דוד והצרעה והעכביש

אגדת חז"ל על דוד בעת שברח משאול

דוד והצרעה והעכביש הוא שמה של אגדה מפי חז"ל, המופיעה במדרש אלפא ביתא דבן סירא. לאגדה מוסר השכל: אין לפקפק בתועלת הבריאה ולתמוה על מעשי הבורא.

צרעה ועכביש משותק

סיפור האגדה עריכה

באחד הימים ישב דוד בגנו קודם שהוכתר למלך, וראה צרעה המשתקת עכביש. משתומם מן המחזה, נשא דוד דברים אל אלוהים, ושאלו מדוע ברא יצורים אלה שאין בהם כל תועלת: הצרעה אינה מפיקה דבש, אך ממיתה דבורים, ואילו העכביש טווה יום ולילה, אך לארוג בגד לא יצלח.

השיב לו אלוהים: עוד תבוא השעה שתלמד להעריך יצורים אלה כיאות.

בחלוף תקופת מה, החל שאול המלך לקנא בהצלחותיו הצבאיות של דוד ורדף אותו כדי לאסרו. דוד נמלט אל שפלת יהודה והסתתר במערה. מצא עכביש את פתח המערה וטווה בו את רשתו. הגיע שאול המלך אל הפתח, הבחין בקורי עכביש ואמר בלבו: אילו היה נכנס אדם למערה, לבטח היה קורע את הרשת. על כן הלך לו משם ודוד ניצל מן הרעה. לאחר שעזב שאול המלך, ניגש דוד אל העכביש והודה לו.

אז הלך דוד אל מחנה המלך במדבר, כדי להוכיח את רמתה הירודה של השמירה על המלך. הוא ניגש ליטול את צפחת המים של המלך, והנה זע אבנר בן נר, שר צבאו של שאול, בשנתו, הניח את רגליו הכבדות על דוד, ומנע ממנו לצאת. אלא שאז עקצה צרעה את רגלו של שר הצבא וזה הזיזה, וכך נחלץ דוד מן הסכנה. הודה דוד בלבו לצרעה ופנה אל אלוהים ואמר: לעולם לא אפקפק עוד במעשיך.

במקורות נוספים עריכה

החיד"א ציטט מדרש זה מחז"ל בשינויים קלים "אמר דוד למה ברא השטות העכביש והפרעושים? ובשלושתן ניצול מהמוות, השטות כשהיה אצל אכיש מלך גת. העכביש, כשנטמן במערה מפני שאול, והעכביש עשה תכף מחיצה כמו כותל במערה וניצול. והפרעוש כשעבר מתחת רגלי שאול ואחר כך שאול השפיל רגליו והיה דוד המלך עליו השלום נמסר בידו, לולי הפרעוש שנשכו וזקף רגליו"[1], כך שלפי מדרש זה תמיהתו של דוד הייתה על מציאות הפרעושים, וכמו כן הפרעוש עקץ את שאול בעצמו ולא את שר צבאו.

על פי התרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל, את מזמור נז מספר תהלים חיבר דוד על נס העכביש: ”לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי שָׁאוּל בַּמְּעָרָה. חָנֵּנִי אֱלֹהִים חָנֵּנִי כִּי בְךָ חָסָיָה נַפְשִׁי וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ אֶחְסֶה עַד יַעֲבֹר הַוּוֹת. אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי”. וכך תרגם יונתן בן עוזיאל את הפסוק "אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי" - "אצלי קדם אלהא תקיפא (=אתפלל לפני האל החזק) די פקד לעכוביתא (=שציווה לעכביש) דיגמר באיספלידא עיזלא אמטלותי (=שידע במערה לטוות קורים בשבילי)".

נוסח האגדה עריכה

להלן נוסח האגדה ב"תולדות בן סירא":

עמד נבוכדנצר... שאלוֹ [=את בן סירא] משלות שבעולם... ועוד שאלו: מפני מה נבראו צירעות ומַטוִיאוֹת [=עכבישים], שאין בהם ממש – שהן אוכלין דבש ומפסידין ואין עושין כלום, ואף מטויאות טוִֹין כל השנה ואינם לבושים? אמר לו: הללו שאמרת כבר היה בהן ממש מפני שדוד זקינינו כבר שאל דבר זה מפני המקום.
לפי שפעם אחת היה יושב בביתו. נשא עיניו וראה בגגו צירעה שהיה אוכל מטוית אחת בין שיניו, והיו מריבין שניהם, והיה שוטה אחד נוטל עץ והיה מגרש אותם. מיד אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מפני מה בראתה הללו ג' [=שלושה] בעולמך: צירעה ומטוית ושוטה, ואין בהם ממש? השיב הקב"ה ואמר לדוד: אתה מלעיג על בריותיי?! בימיני עדיין תצטרך בהם.
וכך הוצרך: בשעה שהיה שאול רודף אותו להורגו, והחביא עצמו במערה, מיד באת מטוות אחת והטוות בפי המערה וארגה שם. כיון שבא שאול לצרכיו לאותה מערה וראה שם אריגה, מיד סבר בעצמו שאין שם אדם; ישב לצורך עצמו ויצא. היא המליטה נפשו של דוד. מיד יצא ונשק לאותה טווית והלך. והרי כבר יש בה ממש.
ואימתי הוצרך לשוטה? כיון שהלך ופגעו בו גדוד אכיש [=מלך גת], והיו מוליכין אותו לאכיש להורגו. חשב דוד בעצמו: עכשיו אעשה עצמי שוטה שלא אהרג; מיד נעשה שוטה בידיהן. והם הוליכוהו לאכיש.
ואכיש היה לו בת אחת משוגעת. כיון שראה אותו שוטה, מיד אמר להם: שוטים שבעולם! אתם רואין שמשוגעת יש לי בביתי, ואתם מוסיפין לי שוטה על שוטה?! או שמא ”חסר משוגעים אני” (שמואל א כא, טז)? נמלט דוד מן המיתה בשביל השטות. והרי שוטה יש בו ממש.
ואימת הוצרך לצירעה? כיון שהלך דוד ומצא שאול שהיה שוכב משכב צהרים, ורצה דוד ליכנס, והיו רגליו של אבנר פשוטות ואבנר שוכב והיה ראשו של אבנר בדלת אחת ורגליו בדלת אחת, ועמד דוד ולא היה לו מקום ליכנס, ועמד שם עד שהקים את רגליו.
ונכנס דוד והלך ונטל צפחת של מים ורצה לעבור, ונפשטו רגליו של אבנר ונפתחו; רצה לעבור, והקים יריכיו וכסו רגליו את דוד. והיה דוד צועק ובוכה מבין רגליו ואומר: ”אלי אלי למה עזבתני?” (תהלים כב, ב). מיד נעשה לו נס ובאת צירעה ונשכה רגלו של אבנר, ופשט אותו, ועבר דוד באותה שעה. והרי כולם יש בהם ממש.[2]

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ החיד"א, 'פה אחד' (הגדה של פסח) על הפסוק "שומר פתאים ה'"
  2. ^ על פי תולדות בן סירא, נוסח ב, כתב יד וטיקן 285, במילון ההיסטורי ללשון העברית.