שאול

ראשון מלכי ישראל התנ"כיים
(הופנה מהדף שאול המלך)

שָׁאוּל בֶּן קִישׁ הוא דמות מקראית, המוזכרת בתנ"ך כמלך הראשון על ממלכת ישראל המאוחדת. תקופת מלכותו מתוארכת למחצית השנייה של המאה ה-11 לפנה"ס.

שאול בן קיש
שָׁאוּל
Saul 1878.jpg
שאול המלך, מתוך ציור מעשה ידי ארנסט יוזפסון, 1878, המוזיאון הלאומי סטוקהולם, שוודיה
לידה גבע בנימין
התאבד הר הגלבוע
מדינה ממלכת ישראל המאוחדת
מקום קבורה צלע שבהרי בנימין
עיסוק פוליטיקאי, מונרך עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג אחינועם בת אחימעץ
שושלת בית שאול
תואר מלך ממלכת ישראל המאוחדת
אב קיש
צאצאים יהונתן, מלכישוע, אבינדב, איש בושת/אשבעל, מיכל, מרב, ארמוני, מפיבושת.
יורש העצר יהונתן
מלך ממלכת ישראל המאוחדת ה־1
מנהיג דת בתקופה שמואל הנביא
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
דמותו של שאול על בול "מועדים לשמחה ה'תשכ"א משנת 1960 בעיצובו של אשר קלדרון
דוד מנגן לפני שאול, ציור מעשה ידי רמברנדט
שאול ובעלת האוב, תחריט מעשה ידי גוסטב דורה

מקורותעריכה

רובם של סיפורי שאול המוכרים לנו, מופיעים בספר שמואל[1] על נוסחיו השונים: נוסח המסורה, תרגום השבעים והברית החדשה. מידע נוסף אודות שאול נמצא בספר קדמוניות המקרא[2]. סיפור מותו של שאול בהר הגלבוע מוזכר גם בספר דברי הימים[3]. בנוסף, מצויים סיפורים נוספים אודותיו במקומות שונים בדברי חז"ל.

רקעעריכה

על פי ספר שופטים, לאחר כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון, היה עם ישראל חסר מנהיג קבוע במשך מאות שנים. מנהיגים שבטיים שנקראו שופטים עלו בזמני מצוקה, הובילו מערכות צבאיות ואף ביססו הנהגה יציבה במשך עשרות שנים, אך בניהם לא המשיכו בתפקידי ההנהגה אחריהם, פרט אולי לגדעון[א]. במהלך תקופה זו היו השבטים מפולגים, שיתופי הפעולה ביניהם היו חלקיים, ומדי פעם אף פרצו מלחמות אחים.

עם זאת, עולה מהמקרא כי בשלב מסוים היה לשבטי ישראל מרכז דתי מובהק בשילה. בסוף תקופת השופטים, בימי עלי הכהן, חרב מרכז זה במלחמה עם פלשתים. בטרם החורבן הוכשר שם שמואל כמחליפו של עלי. במהלך תקופת כהונתו של שמואל הייתה יד ישראל על העליונה במלחמה עם הפלשתים[4].

לעת זקנה, ביקש שמואל למנות את בניו לשופטים, אך הם לא היו ראויים להנהיג את העם. אז התקבצו אצל שמואל זקני ישראל, וביקשו ממנו למנות לעם מלך. למרות התנגדותו של שמואל לעצם מוסד המלוכה, הוא נאלץ להסכים לבקשת העם. שמואל המליך אז את שאול האלמוני.

טקסי ההמלכהעריכה

חיפוש אתונות אביועריכה

שאול נשלח בפקודת אביו לחפש אתונות שאבדו לו. לאחר מסע ארוך וכושל באזור נחלת בנימין, הציע נערו של שאול להיעזר בנביא שביקר בעיר קרובה, כדי שייעץ להם לגבי מיקום האתונות. אלוהים ציווה על שמואל, הנביא שבעיר, למשוח למלך את שאול, וכאשר בא שאול לבקש את עצתו, הזמין אותו שמואל לאכול יחד איתו מהסעודה הגדולה שנערכה אז. בבוקר למחרת, משח שמואל את שאול למלך בסתר על גג בקצה העיר, ניבא לשאול על שלושה אירועים שיתרחשו בדרכו של שאול חזרה, וביניהם פגישתו של שאול עם קבוצת נביאים, והתנבאותו יחד איתם – מאורע שהוליד את האמרה "הגם שאול בנביאים?"[5], והורה לו להפגש עמו בגלגל בעוד שבעה ימים.

