנת להיכנס למסלול סביב הירח. במשך 30 ההקפות הבאות, חזה הצוות בנופי אזור הנחיתה המיועד בדרום ים השלווה. אתר הנחיתה נבחר בין היתר מפני היותו שטוח וחלק יחסית וכי לא היה נראה כמו אזור בעייתי לבצע בו נחיתה או פעילויות חוץ־רכביות.

הנמכה אל פני הירחעריכה

 
תא הפיקוד קולומביה במסלול סביב הירח, צולם מתוך רכב הנחיתה איגל

ב־20 ביולי בשעה 12:52:00 לפי זמן אוניברסלי מתואם (UTC), אולדרין וארמסטרונג עברו מתא הפיקוד קולומביה אל רכב הנחיתה הירחי איגל והחלו בהכנות לקראת ההנמכה אל פני הירח. בשעה 17:44:00 UTC, רכב הנחיתה נפרד מתא הפיקוד. קולינס, ששהה בתא הפיקוד בחן בעיניו את רכב הנחיתה החג מולו כדי לוודא שהוא לא ניזוק ושציוד הנחיתה נפרס כהלכה.

בשעה 19:08:14 UTC, בעודם מקיפים את הירח בגובה של כ־110 ק"מ, הופעל מנועו של רכב הנחיתה למשך 30 שניות על מנת להיכנס למסלול אליפטי המנמיך אל פני השטח. בשעה 20:05:05 UTC, בגובה של פחות מ־15,000 מטרים מעל פני השטח, הופעל מנועו הראשי של רכב הנחיתה והחל הליך ההנמכה הממונעת שיימשך כשתים עשרה דקות וחצי עד לנחיתה.[10] בהליך זה שלושה שלבים; שלב הבלימה, שלב ההתקרבות ושלב הנחיתה. שלב הבלימה נמשך ב־8 וחצי הדקות הראשונות להנמכה ובמהלכן רכב הנחיתה בולם את מהירותו ומנמיך אל פני השטח. באותן דקות, ארמסטרונג ואולדרין מצאו עצמם חולפים מעל אתרים בפני השטח כשלוש שניות מוקדם מהצפוי; מה שיגרום להם לנחות מספר קילומטרים מערבית מאתר הנחיתה המתוכנן, ודיווחו על כך למרכז הבקרה. מנהל הטיסה, ג'ין קראנץ סבר כי בעיה זו ככל הנראה נבעה מעודף של לחץ אוויר בתא העגינה. לפי סברה אחרת בעיה זו נבעה מהתמרון של רכב הנחיתה לאחר ההיפרדות מתא הפיקוד. חמש דקות אל תוך הליך ההנמכה, מחשב הניווט של רכב הנחיתה הפעיל אזעקה ראשונה מבין כמה, של בעיות תוכנית המכונות 1201 ו־1202. במרכז הבקרה, מהנדס המחשב ג'ק גרמן הודיע לקצין הניווט סטיב ביילס כי ניתן להמשיך בהליך ההנמכה, וזה מסר את ההודעה אל הצוות. אותם אזעקות הצביעו על "הצפה ביצועית", מה שאומר שמחשב הניווט לא יכול היה להשלים את כל משימותיו בזמן אמת ונאלץ לדחות חלק מהן.

לאחר 8 וחצי הדקות הראשונות להנמכה, בעודם כ־2,400 מטרים מעל פני השטח, החל שלב ההתקרבות אשר נמשך כדקה וחצי ובמהלכן רכב הנחיתה המשיך בהנמכה והסתובב בחזרה אל זווית בו יכלו האסטרונאוטים לראות את פני השטח ואת אזור נחיתתם המיועד. כעשר דקות אל תוך הליך ההנמכה בעודם כ־160 מטרים מעל פני השטח, החל שלב הנחיתה אשר נמשך כשתיים וחצי דקות ובמהלכן לקח ארמסטרונג שליטה ידנית על רכב הנחיתה.

