פתיחת התפריט הראשי

ג'ק אייזנראנגלית: Jack P. Eisner;‏ 15 בנובמבר 192524 באוגוסט 2003) היה ניצול השואה ומגדולי מנציחי השואה. אחד מהלוחמים הצעירים במרד גטו ורשה במסגרת הארגון הצבאי היהודי (אצ"י). הנער שהניף את הדגל היהודי מעל החומות הבוערות של גטו ורשה.

ג'ק אייזנר
Jacek Zlatka
ג'ק אייזנר
ג'ק אייזנר
לידה 15 בנובמבר 1925
ורשה, הרפובליקה הפולנית השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 באוגוסט 2003 (בגיל 77)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית, פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

ראשית חייועריכה

נולד בשנת 1925 בוורשה בירת פולין בשם יצחק (יאצק) זלַאטקָהפולנית: Jacek Zlatka).

בצעירותו זכה במלגה ולמד מוזיקה בקונסרבטוריון של ורשה. כאוהב מושבע של שירי חזנות, היה זמר סופרן, אחד מ-60 חברי מקהלת בית הכנסת הגדול בוורשה, שנוהלה על ידי החזן המפורסם משה קוסביצקי.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ופלישת גרמניה לפולין, הוכנס עם משפחתו לגטו ורשה, ועמד בראש חבורה שעסקה בהברחות של נשק ומזון לגטו תוך סיכון חיים יום-יומי במעבר בין ורשה לבין הגטו. ההברחות בוצעו דרך חומת בית הקברות היהודי של ורשה ובחלקן תוך שימוש במערכת תעלות הביוב של הגטו והמעברים התת-קרקעיים.

במשך תקופה של מספר שבועות שהה אייזנר מחוץ לגטו ובביתו של פרנק מלצ'בסקי (בפולנית: Franek Malczewski), ידידו הפולני של אביו. בתקופת שהותו היה חייב להכיר את מנהגי הנוצרים על מנת שזהותו לא תיחשף. ביחד עם בתו של פרנק, אליסיה, הלך מדי יום לכנסיית אלכסנדר הקדוש שבכיכר שלושת הצלבים ולמד את מאפייניהם של הטקסים הנוצריים ומנהגי המקום. פרנק מלצ'בסקי סייע לאייזנר לקנות מזון בכמויות גדולות שהוברח לגטו, וסיפק לו אקדח להגנה עצמית. בית הקיץ של משפחת מלצ'בסקי במילאנובק שימש מקום מסתור להלינה, חברתו של אייזנר ואחת מהלוחמות במרד. בסופו של דבר, החליטו אייזנר והלינה לנטוש את בית הקיץ, לחזור לתוך הגטו ולהילחם את מלחמתם ביחד עם היהודים שנותרו בו לאחר האקציה השנייה בינואר 1943. לאות הוקרה על מעשיו אלו, העניקה מדינת ישראל לפרנק מלצ'בסקי ולמשפחתו את אות חסיד אומות העולם, וביד ושם נטוע עץ על שמם.

הלחימה במהלך מרד גטו ורשהעריכה

 
הנפת דגל אצ"י על ידי יאצק והאלינה.
 
אייזנר עם פרנק מאלצ'בסקי

עם פרוץ מרד גטו ורשה נטל חלק פעיל בלחימה היום-יומית במסגרת האצ"י. אחד מאירועי השיא של מרד גטו ורשה היה הנפת הדגלים היהודי והפולני מעל חומות הגטו הבוערות.

לפי הוראתו של פאוול פרנקל, ממפקדיו הבכירים של הארגון הצבאי היהודי, בחר אחד מלוחמי האצ"י, ארטק מילנר, את הנערים אייזנר וחברתו הלינה והטיל עליהם לעלות אל הגג של בניין מספר 7 ברחוב מוראנובסקה המשקיף על כיכר מוראנובסקי ולהניף את הדגל היהודי. כיום ידוע כי למעשה מדובר בבניין מספר 17, שהיה בית משפחתו של לוחם נוסף, דוד לנדאו, הבניין הגבוה ביותר ברחוב.

למחרת הוברח הדגל הפולני לגטו והונף לצד הדגל היהודי על ידי אייזנר ודוד לנדאו, לוחם נוסף של האצ"י, כאות לשיתוף הפעולה וההזדהות בין המחתרת היהודית למחתרת הפולנית. בספרו של משה ארנס, "דגלים מעל הגטו", מוקדש פרק מיוחד לאירוע זה, המכונה "הקרב על הדגלים". פאוול פרנקל, בהבינו את משמעות המעמד ההיסטורי, צוטט על ידי אייזנר באומרו: "אילו הייתה לנו מצלמה, כל העולם היה רואה זאת".

