פתיחת התפריט הראשי

גבריאל הרמן

היסטוריון ישראלי
גבריאל הרמן

גבריאל הרמן (נולד ב-10 במאי 1947) הוא היסטוריון ישראלי המתמחה בעת העתיקה בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, חבר דרווין קולג' בקיימברידג' וקלייר הול בקיימברידג'.

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

גבריאל הרמן נולד בטרגו מורש, טרנסילבניה שברומניה, ועלה לישראל כנער. למד וסיים בגרות בתיכון קוגל בחולון. בצבא שירת כקצין חי"ר והשתחרר בדרגת סגן. ממילואים השתחרר כסרן. סיים תואר ראשון בלימודים קלאסיים ב-1974, תואר שני בלימודים קלאסיים ב-1976, שניהם באוניברסיטה העברית; התזה הייתה בנושא האימפריה האתונאית במאה הה' לפנה"ס והיא נכתבה בהדרכתם של הפרופסורים אלכסנדר פוקס ומשה עמית. נשלח ללימודי דוקטורט על ידי האוניברסיטה העברית לאוניברסיטת קיימברידג' (דרווין קולג'). את תואר הדוקטור קיבל בשנת 1985. מנחהו היה הפרופסור סר מוזס פינלי. נושא עבודת הדוקטור היה: "ידידות טקסית והעיר היוונית" (Ritualised Friendship and the Greek City). מלמד באוניברסיטה העברית משנת 1978, מרצה בכיר מ-1990, פרופסור חבר מ-1997 ופרופסור מן המניין מאוגוסט 2010. שהה בשבתונים כעמית מחקר בצ'רצ'יל קולג' שבקיימברידג', במכון ללימוד מתקדם שבפרינסטון, ב-Fondation Hardt שבז'נבה, ב-École Pratique des Hautes Études שבפריז ובאוניברסיטת ויסקונסין שבמדיסון. בין השנים 2008-2004 כיהן כראש החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית.

גבריאל הרמן נשוי לאורה, עורכת חדשות בקול ישראל, ולהם שלושה ילדים.

מחקריועריכה

הרמן חוקר את ההיסטוריה החברתית של יוון, תוך שימוש בכלים אנליטיים השאולים ממגוון דיסציפלינות, כגון סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, תורת המשחקים, אתולוגיה, סוציוביולוגיה וגנטיקה. מחקריו סבים סביב שלוש שאלות שלדידו הן צריכות להנחות כל מחקר היסטורי: כיצד מוסדות חברתיים, ערכים, נורמות, מנהגים, חוקים, אידאולוגיות ורגשות מעצבים את דרך התנהגותם של בני אדם, ובעיקר של היוונים והרומאים שאותם הוא חוקר? כיצד גורמים אלה משתלבים כדי ליצור חברות או קבוצות המתאפיינות על ידי אותם צירופים ייחודיים של מנהגים, פעולות והשקפות עולם הנודעים בשם תרבות? שלישית, מה מניע את התהליך ההיסטורי?