נחיתהעריכה

  הנחיתה על הירח, 20 ביולי 1969

בקרבתם ליעד הנחיתה המעודכן של המחשב, ארמסטרונג ראה שהיעד נמצא באזור מלא בסלעים והחליט לקחת שליטה חצי־אוטומטית על הטיסה. באותו הזמן, אולדרין הקריא נתוני ניווט לארמסטרונג, שהטיס את רכב הנחיתה איגל. ארמסטרונג ידע שאספקת הדלק שלהם מתדלדלת והיה נחוש לנחות בהזדמנות האפשרית הראשונה. בעודם 76 מטרים מעל פני השטח הם חלפו מעל מכתש קטן וכאשר ארמסטרונג מצא חלקת קרקע שטוחה יחסית, הוא תמרן את החללית לעברה. בשלב זה הם היו בגובה של 30 מטרים מעל פני השטח ונותרו עם 90 שניות של דלק. רכב הנחיתה המשיך בירידה ועם התקרבותו לפני השטח העיף מעלה אבק מאדמת הירח. מתחת למשטחי הרגליים של רכב הנחיתה היו תלויות מוטות חישה דקים באורך של 170 ס"מ, כאשר אחד ממוטות החישה נגע בפני השטח, הכריז אולדרין "Contact light!". ברגע זה היה אמור ארמסטרונג לכבות מיד את מנוע החללית ולתת לחללית ליפול את המרחק המעט שנותר, אך במקום זאת הוא המשיך בנחיתה ממונעת עד לנחיתה רכה בפני השטח.[11]

ב־20 ביולי בשעה 20:17:40 לפי זמן אוניברסלי מתואם (UTC) רכב הנחיתה הירחי איגל נחת על פני השטח של הירח באזור המכונה ים השלווה. לאחר הנחיתה הכריז ארמסטרונג "יוסטון, כאן בסיס השלווה. העיט נחת" ("Houston, Tranquility Base here. The Eagle has landed").[10] רכב הנחיתה הירחי הגיע לפני השטח עם 98 ק"ג נותרים של דלק. על פי המידע שהיה זמין באותה העת לצוות המשימה ולמרכז הבקרה, נשארו לרכב הנחיתה 25 שניות של טיסה ממונעת לפני שהנחיתה הייתה הופכת ללא בטוחה. אולם על פי ניתוח שלאחר המשימה, לרכב הנחיתה ככל הנראה נותרו כ־50 שניות. אפולו 11 נחתה עם פחות דלק מרוב משימות אפולו שבאו אחריה. לאחר נחיתתם ועל פי לוח הזמנים של המשימה, היו אמורים ארמסטרונג ואולדרין לקבל חמש שעות שינה לפני יציאתם אל פעילות חוץ־רכבית על אדמת הירח, אולם הם החליטו לוותר על השינה ולהתחיל בהכנות ליציאה מוקדם מהמתוכנן מפני שחשבו שלא יצליחו להירדם.

פעילות על פני השטח של הירחעריכה

 
באז אולדרין יורד מסולם רכב הנחיתה אל פני השטח של הירח

ב־20 ביולי בשעה 23:43 לפי זמן אוניברסלי מתואם (UTC), החלו ההכנות לקראת הליכתם של ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין על הירח. ההכנות לקחו זמן רב יותר מהצפוי; שלוש שעות וחצי במקום שעתיים.[12] במהלך האימונים הכדור הארץ, הכל היה מונח מראש אך על הירח, רכב הנחיתה הכיל מספר פריטים נוספים כמו כלים, חבילות מזון ורשימות. 6 שעות ו־39 דקות לאחר נחיתתם, כשהם לבושים בחליפות החלל, לחץ האוויר ברכב הנחיתה הופחת וארמסטרונג ואולדרין היו מוכנים לצאת החוצה. בשעה 02:39:33 UTC, פתח הרכב נפתח. תחילה ארמסטרונג התקשה להשתחל דרך הפתח בעודו לובש את חליפת החלל המגושמת. בשעה 02:51, ארמסטרונג החל בירידתו אל פני השטח של הירח. במהלך ירידתו במורד הסולם בעל תשעת השלבים, הוא משך ידית שהייתה משמאלו על מנת לפרוס את ציוד הצילום אשר היה מקופל בצידו של רכב הנחיתה, משמאל לסולם.[13]

המצלמה שעל רכב הנחיתה השתמשה בשיטת שידור וידאו הנקראת "Slow-scan television" ‏ (SSTV) ואשר לא מותאמת עם שידורי טלוויזיה קונבנציונליים. השידור הועבר בזמן אמת לצג מיוחד ומצלמות הטלוויזיה צילמו את הצג.[14] בכך ירדה משמעותית איכות הצילום, והתמונות שהתקבלו נראו כשקופות, כאשר האסטרונאוטים הנעים על פני השטח דמו לרוחות רפאים. ישנן הקלטות רבות של השידור הטלוויזיוני, אך הקלטות מקוריות בשיטת SSTV אשר הועברו מפני הירח, ככל הנראה אבדו בתחילת שנות ה־80 תוך כדי הליך שגרתי באותה התקופה, כאשר סרטים מגנטיים ועליהם הקלטות משימת אפולו 11 נמחקו ועליהם הוקלט וידאו ממשימות של לווייני תוכנית לאנדסאט. בשנות האלפיים ניסתה נאס"א למצוא את ההקלטות המקוריות, ללא הצלחה.[15]

