גטו וולקוביסק

גטו וולקוביסק (הידוע גם בשם גטו ווסקוויסק, או גטו וואוקאוויסק) הוקם בוולקוביסק (כיום בבלארוס) בקיץ 1941, ופעל עד ינואר 1943. יותר מ-10,000 בני אדם נהרגו בגטו.

גטו וולקוביסק
מידע כללי
מדינה בלארוס עריכת הנתון בוויקינתונים
מחוז וולקוביסק עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריכים
תאריך הקמה קיץ 1941
תאריך סגירה ינואר 1943
נתונים
מספר הנספים יותר מ־10,000
קואורדינטות 53°10′00″N 24°28′00″E / 53.1666666667°N 24.4666666667°E / 53.1666666667; 24.4666666667
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הקמה

עריכה

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בוואצ'וויסק, אז חלק מהרפובליקה הפולנית השנייה, חיו 5,130 יהודים. מתחילת מבצע ברברוסה ב-22 ביוני 1941 ועד 28 ביוני, הופצצה העיר על ידי הלופטוואפה, והרסה את הרובע היהודי של העיר והרגה מאות יהודים.[1][2]

רציחות אנטישמיות החלו מיד; האוכלוסייה היהודית (יחד עם קומיסרים פוליטיים) הופרדו מאחרים בתוך מחנה השבויים בעיר והוצאו להורג עם כיבוש העיר על ידי כוחות גרמנים. באותו יום החלו גם מעצרים המוניים של אזרחים יהודים. ביום הרביעי לכיבוש פשטו הגרמנים על בתים, חטפו מאתיים יהודים והוציאו אותם להורג.[2]

כמו כן, מיד לאחר כיבוש ווסקוויסק, נדרשו כל היהודים לענוד טלאי צהוב, לתפור מגני דוד בחזית ובחלק האחורי של בגדיהם ולצייר עיגולים צהובים על דלתות ביתם. כמו כן נאסר על יהודים ללכת על המדרכות או לקנות מאכלים מסוימים, כמו בשר. כל היהודים הבריאים חויבו לעבוד בעבודות כפייה, בתחילה פינוי ההריסות שהותירו הפצצות העיר.[2]

עד קיץ 1941 הפך האזור שהיה בעבר הרובע היהודי לגטו. בעיר הוקם יודנראט המורכב מעשרה אנשים. בראשה עמד ד"ר אייזיק וינברג, וסגנו היה יעקב סדלצקי.[2]

יהודים שלא יכלו, או לא עבדו בתחילת הכיבוש, יכלו לשלם את שירות העבודה שלהם בחמישה רייכסמארקים ביום. מדיניות זו שימשה לקביעת עושרם של היהודים בתוך הגטו. הגטו נשמר בכל עת על ידי שומרים גרמנים, וכן אנשי המשטרה הפולנית הכחולה, משטרת העזר הבלארוסית ומשטרת הגטו היהודית.[3]

תוך זמן קצר שרר בגטו מצב של רעב, שנוצל על ידי השלטונות הגרמניים. רכוש יהודי הוחרם בתמורה למזון, והיודנראט המשיך לשאת בחובת גביית מיסים, וכן חיפוש והחרמת רכוש הגטו מעת לעת. נעשה שימוש רב בעבודות כפייה, במיוחד בבניית הכביש המהיר וולקוביסק–ביאליסטוק.[4]

התנגדות קטנה, בראשות ויינברג, התקיימה בתוך הגטו, והייתה לה קשרים עם הפרטיזנים הבלארוסים. לאחר שנפצע פרטיזן, ניגש ויינברג לעזרתו. לאחר שהתנגדותו נחשפה בפני הגרמנים על ידי בוגד בין הפרטיזנים, הוצא להורג ויינברג יחד עם 11 רופאים נוספים וכמה מהנדסים. נוי פוגס החליף אותו כראש היודנראט.[2]

יצירת גטו שני וחיסול

עריכה

הקמת הגטו השני

עריכה

ב-31 באוקטובר 1942 נצטווה אוכלוסיית גטו וולקוביסק למסור את כל שאריות הבגדים וההנעלה. למחרת הודיעו כי אוכלוסיית הגטו תפונה, ולמחרת פורסמה צו של הגסטפו, לפיה "כל יהודי וואצ'ביסק - עשירים ועניים, צעירים וזקנים, בריאים וחולים - חייבים לקחת איתם אספקת מזון ליומיים ולהתאסף ליד בתיהם, יש לסגור את כל הבתים ולמסור את המפתחות לגסטפו. קומץ לא נמלט, אלא נשאר בבתיהם. לאחר מאמץ נוסף של פוגס להביא אנשים נוספים לתור, הוצאו להורג אלה שמצאו הגרמנים. האוכלוסייה שנותרה בחיים עזבה את הגטו והמשיכה בטור לעבר הקצה הנגדי של ואסקוויסק.[2] אוכלוסיית יישובי הסביבה הועברה גם לגטו השני, כולל רוז'ני, זלבה, מאסטי ומסטיבובו. האוכלוסייה נאלצה לגור במתחם בונקרים.[2]

חיסול

עריכה

בסוף נובמבר 1942 נאמר לתושבי הגטו כי בקרוב יישלחו לעבוד בגרמניה. זמן לא רב לאחר מכן נלקחו לתחנת הרכבת כ-5,000 תושבי הגטו, יחד עם 1,000 מסוויסלאך, והוכנסו לקרונות רכבת. בשלב זה חיסול הגטו כבר היה בדיון. פוגס ביקש את עיכוב החיסול מינואר עד נובמבר 1943, אך נענה בסירוב.[2]