ההמלכה הפומביתעריכה

שמואל כינס את כל העם למצפה שם הטיל גורלות בין שבטי ישראל[ב], ומתוכם נבחר שבט בנימין, מתוכו משפחת המטרי, ומתוכה נבחר שאול בן קיש. שאול עצמו באותו זמן התחבא[ג], והעם נאלצו להוביל אותו אל שמואל בכוח. שאול בלט מיד בגובהו מעל כל העם[8], והעם קיבל אותו למלכם. לא רק זאת, אלא שחלקם אף הצטרף אליו כשהלך לביתו. עם זאת, היו מספר אנשים שזלזלו בשאול, וסירבו לראות בו מנהיג.

יבש גלעדעריכה

תושבי יבש גלעד, שהיה יישוב ספר, היו מאז ומעולם בסכנת כיבוש מצד עמון. זמן לא רב לאחר המלכתו של שאול, עלה נחש מלך עמון למלחמה על יבש גלעד, וכתנאי להסכם הכניעה ביניהם, דרש לבייש אותם על ידי ניקור העין הימנית של כל אחד מתושבי המקום. זקני יבש גלעד שלחו אז קריאה לעזרה לכל שבטי ישראל והשליחים הגיעו אל יישובו של שאול, גבעת שאול. כאשר שאול שמע על המאורע הוא שחט צמד בקר ושלח את נתחיו לכל שבטי ישראל באיום שכך יעשה לבקרו של מי שלא ייצא עמו למלחמה[9]. העם התגייס בהיקף נרחב (היקף רחב בהרבה משהתגייס בכל שאר המלחמות שהיו בתקופת השופטים), יצא למלחמה, והושיע את אנשי יבש גלעד מידי העמונים. לאחר המערכה המוצלחת, עלו קולות שקראו להמתת המתנגדים למלוכת שאול, אך שאול עצר אותם ומנע מהם לעשות כך. העם התכנס בגלגל וחידש את המלוכה בטקס הקרבת שלמים.

פועלו כמלךעריכה

מלחמת מכמשעריכה

  ערך מורחב – מלחמת מכמש

שאול הקים צבא סדיר, באמצעותו מרד בשלטון הפלשתים בארץ. בתחילה עמד צבאו על 3,000 איש מישראל, כאשר 2,000 מהם היו תחת פיקודו הישיר במכמש, ו-1,000 בפיקוד יונתן בנו בגבעת בנימין. לאחר פגיעה בנציב הפלשתים שבגבע, הגיבו הפלשתים בגיוס כללי, כאשר יחסי הכוחות נטו לרעת ישראל באופן קיצוני. כתוצאה מכך ברח רוב צבאו של שאול והוא ויונתן נותרו עם 600 חיילים בלבד. אף על פי כן, פעולת "קומנדו" מוצלחת של יונתן ונושא כליו גורמת לבהלה ולמנוסה כללית של הפלשתים, והמלחמה מסתיימת בניצחון ישראלי מוחץ.

ייצוב גבולות הממלכהעריכה

לאחר מלחמת מכמש ייצב שאול את גבולות הממלכה באזור ההררי של יהודה, שומרון והגליל, כאשר נלחם כנגד עמון ומואב במזרח, פלשתים במערב, צובא בצפון ועמלק בדרום, והנחיל תבוסות קשות לכל אחד מעמים אלו[10]. עם זאת, את הפלשתים לא הצליח שאול להכריע ואלו נותרו אויביו המרים עד ליומו האחרון.