  זהו צעד קטן לאדם...
לעזרה בהפעלת הקובץ

בשעה 02:56:15 לפי זמן אוניברסלי מתואם (UTC), שש שעות וחצי לאחר הנחיתה, בעוד רגלו הימנית נתונה במשטח שבתחתית הרגל של רכב הנחיתה, ארמסטרונג הניח את כף רגלו השמאלית על אדמת הירח באמרו "זהו צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות".[16] שבע דקות לאחר מכן, ארמסטרונג אסף דגימה אקראית מהקרקע באמצעות שקית דגימה על מקל. הוא אז קיפל את השקית והכניס אותה לכיס שעל ירכו הימנית. דבר זה נעשה על מנת להבטיח שתוחזר דגימה כלשהי מאדמת הירח במקרה לא צפוי בו יידרשו האסטרונאוטים לנטוש את הפעילות החוץ־רכבית ולחזור לתוך רכב הנחיתה. 12 דקות לאחר איסוף הדגימה, אולדרין הצטרף לארמסטרונג על אדמת הירח ותיאר את הנוף הירחי כ"שממה מרהיבה". מספר דקות לאחר מכן, ארמסטרונג הוציא את המצלמה מצד הרכב, צילם את הסביבה בסיבוב פנורמי והרכיב את המצלמה על חצובה. כמו כן צולמו תמונות בעזרת מצלמת סטילס.

ארמסטרונג ציין שהתנועה תחת כוח המשיכה של הירח, אשר הוא שישית משל כדור הארץ, הייתה "אפילו קלה יותר מהסימולציות... זה ממש לא בעיה להתהלך כאן". כאשר אולדרין הצטרף, הוא בחן דרכים חדשות להתנועע, כולל קפיצות קנגורו על שתי רגליים. דווח שמערכת תמיכת החיים אשר הייתה בגב של חליפת האסטרונאוטים נטתה לאחור, אך שני האסטרונאוטים לא התקשו לשמור על שיווי משקל. קפיצות ודילוגים הפכו לשיטות התנועה העדיפות והאסטרונאוטים דיווחו שהם צריכים לתכנן את תנועתם שישה או שבעה צעדים מראש. האדמה הדקיקה הייתה חלקה למדי. אולדרין ציין כי המעבר מאור השמש לצלו של רכב הנחיתה לא הביא לשינוי בטמפרטורה בתוך החליפה, אם כי הקסדה הייתה חמימה יותר באור השמש.[13] תוך כדי עבודתם, הם העיפו מעלה אבק ירחי אפור אשר ליכלך את החלק החיצוני של חליפותיהם.

 
לוחית ההנצחה שהושארה על רכב הנחיתה

האסטרונאוטים נטעו את דגל ארצות הברית בפני השטח של הירח, אל מול מצלמת הטלוויזיה. במהלך ראיון אמר אולדרין כי "מכל העבודות שהיה עלי לבצע על הירח, האחת שרציתי שתעבור הכי חלק היא הנפת הדגל". אך האסטרונאוטים נאבקו עם המוט והצליחו לנטוע אותו רק כחמישה סנטימטרים אל תוך האדמה הקשה. אולדרין חשש שמא המוט יפול אל מול צופי הטלוויזיה אך בסופו של דבר השניים הצליחו להניף את הדגל. עוד לפני שאולדרין היה יכול לצלם את ארמסטרונג עם הדגל, הנשיא ריצ'רד ניקסון שוחח עמם דרך שידור טלפון־רדיו. לניקסון היה במקור נאום ארוך שרצה לקרוא במהלך שיחת הטלפון, אך פרנק בורמן, קצין הקשר של נאס"א במהלך המשימה אשר נכח עם הנשיא בחדר הסגלגל, שכנע אותו לומר את דבריו בקצרה.