Ritualised Friendship and the Greek Cityעריכה

ספרו זה של הרמן ראה אור בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' בשנת 1987 והודפס שלוש פעמים בכריכה רכה. במרכז הספר מוסד חברתי שחשיבותו עד לפרסום הספר לא הובנה דיה במחקר, אותו כינה הרמן ידידות טקסית, (ritualised friendship) שנודעה ביוון בשם xenia וברומא בשם hospitium. מדובר בקשרי ידידות אמיצים שנרקמים בין אנשי אליטה השייכים למסגרות חברתיות שונות (ערים, עמים או קבוצות אתניות), למשל ספרטני ואתונאי, סאמי ומצרי, קורינתי ומילטי, תיבאי וסירקוזי; בן יחידה חברתית אחת לעולם לא יהיה לידיד טקסי של אדם השייך לאותה יחידה חברתית עצמה. הפן היוצא דופן של המוסד הוא ביחסי הסולידריות הנרקמים בין גברים השווים פחות או יותר במעמדם אעפ"י שהם למעשה זרים אחד לשני. הסולידריות מתבטאת בנאמנות מופגנת, בחילופי מתנות, בעזרה הדדית שמגישים בשעת צרה, ובחסות שהאחד פורס על בנו של השני ולעיתים על כל בני משפחתו. הטקסים שבאמצעותם נרקם הקשר, שחלקם זוכה לתיאור חזותי בציורי הכדים, כוללים הכרזה חגיגית המלווה בשבועה ("אני עושה אותך לכסינוס שלי!" "ואני מקבל את הצעתך!"), לחיצות ידיים, וחילופי מתנות. הדמיון בין קשרי כסניה לקשרי משפחה ניכר גם בכך, שקשרי הכנסייה עוברים בירושה, והצדדים נוהגים לקרוא בנים שנולדים להם על שם בן-בריתם.

העולם היווני של המאה השמינית לפנה"ס, כפי שהוא משתקף בשירי הומרוס, היה מרושת ברשת צפופה של ידידויות כאלה, ואלה התערבו ללא הפסק בעיצוב התנהגותם המוסרית של הגיבורים ובהתפתחות העלילה. בספר השישי של האיליאדה, למשל, שני גיבורים אימתניים, דיומדס וגלאוקוס מסרבים ברגע האחרון לשלוח יד אחד בשני ברגע שהם מגלים שאבותיהם היו קשורים בקשרי כסניה, אף-על-פי שהאחד השתייך למחנה היווני והשני למחנה הטרוייני. מוסד הכנסייה שרד את המעבר לתקופת הערים (המאות השמינית והשביעית לפנה"ס) והמשיך להתקיים תוך שהוא נכנס לקונפליקט עם הערכים החדשים של האזרחות והנאמנות למולדת שהתפתחו בהדרגה במסגרתן. כך, בראשית המאה ה-4 לפנה"ס, המלך הספרטני אגסילאוס הקשור בקשרי כסניה עם הסטרפ (אחשרפדן) הפרסי פארנבאזוס יכול להסביר לחברו כי חובת הנאמנות לעיר מאפילה על חובת הכסיניה: גברים הקשורים בקשרי כסניה, הוא אומר, נאלצים להילחם לצד מדינותיהם, ולעיתים אף להרוג איש את רעהו, כאשר מדינותיהם נתונות במלחמה.

בהמשך פורס הרמן יריעה רחבה כדי להראות כיצד תיפקד מוסד הידידות הטקסית בשלוש מערכות חברתיות גדולות, שונות זו מזו: עולמם של השליטים הקטנים המשתקף בשירי הומרוס; העולם השיתופי של ערי המדינה היווניות המשתקף בספרות היוונית הקלאסית; רשתות הקשר הענקיות של המעמדות העליונים בתקופה ההלניסטית ובאימפריה הרומית, המשתקפות בספרות היוונית ההלניסטית ובספרות הלטינית. [1][2]

Morality and Behaviour in Democratic Athens: A Social Historyעריכה

ספר זה יצא לאור בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' בשנת 2006 ועליו הוענק להרמן פרס פולונסקי ליצירתיות ומקוריות במדעי הרוח מטעם האוניברסיטה העברית. [3] בשנת 2009 הודפס הספר מחדש בכריכה רכה. זוהי אולי ההיסטוריה החברתית הראשונה שנכתבה על אתונה העתיקה שאינה מתמקדת בהיבט זה או אחר של החברה (כגון כלכלה, פוליטיקה, תרבות, דת, עבדות, משפחה או נשים) אלא בוחן את כולם ביחד כחלקים של אותו מכלול. טענתו המרכזית של הרמן היא שהחברה האתונאית הייתה מאד יוצאת דופן מבחינת מידת האלטרואיזם שהפגינו אזרחיה בקשת רחבה של פעילויות ועיסוקים. לטובת עצמו ולטובת עירו, אמור היה אזרח אתונה לתת יותר ממה שהוא קיבל מאחרים, לגרום פחות נזק לחברו מן הנזק שזה נגרם לו, לנהוג בחבריו האזרחים כאילו היו קרובי משפחה ולעשות כמיטב יכולתו כדי לשמור על הסדר הציבורי על ידי פתרון קונפליקטים בדרכי פשרה. תזה זו מנוגדת לטענה הרווחת במחקר שלפיה אתונה הייתה קרובה יותר מבחינת ערכיה לחברות בעלות קוד הכבוד הים-תיכוני שבהן הערכים של שמירה על כבוד בכל מחיר ונקמנות חסרת פשרות שולטים בכיפה.[4]