הדגלים, שהיו תלויים במשך ארבעה ימים (בתאריכים 19 - 22 באפריל 1943), עוררו את זעמם של הגרמנים ושל מפקד המבצע להחרבת גטו ורשה, יורגן שטרופ, אשר ראו בכך פגיעה פוליטית ומוראלית קשה. הלה העיד בדו"חות שכתב לאחר המלחמה, בשבתו בכלא, כי קיבל פקודה ישירה מהימלר להוריד את הדגלים בכל מחיר. אף לאחר שהורדו הדגלים, הורה יורגן שטרופ לחייליו להודיע לו מיד אם יונפו אלה שוב.

לאחר החרבת גטו ורשה הועבר אייזנר למיידנק ושם הופרד בסלקציה ממשפחתו. ממיידנק הצליח לברוח והצטרף לקבוצת פרטיזנים פולנים ביער זאמוייסקי תוך התחזות לנוצרי. כאשר נתבררה זהותו, אולץ לברוח והצטרף לשיירת עובדי כפייה שהייתה בדרכה למחנה הריכוז בודזין. לאחר שני ניסיונות הימלטות מהמחנה, נתפס ועבר התעללות ועינויים קשים בפרט לאור העובדה שהיה אחד מניצולי המרד בגטו ורשה. בדרך נס ניצל פעמיים מתלייה על הגרדום, משום שבשני המקרים התמוטט מתקן הגרדום כאשר הוא הועלה אליו. בהמשך הועבר למחנה מיילץ ומשם למחנה הריכוז בפלוסנבירג, שבו שהה 15 חודשים ופגש את חברתו, הלינה, שותפתו לתליית הדגל היהודי מעל חומות הגטו, שהייתה במצב בריאותי גרוע.

ב-23 באפריל 1945, במהלך צעדת המוות ממחנה הריכוז בפלוסנבירג למחנה דאכאו, שחררו הכוחות האמריקאיים את השיירה. במשך מספר שבועות סייעו אייזנר וחבריו לכוחות האמריקאיים לתפוס חיילים נאצים באמצעות הקמת מחסומים בדרכים.

במהלך השואה שרד אייזנר שלושה מחנות ריכוז, באמצעות תושייה ואומץ רב, ובחלק מהמקרים באמצעות שוחד שנתן לשומרי המחנות בדמות תכשיטים שהחביא מבעוד מועד. בשואה נספו יותר מ-100 מבני משפחתו, והוא נותר הנכד היחיד ששרד ממשפחה שבה היו 30 נכדים. היחידה ששרדה מבני משפחתו הייתה אמו. הלינה, חברתו, נפטרה בזרועותיו לאחר שהצליח לאתרה על סיפון אוניית פליטים בסוף המלחמה.

לאחר המלחמהעריכה

בתום המלחמה, שימש אחד העדים במשפטי נירנברג, ולאחר מכן סייע להגירת יהודים ממזרח אירופה לארץ ישראל במסגרת תנועת "הבריחה". בשלהי 1945 הקים ביחד עם שמונה חברים צעירים, ניצולי השואה, להקה מוזיקלית, "The Happy Boys", שהופיעה במועדונים בבסיסים אמריקאיים בגרמניה ובפני יהודים במחנות פליטים במטרה להעלות את המורל ולרומם את רוחם של היהודים ששרדו. הלהקה ביצעה מופעי יידיש ופולקלור וזכתה להערצה גדולה. ב-1965 אף התאחדו חבריה שהיגרו לארצות הברית והופיעו בקונצרט לזכר הימים ההם.

במהלך שהותו בפראג במסגרת מסעות שערך עם חבריו לאיתור קרובים ששרדו את השואה, פגש אייזנר באקראי את אמו בתחנת הרכבת לוורשה, לאחר שהיה משוכנע כי היא נספתה במיידנק. הוא וחבריו יצאו ממערב-גרמניה לפולין דרך צ'כוסלובקיה, בעוד אמו הגיעה מפולין לצ'כוסלובקיה במטרה להמשיך להונגריה. לאחר המלחמה, קבעה אמו את מגוריה בעיירה פולנית, ולאחר הפגישה המחודשת היגרה לארצות הברית והצטרפה לקרובי משפחה. אייזנר הצטרף אליה שנה מאוחר יותר ב-1949.

בניו יורק הפך לאיש עסקים מצליח וייסד את חברת "סטנפורד תעשיות" שעסקה בסחר-חוץ. ב-1978, לאחר שצבר הון בעסקיו, מכר את החברה והחליט להקדיש את חייו ואת משאביו להנצחת השואה.

במהלך שנים אלו התגורר לסירוגין במנהטן, בניס ובישראל, וביקר פעמים רבות בישראל, לראשונה ב-1960 במסגרת פעילויותיו להנצחת זיכרון השואה. כשנשאל על ידי מכר קרוב כיצד שמר על אמונתו בשם על אף כל התלאות שעבר, ענה שאמונתו נובעת מהעובדה שבסופו של דבר הוא שרד כדי לספר את הסיפור על השואה ולהנציחה.

שרה אייזנר, אלמנתו, ממשיכה כיום את מורשתו של בעלה בפעולות להנצחת זיכרון השואה. לזוג אייזנר שני בנים ובת.