 
באז אולדרין מצדיע לדגל ארצות הברית

הם פרסו על פני השטח כלי מדעי אשר נקרא Apollo Scientific Experiments Package (חבילת הניסויים המדעיים של אפולו), והכיל כלי סייסמי למדידת רעידות אדמה על הירח ומערך רפלקטור אשר נועד למדוד את המרחק המדויק בין כדור הארץ לירח. מאוחר יותר ארמסטרונג הלך 60 מטרים מרכב הנחיתה כדי לצלם תמונות של מכתש קטן אשר נקרא Little West אותו עברו במהלך ניסיון הנחיתה. בזמן זה, אולדרין אסף שתי דגימות ליבה והשתמש בין היתר בפטיש גאולוגית על מנת לשבור ולבקוע אבנים. לאחר מכן הם אספו סלעים באמצעות מוטות שבקצוותיהם צבתות. שני סוגים של סלעים נמצאו בין הדגימות; בזלת וברקציה.[17] שלושה מינרלים חדשים התגלו בדגימות שאספו האסטרונאוטים: ארמלקולייט, טראנקוויליטייט ופיירוקספרוייט. ארמלקולייט נקרא על שמם של ארמסטרונג, אולדרין וקולינס. כל שלושת המינרלים החדשים שהתגלו לראשונה על אדמת הירח, נמצאו לאחר מכן גם בכדור הארץ.

בעודו על פני השטח, חשף ארמסטרונג לוחית הנצחה אשר הותקנה על רכב הנחיתה ובה שני שרטוטים של כדור הארץ (של ההמיספרה המזרחית והמערבית), כיתוב וחתימות של האסטרונאוטים ושל הנשיא ניקסון. על הלוחית נכתב: "כאן לראשונה הניחו אנשים מכדור הארץ את כף רגלם על הירח. יולי 1969 לספירה. באנו לשלום בשם כל המין האנושי."

מרכז הבקרה השתמש במילות קוד על מנת להזהיר את ארמסטרונג שקצב חילוף החומרים שלו גבוה וכי עליו להאט. הוא עבר במהירות ממשימה למשימה ככל שנגמר הזמן הקצוב. כאשר קצב חילוף החומרים נשאר באופן כללי נמוך מהצפוי עבור שני האסטרונאוטים לאורך הפעילות, מרכז הבקרה העניק לאסטרונאוטים הארכה של 15 דקות. בראיון משנת 2010, הסביר ארמסטרונג כי נאס"א הגבילה את זמן הפעילות על פני השטח ואת המרחק מרכב הנחיתה מכיוון שלא הייתה השערה מדויקת לכמות מי הקירור שתצרוך מערכת תמיכת החיים אשר הייתה בגב חליפת האסטרונאוטים בכדי להתמודד עם ייצור חום הגוף בזמן עבודתם על הירח.

המראה מפני הירח וחזרהעריכה

 
שלב ההמראה של רכב הנחיתה מתקרב אל עבר עגינה עם תא הפיקוד קולומביה

אולדרין נכנס ראשון לרכב הנחיתה איגל. בקושי מסוים, הצליחו האסטרונאוטים להכניס לרכב הנחיתה שני ארגזים המכילים 21.55 ק"ג של חומר ירחי, ועשו זאת באמצעות מכשיר הדומה לגלגלת כבלים שטוחה ונקרא "Lunar Equipment Conveyor". מכשיר זה הוכיח עצמו כלא יעיל ובמשימות הבאות בתוכנית אפולו, העדיפו לשאת ביד ציוד ודגימות בחזרה לרכב הנחיתה. לאחר שארמסטרונג נכנס לאיגל, השניים נפטרו מפסולת וציוד מיותר; נעלי חליפת החלל, מערכת תמיכת החיים שבגב חליפת החלל, מצלמה ריקה וציוד אחר בכדי להקל ככל הניתן על משקלו של שלב ההמראה של רכב הנחיתה. פתח הרכב נסגר בשעה 05:11:13 לפי זמן אוניברסלי מתואם (UTC) וזמן מה לאחר מכן הם התכוננו לישון.

בעודו זז בתוך רכב הנחיתה, אולדרין הוא פגע בטעות במפסק הזרם שאמור להתניע את המנוע הראשי עבור המראה מהירח. היה חשש שמא לא תהיה דרך להפעיל את המנוע והשניים יתקעו על הירח. בעיה זו נפתרה בעזרת טוש, שהיה מספיק בשביל להפעיל את המתג.[18]

בנוסף למכשירים המדעיים, האסטרונאוטים השאירו על אדמת הירח טלאי משימה של אפולו 1 לזכרם של רוג'ר צ'אפי, וירג'יל גריסום ואדוארד היגינס וייט אשר נספו כאשר תא הפיקוד שלהם עלה באש במהלך בדיקות בינואר 1967. כמו כן הושארו שתי מדליות זיכרון של הקוסמונאוטים הסובייטים ולדימיר קומארוב ויורי גגארין אשר מתו בשנים 1967 ו־1968 בהתאמה. עוד הושאר תיק זיכרון המכיל העתק מזהב של ענף זית כסמל מסורתי לשלום, ודיסק מסיליקון הנושא הצהרות של רצון טוב מהנשיאים אייזנהאואר, קנדי, ג'ונסון וניקסון, יחד עם הצהרות ממנהיגים של 73 מדינות ברחבי העולם, ביניהם הצהרה מאת הנשיא הישראלי, זלמן שזר.[19]