הגרמנים הורו להשאיר במחנה לא יותר מ-1,700 גברים יהודים (אף אחד לא יותר מבן-50 שנה) ו-100 נשים, והשאר נהרגים. שבעה ימים לאחר מכן, בעקבות עריכת רשימה, הורה הגסטפו להעביר את אוכלוסיית הגטו אל הבונקרים הריקים. נוצרה בהלה שהסתיימה ביריות אל תוך הקהל. אולם רבים הצליחו להביא את ילדיהם איתם. אחד מאלה שנכנסו לרשימה אמר "הורים וילדים, בעלים ונשים - כולם הבינו שזו הפרידה האחרונה. נותרה רק שעה אחת. ישבתי עם אמי וארבע אחיותיי. הצעירה בכתה, 'תן לי להישאר איתך, אני רוצה לחיות'. אמא שלי אמרה לי, 'תחיה ותנקום את דמנו הטהור!' הבונקרים התמלאו בבכי וצרחות, במיוחד ליד השער, התמונה הייתה נוראית, הורים מיהרו הלוך ושוב וחיפשו את הילדים שלהם. בהפרדת האנשים לפי הרשימה, הגרמנים הנותרים אילצו אותם לצאת מהגטו. שומר בשם צירקה, מלווה בחיילים נוספים, החל לספור את האנשים בבונקרים. חלק מתושבי הגטו נתנו כדורי שינה לילדיהם, דחפו אותם מתחת לדגשים, והגרמנים לא הבחינו בהם.[2]

בין ה-6 ל-8 בדצמבר 1942 יצאו רכבות של יהודים מוולקוביסק, נסעו למחנה הריכוז אושוויץ ולמחנה ההשמדה טרבלינקה. מתוך למעלה מ-10,000 בני אדם שחיו בגטו ב-2 בנובמבר 1942, נותרו כעת רק 1,800, בנוסף לילדים ששרדו ועוד 60 פועלים יהודים שהתגוררו בעיר. התנאים הסניטריים של הבונקרים ששכנו את היהודים שנותרו בחיים היו קשים במיוחד; עם טיפול רפואי שלא היה, פרצו מגפות טיפוס ודיזנטריה בקרב התושבים. הגרמנים העבירו את החולים להסגר בבונקר נפרד עד שנספו, ואסרו על הבריאים להיכנס, אך זה לא הצליח לעצור את התפשטות המחלות. תוך חודשיים מתו כ-1,000 איש, ועד ינואר 1943 נותרו בגטו רק 800 איש, מתוכם 30% חולי טיפוס. ב-26 בינואר 1943, 600 מהאסירים הנותרים בגטו הוכנסו לרכבות ונשלחו למחנה הריכוז אושוויץ. אלה שנשארו נטבחו.[2] ציטוט של דוקטור קפלינסקי, בין הראשונים שבדקו את הבונקרים לאחר חיסול הגטו- "תמונה איומה הופיעה לנגד עינינו: הר של גופות עירומות למחצה עם ראשים מדממים, ידיים ורגליים שבורות. אלו היו שרידיהם של העינויים למוות בשעה האחרונה של פינוי הגטו. על הרצפה היו סמרטוטים, כלי אוכל ופריטים שונים. הכל היה ספוג בדמם של הקורבנות. האוויר התמלא בריח של דם וזיעה. אישה מבוגרת ואפורת שיער מיהרה מאדם לאדם, בוכה: "למה לא הרגו גם אותי? תגידי לגרמנים שצריך לירות גם בי!" בסך הכל נותרו בבונקרים הנטושים 80 איש. הם היו חולים, זקנים וכמה ילדים. הם נותרו רק בגלל שלא יכלו לזוז, וחלקם הצליחו להתחבא. אנשי האס אס הובילו אותם לבונקר 3 והחזיקו אותם שם במשך שלושה ימים. צירקה הורה לרופאים יהודים לתת לאנשים רעל, אך הם סירבו בתוקף. לאחר מכן, עם תחילת הדמדומים, הונח מיכל עם גופרית בבונקר והדלתות עם החלונות נסגרו היטב. יומיים לאחר מכן נפתח הבונקר. הגופות שכבו בתנוחות לא טבעיות בעיניים פקוחות, ובכל זאת כמה אנשים עדיין נושמים - כולם הוצאו להורג."

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא גטו וולקוביסק בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Sevashko, Olga. "Первые дни" [The First Days]. vognevojjny.ru (ברוסית). אורכב מ-המקור ב-20 ביוני 2015. נבדק ב-1 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Sevashko, Olga. "Гетто" [The Ghetto]. vognevojjny.ru (ברוסית). אורכב מ-המקור ב-10 במרץ 2012. נבדק ב-1 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ "Воспоминания жительницы Волковыска Хомич (Ясючёк) Марии Игнатьевны" [Memoirs of Volkovysk resident Khomich (Yasyuchyok) Maria Ignatyevna]. volkovysk.by (ברוסית). 1 בפברואר 2011. נבדק ב-1 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ Shmulevich, Aleksandr. "История жизни" [Living History]. vognevojjny.ru (ברוסית). אורכב מ-המקור ב-19 ביוני 2015. נבדק ב-1 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)