ניתן ללמוד על היקף ממלכתו של שאול, על פי הפסוק: "וַיַּמְלִכֵהוּ אֶל הַגִּלְעָד וְאֶל הָאֲשׁוּרִי וְאֶל יִזְרְעֶאל וְעַל אֶפְרַיִם וְעַל בִּנְיָמִן וְעַל יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה".[11] על פי המילים "ועל ישראל כֻּלֹה", ניתן להבין כי גם נחלת יהודה נכללה בממלכה, ועל כך מעידות גם המלחמה בעמלק בדרום והרדיפה אחר דוד במדבריות יהודה. ייתכן שבמקום המלה "האשורי", יש לגרוס "האשרי", שבט אשר שנחלתו בגליל, כפי שמופיע בתרגום יונתן ובתרגום השבעים. בתרגומים אחרים מופיע "הגשורי", ממלכה מצפון לגלעד. עם זאת, הופעת הפלשתים בעמק יזרעאל ובבית‐שאן מלמדת שבימיו עדיין נותרו חבלים בין הר שומרון לבין הגליל שלא נתפסו בידי בני ישראל.[12]

הביטוי "ארץ ישראל"[13] מופיע לראשונה בימי שאול (לעומת "ארץ בני ישראל" בספר יהושע[14]) וחופף את תחומי ממלכתו. מכיוון שגבולות ממלכתו חפפו את ההתיישבות הישראלית, ניתן להגדיר אותה "ממלכה לאומית", וזאת לעומת "ערי המדינה" הכנעניות לפני ההתנחלות הישראלית.[15]

המלחמה בעמלקעריכה

לאחר ייצוב הממלכה, פקד שמואל על שאול להילחם בעמלק ולהשמידו. שאול מציית לפקודה. המקרא מספר כי הוא פוקד את העם "בַּטְּלָאִים".[16] רש"י מפרש כי כל אחד צריך היה לקחת "טלה מצֹאנו של מלך", משום "שאסור למנות את ישראל".[17] על פי פרשנים אחדים, הכוונה היא ליישוב טֶלֶם[18] שנמצא בנגב ונמנה עם ערי יהודה.[19] שאול נלחם בעמלקים מחוילה ועד לגבול מצרים. השלל ששאול מביא עמו חזרה ושביו של אגג העמלקי מובילים לקרע סופי בין שמואל לשאול.

קרב עמק האלהעריכה

קרב נוסף המתואר בספר שמואל א' מתרחש בעמק האלה בין צבא שאול לפלשתים. הפלשתים מבקשים לנהל את הקרב במתכונת של דו-קרב בין אנשי ביניים, ומציגים מטעמם את גוליית. הקרב מסתיים בניצחון ישראלי לאחר שדוד מביס את גוליית. כאמור, בכל תקופת מלכותו ממשיך שאול במלחמות עם הפלשתים.

המרדף אחרי דודעריכה

לאחר שמשח שמואל את דוד למלך במקום שאול, על אף שהדבר נעשה בסתר חשד שאול כי דוד מורד במלכות. שאול ניסה להוציא את דוד להורג, ומשדוד נמלט ערך שאול מרדפים חוזרים ונשנים אחריו.

שאול ושמואלעריכה

המקרא מתאר את יחסי שמואל ושאול כעכורים לאורך כל תקופת מלכותו של שאול. ראשיתם בהתנגדותו של שמואל לעצם הרעיון של המלכת מלך על ישראל. שתי ההכתרות הראשונות של שאול על ידי שמואל נעשו בצורה שיש בה מן הביזוי: הראשונה, נעשתה בסתר (בנוכחות שאול ושמואל בלבד, והשוו למשיחה בסתר של דוד בה נכחו כל בני משפחתו) ובקצה העיר, והשנייה נעשתה על ידי הגרלה - אלו אינן דרכים מכבדות להמליך מלך. הדבר אף ניכר מיחס חלק מהאנשים לשאול לאחר הכתרתו הפומבית, באמרם "מה ישיענו זה".[20] בהכתרתו השלישית של שאול, שנעשתה לאחר ניצחונו הגדול על העמונים, בשיא השמחה על הניצחון נשא שמואל נאום תוכחה כלפי העם על כך שרצו במלך, ובסיומו ירד לפקודת שמואל מטר על החיטים שזה עתה נקצרו (ומן הסתם קלקל את החיטים), וגרם לעם להביע חרטה על שביקשו להמליך להם מלך "כי יספנו על כל חטאתינו רעה לשאל לנו מלך".[21]

המפגש הבא של שמואל עם שאול התרחש לקראת מלחמת מכמש. שמואל אמור היה להגיע על מנת לנהל את הפולחן ההכרחי ליציאה למלחמה, אך לא הגיע בזמן שנקבע. הדבר גרם לבריחה המונית בקרב צבא ישראל (כנראה עקב המורל הירוד), והוביל את שאול לעצור את ההידרדרות על ידי ביצוע הטקסים בעצמו. מיד עם סיום הפולחן שבוצע על ידי שאול הגיע שמואל לאתר, גער וביזה את שאול בשל מעשיו והודיע לו כי ממלכתו לא תקום וכי יוחלף על ידי איש אחר[22].