לאחר כשבע שעות מנוחה, מרכז הבקרה ביוסטון העיר את צוות האסטרונאוטים כדי להתכונן לטיסתם חזרה לכדור הארץ. שעתיים וחצי לאחר מכן, בשעה 17:54:01 UTC ולאחר 21 שעות ו־36 דקות על פני הירח, הם המריאו באמצעות שלב ההמראה של רכב הנחיתה איגל כדי לשוב ולהצטרף לקולינס בתא הפיקוד שבמסלול סביב הירח.[9] בווידאו שצולם מתוך שלב ההמראה, נראה כי הדגל האמריקאי אשר ניטע במרחק של 8 מטרים מרכב הנחיתה, מתנועע בפראות מעוצמת דחף המנוע בעת ההמראה. אולדרין הסתכל מטה בעודם ממריאים, ובראיון סיפר: "אני התרכזתי במחשבים וניל התרכז במד הגובה, אך הסתכלתי מספיק זמן כדי לראות את הדגל נופל". במשימות אפולו הבאות, הדגל ניטע במרחק רב יותר של לפחות 30 מטרים מרכב הנחיתה.

ב־21 ביולי בשעה 21:24 UTC, רכב הנחיתה איגל נפגש עם תא הפיקוד קולומביה במסלול סביב הירח ובשעה 21:35 השניים עגנו. לאחר שארמסטרונג ואולדרין נכנסו אל תא הפיקוד והצטרפו אל קולינס, לא היה יותר צורך בשלב ההמראה של האיגל, אשר הושלך למסלול סביב הירח בשעה 23:41. קצת לפני משימת אפולו 12, דווח ששלב ההמראה של האיגל ככל הנראה עדיין הקיף את הירח. על פי דיווחים מאוחרים יותר של נאס"א, מסלולו של האיגל דעך עד אשר התרסק במיקום לא ידוע על פני השטח של הירח. לאחר מספר שעות במסלול סביב הירח, ב־22 ביולי בשעה 04:54:42 UTC הופעל מנועו הראשי של תא השירות של קולומביה למשך שתיים וחצי דקות בתמרון מעבר ארצי אשר הוציא את החללית מגרביטציית הירח ושלח אותה לכיוון כדור הארץ.

צניחה אל מימי האוקיינוס ובידודעריכה

 
תא הפיקוד קולומביה צף במימי האוקיינוס בעוד צוללני חיל הים מסייעים בהשבת האסטרונאוטים

נושאת המטוסים USS Hornet היא שנבחרה כספינת החילוץ של תא הפיקוד קולומביה לאחר צניחתה במימי האוקיינוס השקט. לפני עלות השחר ב־24 ביולי, נשלחו מנושאת המטוסים ארבעה מסוקי "סי קינג" ושלושה מסוקי גרומן E-1 טרייסר. שניים ממסוקי הטרייסר היו מסוקי פיקוד בעוד השלישי שימש לממסר ותקשורת. כמו כן שניים ממסוקי הסי קינג נשאו צוללנים וציוד חילוץ בעוד המסוק השלישי נשא ציוד צילום, והרביעי נשא שחיין טיהור מים ומנתח רפואי.[20]

ב־24 ביולי בשעה 16:44 לפי זמן אוניברסלי מתואם (UTC) או 05:44 לפי שעון מקומי, נפתחו מצנחי הבלימה של תא הפיקוד קולומביה. כמעט שבע דקות לאחר מכן, בשעה 16:50:35 UTC, הקולומביה פגעה במימי האוקיינוס השקט בנקודת הציון 13°19′N 169°9′W / 13.317°N 169.150°W / 13.317; -169.150, ‏ 2,660 ק"מ מזרחית מהאי וייק, 380 ק"מ דרומית מאטול ג'ונסטון ו־24 ק"מ מנושאת המטוסים הורנט. בעת הפגיעה, הקולומביה נחתה הפוך אך התיישרה בתוך עשר דקות בעזרת שקי צִיפָה אשר הופעלו על ידי האסטרונאוטים. צוללן ממסוק חיל הים שריחף מעל קפסולת הקולומביה חיבר אליה עוגן ים אשר מנע ממנה להיסחף. צוללנים נוספים חיברו אל הקפסולה חבלי ציפה כדי לייצב אותה ומיקמו רפסודות עבור חילוץ האסטרונאוטים.[20]