הרמן טוען שההערכה השגויה של הפרופיל החברתי של החברה האתונאית נובעת אי-הבנה בסיסית של סוג המקור העיקרי ששרד מאתונה הקלאסית העשוי להטיל אור על מערכת ערכים זו, כמאה ועשרה נאומים שנישאו בבתי הדין ובשאר מוסדות הציבור של הדמוקרטיה האתונאית. הרמן פיתח שיטה חדשה של ניתוח הערכים החברתיים שבאמצעותם ביקשו המתדיינים לשכנע את חברי המושבעים בצדקת טענותיהם. אם מיישמים את השיטה הזאת בעקביות ובקפדנות הראויות לגבי הנאומים, מתברר שהמדיינים חתרו לכבוש את לב קהל השופטים על ידי הצגת עצמם כבעלי ריסון עצמי, מתינות, מחושבות ושליטה עצמית, ואילו את יריביהם כנוטרים ונוקמים, קיצוניים, חסרי שליטה עצמית ונכנעים לדחפים של הרגע. הספר משובץ בלמעלה מחמישים איורים הממחישים את ביטויה של מערכת ערכים זו באמנות החזותית של התקופה.

בספרו שואב הרמן מדיסציפלינות אחרות כגון מדעי המדינה, פסיכולוגיה, אבולוציה תורת המשחקים וכלכלה, וכדי להבליט את אופייה המיוחד של החברה האתונאית הוא עורך השוואות עם קשרת רחבה של חברות שהתקיימו בזמנים אחרים, חבל גאליה של המאה ה-6 לספירה ואלבניה של תחילת המאה ה-20.[5]

[6]

הפטרונאט ורשתות חברתיותעריכה

יחסי פטרונאט שוררים בין בני האדם בלתי-שווים במעמדם הממוקמים בצורה דיפרנציאלית במערכת החברתית. אלו יחסי גומלין של תועלת הדדית המתבטאים בחילופי טובין ושירותים: כל אחד מן הצדדים שולט במשהו שהצד השני זקוק לו. דוגמאות מובהקות של קשרי פטרונאט הם יחסי פטרון-קליאנט באימפריה הרומית, סניור-וסאל באירופה של ימי הביניים, אדון-איכר בארצות כגון סרדיניה וסיציליה בעת החדשה. באימפריה הרומית השלימו קשרי הפטרונות את תפקוד רוב המערכות השלטוניות הפרומאליות העיקריות. בחברה הפיאודאלית, החליפו קשרי הפטרונות באופן גלוי את רוב המערכות השלטוניות. בסיציליה, עד היום הזה, איכר-ללא-פטרון חשוב כמת. התפקיד שמילאו רשתות ענפות של קשרי פטרונאט ברוב החברות המסורתיות לא הובן דיו במחקר. הרמן מציע במאמר זה דרכים להרחבת המודל של קשרי פטרונאט והחלתו על חברות אלה לשם הבנה עמוקה יותר של דרך תפקודן. [7]

