גיבתון סלעים
גִּבְּתוֹן סְלָעִים (שם מדעי: Emberiza cia) הוא מין של ציפור במשפחת הגיבתוניים Emberizidae.
גיבתון סלעים | |
---|---|
גיבתון סלעים זכר, ריינלנד-פפאלץ, גרמניה
| |
מצב שימור | |
ללא חשש (LC)[1] | |
מיון מדעי | |
ממלכה: | בעלי חיים |
מערכה: | מיתרניים |
על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
מחלקה: | עופות |
סדרה: | ציפורי שיר |
תת־סדרה: | תרופודה |
משפחה: | גיבתוניים |
סוג: | גיבתון |
מין: | גיבתון סלעים |
שם מדעי | |
Emberiza cia לינאוס, 1766 | |
תחום תפוצה | |
תחום התפוצה של גיבתון סלעים מקייץ
יציב
חורף
| |
בישראל יציב מקומי ומקנן באזור החרמון, וחורף מצוי בצפון הארץ ומרכזה.[2]
טקסונומיה ואטימולוגיה
עריכהשם הסוג Emberiza הוא מ-Embritz, גיבתון בגרמנית עתיקה. שם המין הספציפי, cia, הוא משם איטלקי מקומי לציפור זו, שהגיע מ- zirlare, "לצייץ".[3]
בעבר, סווג גבתון הסלעים באותו מין יחד עם הגבתון Emberiza godlewskii (אנ'), שתפוצתו ברובה מזרחה לתפוצת גבתון הסלעים. עם זאת, המינים חיים זה לצד זה באופן סימפטרי במרכז אסיה ולא הוכחה רביית כלאיים ביניהם. בנוסף, לא הוכרע איזה מהמינים מהווה תת-מין למין השני. ישנה מחלוקת גם בשאלה לכמה תת-מינים יש לחלק את גבתון הסלעים, ועדיין חלק מהרשויות הטקסונומיות מבחינות בשישה תת-מינים, ואחרות בארבעה:[4][5]
- E. c. cia (קארולוס ליניאוס, 1767) – מרכז ודרום אירופה עד חצי האי הבלקני וצפון טורקיה; גם צפון אפריקה
- E. c. hordei (כריסטיאן לודוויג ברם, 1831) (כלול לעיתים תחת E. c. cia[6]) – יוון דרך דרום טורקיה עד ישראל וירדן
- E. c. prageri (אלפרד לואיס לאובמן, 1915) (כלול לעיתים תחת E. c. cia[6]) – הקווקז, דרום אוקראינה, מזרח טורקיה ודרום-מערב וצפון איראן
- E. c. par (ארנסט הארטרט, 1904) – מצפון-מזרח איראן עד מרכז אסיה וצפון פקיסטן
- E. c. stracheyi (פרדריק מור, 1856) – צפון מערב ההימלאיה עד דרום-מערב טיבט ונפאל
- E. c. flemingorum (לאוניד פורטנקו, 1930) – מרכז נפאל
תיאור
עריכהזה גיבתון גדול, באורך 15–16.5 ס"מ ובמשקל 17–29 גרם, עם כנפיים קצרות יחסית וזנב מוארך.[7] לזכר בלבוש חיזור יש חלקים עליונים ערמוניים, חלקים תחתונים בצבע חום עמוק חלק וראש אפור חיוור המסומן בפסים שחורים.
נקבת גיבתון הסלעים היא גרסה דהויה יותר של הזכר, עם חלקים תחתונים חיוורים יותר, גב אפור-חום וראש עם פחות פספוס. המתבגרים דומים לנקבות, אך עם ראש מנוקד, ללא דגם הפנים האופייני.
התת-מינים הנבדלים ביניהם בעיקר בגווני הניצוי, אם כי תת-המין המתרבה באירופה, אפריקה ומערב טורקיה הוא היחיד בעל פסי כנף לבנים.
אקולוגיה
עריכההוא מקנן בצפון-מערב אפריקה, בדרום אירופה ממזרח למרכז אסיה, והרי ההימלאיה. הוא גם מקנן מקומי במרכז אירופה. הוא נודד חלקית, כאשר אוכלוסיות צפוניות חורפות דרומה יותר, בעיקר בטווח של האוכלוסיות הדרומיות היציבות.