הצוללנים העבירו לאסטרונאוטים בגדי בידוד ביולוגי וסייעו להם לעלות על הרפסודות. האפשרות להחזרה של פתוגנים קטלנים מפני השטח הירחי נחשבה לקלושה, אך נאס"א נקטה באמצעי זהירות עוד באתר החילוץ. האסטרונאוטים נמרחו בתמיסת נתרן תת־כלורי וקפסולת הקולומביה נוגבה בתרכובת הכימית פובידון־איודין כדי להסיר כל אבק ירחי שעשוי להימצא. האסטרונאוטים הועלו על מסוק החילוץ ולבשו את בגדי הבידוד הביולוגי עד אשר הגיעו למתקני הבידוד על סיפון ההורנט.

לאחר נחיתתם על נושאת המטוסים הורנט בשעה 17:53 UTC, המסוק הורד על ידי מעלית אל האנגר המטוסים, שם צעדו האסטרונאוטים כתשעה מטרים אל מתקן הבידוד הנייד (Mobile Quarantine Facility), שם החלו את תקופת הבידוד שנמשכה כמעט שלושה שבועות. נוהל זה המשיך בשתי משימות נוספות, אפולו 12 ואפולו 14, וכאשר הוכח כי הירח צחיח מחיים כלשיהם, הופסק נוהל זה. הנשיא ניקסון קיבל בברכה את שובם של האסטרונאוטים אל כדור הארץ באמרו: "כתוצאה ממה שעשיתם, העולם קרוב זה לזה יותר מאי פעם". ב־10 באוגוסוט 1969, לאחר אישור של ועדת מומחים, הוסר הסגר על שלושת האסטרונאוטים.

חגיגותעריכה

 
מצעד חגיגי בניו יורק

ב־13 באוגוסט, השתתפו האסטרונאוטים בשני מצעדים אשר נערכו לכבודם בניו יורק ושיקגו, עם כמות מוערכת של כשישה מיליון משתתפים. באותו הערב נכחו האסטרונאוטים גם בארוחת ערב חגיגית בלוס אנג'לס, בנוכחותם של חברי קונגרס, 44 מושלים, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית ושגרירים מ־83 מדינות. הנשיא ניקסון חלק כבוד לכל אחד מהאסטרונאוטים והעניק להם את מדליית החירות הנשיאותית. ב־16 בספטמבר 1969, שלושת האסטרונאוטים נאמו בפני הקונגרס של ארצות הברית והעניקו לבית הנבחרים ולסנאט שני דגלי ארצות הברית, אותם נשאו עמם אל פני השטח של הירח.

חגיגות אלה החלו מסע עולמי בן 38 ימים במהלכו ביקרו האסטרונאוטים ב־22 מדינות זרות ונפגשו עם מנהיגים של מדינות רבות.[21] השלושה תיירו מ־29 בספטמבר עד 5 בנובמבר. אומות רבות חלקו כבוד לנחיתה המאוישת הראשונה על הירח החל ממהדורות מיוחדות בכתבי עת ועד הנפקת בולי דואר או מטבעות המנציחים את משימת אפולו 11.

מורשתעריכה

אפולו 11 נחשב על ידי רבים כהישג הבודד הגדול ביותר של האנושות, שכן הייתה זו הפעם הראשונה בה דרך האדם על גרם שמיים שאינו כדור הארץ. אפולו 11 היוותה נקודת מפנה בהיסטוריה של האומה האמריקאית כאשר לאחר כעשור של הובלה סובייטית בחלל, ארצות הברית הוכיחה את עליונותה הטכנולוגית, ניצחה את המרוץ לחלל והשיגה את היעד הלאומי שהוכרז בידי הנשיא קנדי בשנת 1961 והוא: "להנחית לפני תום העשור אדם על הירח ולהחזירו לכדור הארץ בשלום". תוכנית אפולו בכללותה אשר נמשכה בין השנים 1961–1972, הייתה מאמץ אדיר שעלה 25.4 מיליארד דולר (שווה ערך לכ־156 מיליארד דולר כיום) ונחשב לפרויקט היקר ביותר ולהוצאה הגדולה ביותר בהיסטוריה שלא למטרות צבאיות.[22]