פעולותיו של אייזנר להנצחת השואהעריכה

  1. הקמת האנדרטה בבית הקברות היהודי בוורשה בשנת 1993 להנצחת יותר ממיליון הילדים היהודיים שנרצחו בשואה.
  2. מימון אבן ההנצחה באנדרטה לזכרו של המחנך היהודי, יאנוש קורצ'אק. הסרת הלוט מעל שתי האנדרטאות התקיימה במסגרת טקס 50 שנה לציון מרד גטו ורשה, בנוכחותם של ראש ממשלת ישראל דאז, יצחק רבין, וסגן נשיא ארצות הברית, אל גור.
  3. בשנת 2010 הוקמה אנדרטה נוספת על ידי אלמנתו, שרה אייזנר, להנצחת מאורע הנפת הדגלים מעל החומות הבוערות של גטו ורשה.
  4. ייסוד ארגון ההנצחה לניצולי השואה. הארגון הנציח את השואה באמצעות מימון פרויקטים חינוכיים והרצאות שניתנו על ידי אייזנר באוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית.
  5. הפקת הסרט הדוקומנטרי, "ילדים של השואה", ברשת ABC-TV.
  6. הקמת ארגון מרד גטו ורשה (WARGO) ב-1962. הארגון עורך מדי שנה עצרות זיכרון לגיבורי הגטו ברחבי ארצות הברית.
  7. הקמת קרן הזיכרון לניצולי השואה. הקרן מארגנת אירועי הנצחה לשואה בתחום האמנות באמצעות מימון הקמת מכוני מחקר בנושא השואה באוניברסיטאות.
  8. ייסוד מכון החקר הראשון ללימודי השואה ב-City University of New York ובאוניברסיטת הרווארד.
  9. ייסוד "האנציקלופדיה של יהדות פולין" בניו-יורק.
  10. במשך השנים נפגש אייזנר מספר פעמים עם האפיפיור, יוחנן פאולוס השני, ובאפריל 1994 עמד בראש משלחת של ניצולי שואה שהתקבלה על ידי האפיפיור. זו הייתה הפעם הראשונה שבה צוין יום ההנצחה לזכר השואה בוותיקן.

ספריםעריכה

  1. ב-1980 יצא לאור ספרו, "The Survivor Of The Holocaust" William Morrow (Publisher) המגולל את חייו במשך שש שנים של הכיבוש הנאצי מנקודת מבט אישית. הספר תורגם לעברית ויצא לאור בשם אוד מוצל מאש - סיפור אישי מגטו ורשה, בהוצאת עידנים, ידיעות אחרונות, 1982. הספר תורגם לשפות רבות ובהמשך הומחז על ידי סוזן נאנוס והוצג כמחזה בברודוויי ובישראל, על פי תרגומה של נאוה סמל. בשנת 1985 ביים משה מזרחי ביחד עם אייזנר את הסרט "מלחמה ואהבה", המבוסס על הספר.
  2. ב-1993 יצא לאור הספר הדו-לשוני Holocaust: Unusual Short Stories באנגלית ובפולנית. בספר נכללים תשעה סיפורים, בהם סיפורים של ניצולי שואה אשר פגשו את אייזנר במהלך ההרצאות שנשא בעולם בעקבות ההצלחה של ספרו הראשון, "אוד מוצל מאש".
  3. ב-2004, זמן קצר לאחר פטירתו של אייזנר, יצא לאור הספר שכתב בשפה הגרמנית: Die Happy Boys על ידי Aufbau Verlag ,Publishing house ,Germany. הספר מגולל את סיפורה של הלהקה המוזיקלית שהקים ביחד עם שמונה מחבריו במהלך מסעותיהם בגרמניה וברחבי אירופה בין 1945 ל-1949.

לקריאה נוספתעריכה

  • הפרולוג מספרו של ג'ק אייזנר, The Survivor Of The Holocaust
  • חיים לזר ליטאי, מצדה של ורשה, הארגון הצבאי יהודי במרד גטו ורשה Z.Z.W, הוצאת הוועדה לציון יום השנה ה-20 למרד גטו ורשה שעל יד תנועת החרות, תל אביב, 1962, והוצאה מחודשת ב-1983.
  • רחל אוירבך, מרד גטו ורשה, הוצאת מנורה, תל אביב 1963.
  • חיה לזר, הארגון הצבאי היהודי במרד גיטו ורשה, 50 שנה למרד, פרסומי מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, כרך ח' מס' 7 (77), תל אביב 1993 (חוברת לפי ספרו של חיים לזר).
  • David J. Landau, Caged - The Landau Manuscript, Australia, 1999
  • שרה אוסצקי-לזר וחיה לזר, אור חדש על הז. ז.וו במרד גיטו ורשה, האומה גיליון 144 קיץ 2001.
  • מריאן אפלבאום, בחזרה לגטו ורשה - התקוממות האיגוד הצבאי היהודי, הוצאת יד ושם, ירושלים 2004.
  • משה ארנס, דגלים מעל הגטו, ידיעות ספרים, 2009.

קישורים חיצונייםעריכה