גנבת דעת

גנבת דעת בהלכה היהודית הוא האיסור להטעות את הזולת ולגרום לו לחשוב באופן מוטעה דבר מסוים, ובכללו לתת לזולת רושם מוטעה על כוונותיך האמיתיות כלפיו. איסור גנבת דעת הוא דווקא כאשר האדם גורם במעשיו לגנבת דעת ועושה מעשה מיוחד לשם כך, אבל אם השני טועה מדעתו וחושב שהלה עשה בשבילו מעשה מיוחד, ללא שהעושה עשה פעולה כדי שיחשוב כך, אין בכך איסור גנבת דעת.

גנבת דעת במקורותעריכה

המקור במקרא לדעת חז"ל הוא בפסוק "לא תגנבו"[1] שכולל גם גנבת דעת בכלל שאר הגנבות.

בתנ"ך אנו מוצאים פעמיים גנבת דעת תוך שימוש בביטוי של "גנבת לב":

  1. "וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב, אֶת-לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי, עַל-בְּלִי הִגִּיד לוֹ, כִּי בֹרֵחַ הוּא."[2]
  2. "וַיַּעַשׂ אַבְשָׁלוֹם כַּדָּבָר הַזֶּה, לְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-יָבֹאוּ לַמִּשְׁפָּט, אֶל-הַמֶּלֶךְ; וַיְגַנֵּב, אַבְשָׁלוֹם, אֶת-לֵב, אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל."[3]

בתוספתא (מסכת בבא קמא פרק ז' משנה ג') נכתב כי "שבעה גנבין הן: הראשון שבכולן גונב דעת הבריות...ולא עוד אלא שמעלין עליו שאילו היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונב, שכל הגונב דעת הבריות - נקרא גנב."

בתוספתא שם עוד כתוב שישראל במעמד הר סיני גנבו את הדעת העליונה של הקב"ה כאשר אמרו "נעשה ונשמע", מפני שלא התכוונו להגשים את הדבר.

בתלמוד גנבת דעת מוזכרת בהקשר של אדם שתובע חוב שלא קיים באמת, וגורם לציבור לחשוב שקיים חוב שכזה. "'ובאה אל בית הגנב' - זה הגונב דעת הבריות, שאין לו ממון אצל חבירו וטוענו ומשביעו"[4]

הלכהעריכה

הרמב"ם פוסק:

אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי. ולא תהיה אחת בפה ואחת בלב, אלא תוכו כברו; והעניין שבלב, הוא הדבר שבפה. ואסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעת הגוי.
כיצד? לא ימכור לגוי בשר נבלה בכלל שחוטה, ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה. ולא יסרב [יפציר] בחברו שיאכל אצלו, והוא יודע שאינו אוכל, וירבה לו בתקרובת, והוא יודע שאינו מקבל; ויפתח לו חביות שהוא צריך לפתוח אותן למוכרן, כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח. וכן כל כיוצא בזה. אפילו מילה אחת של פיתוי ושל גנבת הדעת, אסורה; אלא שפת אמת ורוח נכון, ולב טהור מכל עמל והוות.

דוגמאותעריכה

איסור העתקה בבחינות נובע מאיסור זה של גנבת דעת, מפני שמטעה אחרים וגורם להם לחשוב שהישגיו טובים מכפי שהם באמת.

בתנ"ך יש מספר מקרים שבהם נעשה גנבת דעת שלכאורה מוצדקים, כאשר אברהם מבקש משרה לטעון שהיא אחותו ולא אשתו, כאשר יעקב מקבל את הברכות בטענה שהוא עשו, וכאשר משה מבקש מפרעה לצאת למדבר לשלשה ימים של הקרבה, כאשר הוא מתכוון לעזוב לגמרי.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ויקרא יט, יא.
  2. ^ בראשית ל"א כ.
  3. ^ שמואל ב', ט"ו ו'.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל"ט, עמוד א'.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.