פתיחת התפריט הראשי
מיניאטורה המתארת את גירוש צרפת

גירוש צרפת בשנת 1182, בעקבות צו של פיליפ השני, מלך צרפת הביא להגליית כל היהודים מצרפת. חזרתם התאפשרה בעקבות ביטול הצו על ידי אותו מלך בשנת 1198.

תוכן עניינים

התקופה שלפני הגירושעריכה

  ערך מורחב – גזירות תתנ"ו

בעת מסע הצלב הראשון שהתקיים בשנת 1096, הצלבנים הוציאו להורג יהודים ברואן ללא הבדל גיל או מין, כאשר הצלבנים חסים רק על אלו שהסכימו להתנצר.

לפי מסמכים יהודיים, היהודים באותה התקופה חיו בפחד גדול, כתבו על כך לאחיהם בארצות הריין וביקשו מהם להתפלל ולצום עבורם. אולם, גם בארצות הריין אלפי יהודים נטבחו על ידי הצלבנים. המאה הקשה שעברה על היהודים בצרפת, שנחשבה להרסנית, הייתה כאין וכאפס לנעשה בקהילה היהודית בגרמניה באותו הזמן.

הגירושעריכה

במשך כמאה שנה לאחר מסע הצלב הראשון, התחוללו ברחבי אירופה עלילות דם רבות כנגד היהודים, כאשר רבים מהם הותקפו או נשרפו למוות בצרפת.

מיד עם הכתרתו של פיליפ השני למלך צרפת, ב-14 במרץ 1181, המלך הורה לעצור את כל היהודים ביום שבת. כל בתי הכנסת, הכסף וההשקעות נגזלו מידיהם.

בחודש אפריל 1182 פרסם המלך פיליפ השני צו גירוש, אך נתן ליהודים ארכה בת שלושה חודשים כדי שאלו יוכלו למכור את רכושם הפרטי הנייח. עם זאת, המלך החרים מידי היהודים את הבתים, השדות, האסמים ואת המפעלים לייצור היין. היהודים ניסו לשדל את האצילים לתמוך בהם, אך לשווא.

ביולי 1182 הוכרחו היהודים לעזוב את תחומי המלוכה של צרפת. בתי הכנסת הוסבו לכנסיות. צעד זה של גירוש היהודים על ידי תחבולות שונות, נעשה כדי למלא את הקופה המלכותית. הסחורה שהוחרמה על ידי המלך הומרה בכסף מזומן.

למרות הקשיים הרבים שחוותה הקהילה היהודית בצרפת בתקופה זו, הייתה פריחה אינטלקטואלית ויצירה פוריה ועשירה באותן השנים. הדחף לפעילות זו ניתן על ידי רש"י שציווה על יורשיו שהלמידה תמשך גם אחרי מותו. יורשיו, בני משפחתו, מילאו את צוואתו והמשיכו את עבודתו. באותן השנים הקהילה היהודית עסקה בעיקר בלימוד התלמוד, ההלכה הרבנית ופרשנות המקרא.

חזרת היהודיםעריכה

ב-1198 הוצא הצו להחזרת היהודים לצרפת רבתי (ולאחר מכן צומצם רק לאזור איל-דה-פראנס).

ביולי 1198 החליט פיליפ השני להחזיר את היהודים לפריז, "בניגוד לציפייה הכללית ולצו שלו, ובכך גרם לכנסיות של אלוהים סבל גדול" (ריגורד[1]). המלך החליט לנקוט בקו של רצון טוב כלפי היהודים, כפי שהראה קודם לכן בפרשת בריי. הוא העניק גושפנקא חוקתית לפעילות היהודים בתחום הבנקאות, הלוואת כספים והמשכון, בראותו בהם מקור מצוין להכנסה עבורו.

המלך קבע הנחיות ברורות לעסקי היהודים, שכללו בין היתר את גובה המס החוקי. כמו כן, חויבו היהודים לסמן את מוצריהם. באופן טבעי, כל הסחר של היהודים היה נתון תחת מיסי מדינה, כאשר החותם המלכותי על המוצרים מומן על ידי היהודים. מאותה תקופה ואילך, היה חשבון מיוחד בקופת הממלכה בשם "מוצר היהודים" ("Produit des Juifs"), והתמלוגים ממוצרי היהודים גדלו ללא הפסקה, דבר שיצר אינטרס כלכלי לשמור על הימצאותם של היהודים בצרפת.

היהודים נהפכו להיות צמיתים של המלך בתחום ממלכתו, במקביל לתקופה שבה החלה עלייה בשכר והביאה לכדי היעלמותם של הצמיתים. המצב של היהודים כצמיתים היה קשה יותר משאר הצמיתים בני הדת הנוצרית, כאשר האחרונים זכו להגנה מידי הכנסייה. בהמשך הכנסייה הטילה חרם על היהודים והם לא יכלו לערער על תנאי עבודתם.

המלכים והלורדים ראו ביהודים רכוש, התייחסו אליהם כ"היהודים שלי" (באנלוגיה ל"האדמות שלי"). הלורדים פעלו כמו המלך, "הם החשיבו את היהודים כחלק בלתי נפרד מהאדמות והרכוש שלהם, ואם יהודי היה מתגורר ברוזנות אחת ועבר לאחרת, האדון שלו לשעבר היה רשאי לקחת ליהודי את חפציו" (ריגורד).

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Rigord כרוניקן בן התקופה ( 1150-1209)