גיבתון הסלעים חובב אזורים צחיחים למחצה, דלים בצמחייה בגובה נמוך עד בינוני. הוא מעדיף צלעי גבעות שטופי שמש עם שטחים סלעיים חשופים ושיחים או עצים פזורים. באופן מקומי הוא מופיע גם במחצבות, כרמים ושטחים אחרים עם חילופין של אדמה חשופה או סלעים ואזורים דלים בצמחייה.[8][9]
עונת הקינון מתחילה במרץ ומסתיימת באוגוסט, אם כי מדי פעם היא מסתיימת באמצע ספטמבר. את הקן בונה הנקבה. הוא ממוקם על הקרקע, מוגן בסבך צמחייה או בבסיס סלע. התטולה מורכבת בדרך כלל משלוש עד חמש ביצים, והדגירה עליהן מתבצעת על ידי הנקבה. הגוזלים בוקעים לאחר 13–15 ימים. שני ההורים משתתפים בהאכלתם. הם פורחים מהקן לאחר 9–13 ימים נוספים ונעשים עצמאיים כשלושה שבועות לאחר מכן.[9]
המין ניזון בעיקר ממגוון רחב של חסרי חוליות קטנים בעונת הקינון. מחוץ לעונת הקינון התזונה מורכבת בעיקר מזרעי עשבים או צמחים אחרים.[9]
סטטוס
עריכהלמין תפוצה רחבה ואוכלוסייה גדולה שאף מוערכת במגמת עלייה, ועל כן הוא מסווג במצב שימור "ללא חשש" ברשימה האדומה של IUCN.[10]
באירופה מעריכים שהאוכלוסייה המקננת מונה כ-1,930,000–4,230,000 זוגות, מה שמשתרגם לכ-3,860,000-8,460,000 פרטים בוגרים. אירופה מהווה כ-50% מטווח התפוצה העולמי, כך שהערכה ראשונית של גודל האוכלוסייה העולמית עומדת על כ-7,700,000–16,900,000 פרטים בוגרים, אם כי יש צורך באימות נוסף של הערכה זו.[10]
גלריה
עריכה-
נקבה, בעלת צבעים דהוים משל הזכר. גילגיט-בלטיסטן, פקיסטן
-
מתבגר בצבעי מעבר, ללא דגם הראש. גילגיט-בלטיסטן, פקיסטן
-
פרט צעיר, ניצויו עודנו חום בהיר אחיד יותר. גילגיט-בלטיסטן, פקיסטן
-
בהמראה. גילגיט-בלטיסטן, פקיסטן
-
מבט מהגב. גילגיט-בלטיסטן, פקיסטן
-
דוגמת הפסים על הראש בולטת. גילגיט-בלטיסטן, פקיסטן
-
עם נמלים במקור; בעונת הקינון תזונתו מתבססת יותר על חסרי חוליות קטנים, במיוחד לשם האכלת הגוזלים
-
איור של תת-המין E. c. stracheyi
-
ביצי גבתון סלעים. ניתן להבחין בדוגמא המקושקשת האופיינית לגיבתונים. מאוסף מוזיאון טולוז
קישורים חיצוניים
עריכה- גיבתון סלעים, באתר ITIS (באנגלית)
- גיבתון סלעים, באתר NCBI (באנגלית)
- גיבתון סלעים, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- גיבתון סלעים, באתר GBIF (באנגלית)
- גיול וקביעת זוויג (PDF; 5.0 MB) מאת Javier Blasco-Zumeta & Gerd-Michael Heinzef
- תצפיות, קטעי וידאו, תמונות וקולות של גיבתון סלעים, באתר eBird
- הקלטות אודיו של גיבתון סלעים, באתר xeno-canto
הערות שוליים
עריכה- ^ גיבתון סלעים באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ ליאור כסלו, גיבתון סלעים, באתר תצפית לעולם הטבע
- ^ Jobling, James A. (2010). The Helm Dictionary of Scientific Bird Names. London, United Kingdom: Christopher Helm. pp. 106, 145. ISBN 978-1-4081-2501-4.
- ^ Gill, F & D Donsker (Eds). 2018. IOC World Bird List (v 8.1). doi : 10.14344/IOC.ML.8.1.
- ^ Dickinson, E.C., J.V. Remsen Jr. & L. Christidis (Eds). 2013-2014. The Howard & Moore Complete Checklist of the Birds of the World. 4th. Edition, Vol. 1, 2, Aves Press, Eastbourne, U.K.
- ^ 1 2 Clements, J. F., T. S. Schulenberg, M. J. Iliff, D. Roberson, T. A. Fredericks, B. L. Sullivan, and C. L. Wood (2018) The eBird/Clements checklist of birds of the world: Version 2018 http://www.birds.cornell.edu/clementschecklist/download, läst 2018-08-11
- ^ José Luis Copete, Rock Bunting (Emberiza cia), version 1.0, Birds of the World, 2020 doi: 10.2173/bow.rocbun1.01
- ^ Hagemeijer, E.J.M. and Blair, M.J., The EBCC atlas of European breeding birds: their distribution and abundance, לונדון: T. and A. D. Poyser, 1997
- ^ 1 2 3 Copete, J.L., del Hoyo, J., Elliott, A., Sargatal, J., Christie, D.A. and de Juana, E. (ע), Rock Bunting (Emberiza cia) in Handbook of the Birds of the World Alive, ברצלונה: Lynx Edicions, 2016
- ^ 1 2 Rock Bunting (Emberiza cia) - BirdLife species factsheet, datazone.birdlife.org