חברות החצר של המלכים ההלניסטייםעריכה

אם בתקופה המיקנית של ההיסטוריה היוונית תפס את מרכז הבמה הארמון, בתקופת החושך ─ משק ביתו (ה-oikos) של השליט הזעיר, בתקופה הארכאית והקלאסית – עיר המדינה (ה-polis), אזי ניתן לומר שבתקופה ההלניסטית שנחנכה עם כיבושי אלכסנדר הגדול הממלכה הטריטוריאלית שחברת החצר במרכזה היא שהייתה למבנה החברתי הדומיננטי. במאמרו זה מאבחן הרמן קווים אופייניים במבנה של חברות החצר ההלניסטית של המלכים לבית תלמי, לבית סלאוקוס ולבית אנטיגונוס, והאטליזים של פרגמום, ומזהה תבניות פעולה משותפות של פוליטיקה חצרנית שנגזרו ממבנים אלה. בכל אחת מחברות האלה השליט ממוצא מוקדוני מכנס סביבו בחבורת, רעים' - (philoi) ─ הרפתקנים, לוחמים ואנשי אצולה ─ הבאים מכל רחבי העולם היווני. מבחינת הדינמיקה של היחסים בין השליטים וחבר מרעיו ומבחינת התרבות שיוצרות חברות החצר ההלניסטיות ניכר דמיון לחברות החצר של תקופת הרנסאנס וראשית העת החדשה.[8]

התהוות מוסד הסנדקותעריכה

אחד הקשרים החברתיים האמיצים ביותר בעולם הנוצרי עד היום הזה (וקל וחומר בתקופות היסטוריות) הוא הקשר המשולש הנוצר בין התינוק המוכנס לחיק הדת הנוצרית באמצעות טקס הטבילה, הסנדק ואבי התינוק. עד לפרסום מאמרו של הרמן ההנחה הרווחת במחקר הייתה כי מוסד חברתי חשוב זה התהווה בראשית הנצרות. הרמן, בהתבססו על מחקריו הקודמים על צורות של ידידות טקסית (ritualized friendship) בעולם היווני והרומי הטרום-נוצרי, מעלה במאמרו את ההשערה כי הסנדקות הנוצרית לא התחילה עם הנצרות: היא גרסה 'מנוצרת' של קשר חברתי עתיק-יומין שהיה קיים ביוון וברומא מאז ראשיתן. כל שהנצרות עשתה היא החלפת הריטואל הפגאני שאמור היה לאתחל את הברית בסקרמנט המרכזי של הדת הנוצרית, הלא הוא טקס הטבילה. מבחינת החובות החברתיות של הצדדים המעורבים בברית המשולשת (עזרה בעת מצוקה, חילופי מתנות, נאמנות ללא סייג) כמעט ולא חלו שינויים.[9]

ריטואלים של התחמקות ביוון העתיקהעריכה

במקורות העתיקים הנוגעים להיסטוריה יוונית השתמרה סדרת סיפורים בעלי אופי מיתי-למחצה הסבים סביב כריתת ברית עם הסכם בין שני צדדים. אחד הצדדים מפר בדרך-כלל את תנאי הברית או ההסכם, אך תוך כדי אקט ההפרה הוא מבצע טקס המחקה בצורה סמלית פן זה או אחר של הברית או ההסכם. הטקס נועד כנראה לנקות אותו מן האשמה בעיקר לגבי האלים, המשתתפים בצורה סמויה כצד שלישי בין כל ברית בין שני יחידים. זו הפעם הראשונה שסיפורים אלה נאספו והוצע להם פירוש רציונלי.[10]