במהלך משימה זו נאספו 21.5 ק"ג של סלעים וחומר ירחי וכן נעשו מספר תגליות מדעיות. ראשית, הוכח שפני השטח הירחי הוא מוצק. לפני נחיתתם של ארמסטרונג ואולדרין, היה ידוע מתצפיות וגשושיות שהירח מכוסה חול ואבק, אך חששו שמא החומר יכול להיות חול טובעני. תגלית נוספת, הודות לניתוח הסלעים שהובאו, היא שהירח וכוכבי לכת סלעיים נוצרו בהליך חם ולא קר כפי שהייתה אז התאוריה הרווחת בקהילה המדעית.[23] כמו כן, ניתוח ההרכב הכימי של הסלעים שהובאו, חיזק את השערת ההתנגשות הענקית לפיה הירח נוצר מהשברים שנשארו מהתנגשות בין כדור הארץ לגוף בגודל של כוכב הלכת מאדים.[24]

כ־600 מיליון איש, 20 אחוז מאוכלוסיית העולם באותו הזמן, צפו ישירות בטלוויזיה בבני אדם צועדים לראשונה על אדמת הירח.[25] עד לאותו הזמן היה זה שידור הטלוויזיה הגדול ביותר. במדינות שבהן שידורי הטלוויזיה עוד לא החלו, הועבר המאורע ברשתות הרדיו. בישראל, הערוץ הראשון היה בימיו הראשונים ואף על פי שהמאורע לא הועבר בשידור ישיר, הוא סוקר במהדורות הערב של הערוץ וברשתות הרדיו. שליחי קול ישראל לארצות הברית, יגאל לוסין ויעקב רעואל דיווחו מאולפני קול אמריקה בניו יורק.[26] ביטויים חדשים חלחלו אל השפה האנגלית ושפות רבות אחרות. הביטוי "אם אפשר לשלוח אדם אל הירח, אפשר..." הפך לנפוץ אחרי אפולו 11. האמרה האלמותית של ארמסטרונג "זהו צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות" הפכה למפורסמת ונאמרת בווריאציות שונות בכדי לתאר התקדמות או מהפכה בתחומים שונים. משימת אפולו 11 גם מוזכרת בשירים "Armstrong, Aldrin and Collins" של להקת הבירדס ו־"Coon on the Moon" של האולין וולף.

עם זאת, בזמן שרוב הציבור חגג את ההישג, אזרחים פחות פריבילגים ראו את ההישג כסמל לשסע באמריקה. יום לפני שיגור אפולו 11 מחו מפגינים מחוץ למרכז החלל קנדי. אין זה אומר שהם לא נדהמו מהמתרחש. ארלף אברנאת'י, פעיל זכויות אדם שהוביל מחאה, היה כה מרותק אל מראה השיגור של אפולו 11 עד ששכח מה הוא עמד לומר. אזרחים רבים זעמו על אי־שוויון גזעי וכלכלי ותהו מדוע הכסף שהוצא על תוכנית אפולו לא הוצא על רווחתם של בני אדם בכדור הארץ.

בעוד שאפולו 11 עוררה עניין רב בכל מדינות העולם, המשימות הבאות בתוכנית אפולו לא תפסו את תשומת לבה של אמריקה. בין היתר מכיוון שכבר היה תקדים לכך והיעד הלאומי של נחיתה מאוישת על הירח כבר הושג. כמו כן התוכנית הייתה מאמץ כלכלי אדיר ובשיאה הגיעה לחמישה אחוזים מההוצאה הממשלתית הכוללת.[27] ללא תמיכת הציבור ולאור ההוצאה הממשלתית האדירה היה קשה להצדיק את המשך המשימות המאוישות לירח והוחלט שמשימת אפולו 17 תהיה המשימה האחרונה בתוכנית.

לאחר אפולו 11, גורמים בברית המועצות אמרו בהתייחסותם כי הנחתת בני אדם על הירח היא מסוכנת ומיותרת. באותה תקופה ניסתה ברית המועצות להחזיר דגימות ירח בעזרת גשושיות רובוטיות. באופן פומבי, הסובייטים הכחישו את עניין המרוץ לירח וטענו כי לא היה ניסיון מצידם לבצע נחיתה מאוישת על הירח. בשנת 1989 נחשף כי הסובייטים אכן תכננו לשלוח בני אדם אל הירח אך לא הצליחו בשל קשיים טכנולוגיים וכשלונות בפיתוחו של המשגר N-1. הממשלה הסובייטית הגבילה את שחרור המידע אודות הפרויקט והתגובות בציבור הסובייטי היו מעורבות. חלקן לא ייחסו לעניין חשיבות וחלקן זעמו.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 ג'ון לוגסדון,‏ "The decision to go to the moon : Project Apollo and the national interest", הוצא לאור על ידי University of Chicago Press,‏ 1976
  2. ^ ‏ "Special Message to the Congress on Urgent National Needs", קטע מנאומו של הנשיא קנדי בפני הקונגרס, מאי 1961, אתר נאס"א
  3. ^ ג'ון לוגסדון,‏ "John F. Kennedy and the race to the moon", עמ' 32, הוצא לאור על ידי פלגרייב מקמילן, 2011
  4. ^ ‏ "The Rendezvous That Was Almost Missed: Lunar Orbit Rendezvous and the Apollo Program", דצמבר 1992,‏ NASA Langley Research Center Office of Public Affairs
  5. ^ 1 2 קורטני ברוקס, ג'יימס גרימווד ולויד סוונסון,‏ "Chariots for Apollo: A History of Manned Lunar Spacecraft", עמ' 48–49, הוצא לאור בשנת 1979, משרד המידע המדעי והטכני, נאס"א
  6. ^ אלכס הורטון,‏ "The Soviets crashed a spacecraft onto the moon — while Apollo 11 was still there", ‏ 19 ביולי 2019, וושינגטון פוסט
  7. ^ ג'ונתן בראון,‏ "Recording tracks Russia's Moon gatecrash attempt", ‏ 23 באוקטובר 2011, אינדיפנדנט
  8. ^ וויליאם פהרטי וצ'ארלס בנסון,‏ "Moonport: A History of Apollo Launch Facilities and Operations", ‏ הוצא לאור בשנת 1978, מטה נאס"א בוושינגטון
  9. ^ 1 2 3 ריצ'רד אורלוף,‏ "Apollo by the Numbers: A Statistical Reference", סדרת ההיסטוריה של נאס"א, הוצא לאור בשנת 2000, משרד המדיניות והתוכניות של נאס"א
  10. ^ 1 2 אריק מ. ג'ונס,‏ "The First Lunar Landing",‏ Apollo Lunar Surface Journal,‏ 1995
  11. ^ אנדרו צ'ייקין,‏ "A man on the moon : the voyages of the Apollo astronauts", עמ' 199, הוצא לאור על ידי Viking Press,‏ 1994
  12. ^ אריק מ. ג'ונס,‏ "First Steps",‏ Apollo Lunar Surface Journal,‏ 1995
  13. ^ 1 2 אריק מ. ג'ונס,‏ "One Small Step",‏ Apollo Lunar Surface Journal,‏ 1995
  14. ^ ריצ'ריד מייסי,‏ "One giant blunder for mankind: how NASA lost moon pictures", ‏ 5 באוגוסט 2006, הסידני מורנינג הראלד
  15. ^ ריצ'רד נפזגר,‏ "The Apollo 11 Telemetry Data Recordings: A Final Report", ‏ 2 בנובמבר 2009, נאס"א
  16. ^ בשל בעיות תקשורת, לא נקלטה כראוי המילה "a" שבמשפט, ועל כן דומה היה שארמסטרונג אמר "לָאדם" – ביהירות והתנשאות, בניגוד לענווה שהייתה מנת חלקו ושבה דיבר גם עתה
  17. ^ ‏ "Lunar Sample Overview",‏ Lunar and Planetary Institute
  18. ^ אריק מ. ג'ונס,‏ "Trying to Rest",‏ Apollo Lunar Surface Journal,‏ 1995
  19. ^ עודד כרמלי, "קידוש הלבנה: התגובות בישראל לאפולו 11 והנחיתה על הירח", 18 ביולי 2019, אתר סוכנות החלל הישראלית
  20. ^ 1 2 סקוט קרמייקל,‏ "Moon men return : USS Hornet and the recovery of the Apollo 11 astronauts", הוצא לאור בשנת 2010 על ידי Naval Institute Press
  21. ^ ‏ "Apollo 11 Crew Starts World Tour", עמ' 1, ​29 בספטמבר 1969, Logan Daily News
  22. ^ ‏ "Project Apollo: A Retrospective Analysis", נאס"א
  23. ^ ג. ג'פרי טיילור,‏ "Scientific Discoveries from the Apollo 11 Mission", ‏ 16 ביולי 2019, המכון לגאופיזיקה ופלנטאולוגיה בהוואי, PSRD
  24. ^ ‏ "The Scientific Legacy of the Apollo 11 Mission", ‏ 8 ביולי 2019, אתר המוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע
  25. ^ טיפאני הסו,‏ "The Apollo 11 Mission Was Also a Global Media Sensation", ‏ 15 ביולי 2019, ניו יורק טיימס
  26. ^ "קריאת 'יופי', וארמסטרונג ואולדרין ממריאים": כך נשמעה הנחיתה על הירח, 20 ביולי 2019, תאגיד השידור הישראלי
  27. ^ ריצ'רד הולינגהאם,‏ "Apollo in 50 numbers: The cost", ‏ 12 ביולי 2019, BBC