קבלת החלטות בדמוקרטיה האתונאיתעריכה

ההבדל הבסיסי לדעת הרמן בין הדמוקרטיות המודרניות לדמוקרטיה האתונאית נעוץ בכך שהדמוקרטיות המודרניות הן דמוקרטיות ייצוגיות: ההחלטות המדיניות החשובות מתקבלות על ידי קומץ נבחרים שהשלטון מופקד בידיהם לפרקי זמן קצובים. הדמוקרטיה האתונאית הייתה דמוקרטיה ישירה, שהתבטאה בכך שההחלטות המדיניות החשובות התקבלו בהצבעה גלויה של אלפי אזרחים, ובמצבים קריטיים אפילו למעלה מעשרת אלפים מהם. המאמר נדרש לשאלה כיצד שיטה כזו בכלל אפשרית, הרי שלפי כל התאוריות המקובלות של התנהגות-המונים, בני אדם רבים המכונסים יחד אינם מסוגלים לקבל החלטות שקולות. כשרוח העדר שורה עליהם, הם הופכים, על-פי תאוריות אלה, למאסה חסרת הגיון וחסרת שיקול דעת המונעת אפילו מן האדם החכם והשקול ביותר הפועל בקרבה מלפעול בצורה רציונלית. הרמן מציע הסבר לתופעה זו תוך שהוא בוחן את הצלחתה ארוכת-הטווח של הדמוקרטיה האתונאית באור התאוריה החדשה-ישנה הידועה בשם חכמת ההמונים (the wisdom of crowds).

המאמר מהווה בסיס לספר שהוא כותב על נוהל קבלת ההחלטות בדמוקרטיה האתונאית לא רק באספת העם, שזה הגוף הריבוני, אלא גם בבתי הדין ובמועצת החמש-מאות.[11]

ספרים שכתבעריכה

  • Gabriel Herman, Ritualised Friendship and the Greek City, 1987, 212 pp. Cambridge University Press: Cambridge (reprinted 1989; paperback 2002).
  • Gabriel Herman, Morality and Behaviour in Democratic Athens, A Social History, 2006, 472 pp., Cambridge University Press: Cambridge (paperback 2009).

ספרים שתרגם וערךעריכה

  • Gabriel Herman and Israel Shatzman (edd.), Greeks between East and West. Essays in Memory of David Asheri, 2007, 204 pp., The Israel Academy of Sciences and Humanities: Jerusalem.
  • Gabriel Herman (ed.), Stability and Crisis in the Athenian Democracy (Historia Einzelschriften, forthcoming).

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ על הספר באתר של קיימברידג'
  2. ^ ביקורות על הספר:
    • Ian Morris, Classical Philology 85 (1990), 224-227.
    • Frank Nisetich, Journal of the History of the Behavioral Sciences 26 (1990), 279-282.
    • Thomas Gallant, The Classical Journal 85 (1990), 357-358.‏
  3. ^ פרופ' גבריאל הרמן מהחוג להיסטוריה יקבל את הפרס הראשון ע"ש פולונסקי לשנת 2005, האוניברסיטה העברית בירושלים, הודעות לעתונות, 30.5.2005
  4. ^ ראו פרקים 5 ו-6 בספר
  5. ^ על הספר באתר של קיימברידג'
  6. ^ ביקורות על הספר:
  7. ^ הפטרונות כמכשיר לניתוח היסטורי בחברות ים-תיכוניות מסורתיות', זמנים (1992), עמ' 165-152.
  8. ^ 'The Court Society of the Hellenistic Age'. In Hellenistic Constructs: Culture, History and Historiography, (edd.) Paul Cartledge, Peter Garnsey and Erich Gruen, Berkeley, 1997: University of California Press, pp. 199-224.
  9. ^ 'Le parrainage, "l'hospitalite" et l'expansion du Christianisme', Annales Histoire Sciences Sociales, 52.6 (1997), pp. 1305-1338.
  10. ^ ‘Rituals of evasion in ancient Greece’, in Greeks Between East and West, edd. Gabriel Herman and Israel Shatzman (Jerusalem 2007: The Israel Academy of Sciences and Humanities), pp. 136-159.
  11. ^ 'The best few and the bad many: decision making in the Athenian democracy', in Attika – Archäologie einer zentralen Kulturlandschaft, Hans Lohmann and Torsten Mattern (edd.), forthcoming.