לאחר ששאול הצליח לייצב את גבולות הממלכה[23] הורה לו שמואל להשמיד את עמלק כמצווה על ידי אלוהים, והדגיש כי אל לשאול לקחת שלל. שאול כאמור הביס את העמלקים מגבול מצרים ועד חוילה, אך הוא וצבאו הביאו עמם כשלל את חיות המשק של העמלקים וכן לקחו בשבי את אגג. בין שמואל לשאול נערך מפגש בו שמואל הטיח בשאול האשמות כי לא קיים את מצוות ה' ושאול ניסה להצטדק ולהסביר את שיקוליו. שמואל שוב הודיע לשאול כי אלוהים החליט להדיחו מתפקיד המלך, ושאול הביע חרטה על מעשיו וביקש משמואל שיסלח לו וישאר עמו. שמואל דחה את בקשת שאול, וכאשר פנה ללכת תפסו שאול בבגדו וזה נקרע, על כך אומר שמואל "קָרַע יְהוָה אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ".[24] שאול שוב הביע חרטה והתחנן בפני שמואל כי ישאר עמו למען כבודו וכבוד זקני ישראל, ולבקשה זו שמואל נעתר, אך זו הפעם האחרונה ששמואל פגש את שאול עד ליום מותו.

שאול ודודעריכה

מפגש ראשוןעריכה

במקרא מופיעים שני סיפורים שונים על המפגש הראשון של שאול עם דוד.

על פי הסיפור הראשון, שאול נתקף במצבי רוח קשים[25]. עבדיו של שאול מציעים לו להביא את דוד בן ישי בית הלחמי, המתואר בפיהם "יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר" (שמואל א טז יח) על מנת שינגן לפניו. נגינתו של דוד אכן משפיעה עליו לטובה, שאול אוהב את דוד וממנה אותו לנושא כליו.

הסיפור השני הוא סיפור מלחמת דוד בגוליית. לפי סיפור זה, פגישתם הראשונה של שאול ודוד מתרחשת כאשר דוד מציע עצמו להילחם בגוליית. תגובתו של שאול להצעתו של דוד היא "לא תוכל ללכת אל-הפלשתי הזה להילחם עמו כי-נער אתה והוא איש מלחמה" (שמואל א יז לג). בתשובתו מספר דוד לשאול על ניסיונו כרועה צאן ומאבקיו בחיות טרף. שאול מאשר את הצעת דוד, אך לאחר שדוד הורג את גוליית הוא שוב שואל את אבנר בן נר לזהותו של דוד, וכאשר דוד מביא אליו את ראשו של גוליית שאול שואל אותו שוב לזהותו.

עוינות וחיתוןעריכה

מיד לאחר מלחמת דוד וגוליית גייס שאול את דוד לשירותו, ניתק אותו מבית אביו ומינה אותו למפקד בצבאו. אך תגובת העם האוהדת למינוי זה והפופולריות הרבה לה זוכה דוד הכעיסה את שאול והפכה אותו עוין לדוד[26]. כבר ביום שלמחרת, במהלך נגינתו של דוד לפניו הוא נתקף זעם וניסה להרוג את דוד[27]. שאול הפסיק את מפגשי הנגינה עם דוד, אך הותירו כשר אלף.

שאול הציע לדוד את ידה של בתו הגדולה מרב, ובתמורה ביקש ממנו שיפקד על המלחמה עם הפלשתים, מתוך תקווה שדוד יהרג במלחמות אלו. דוד סירב להצעת שאול בטענה כי בא ממעמד נחות מכדי להתחתן במלך. אך אז התאהבה מיכל בת שאול בדוד, ושאול הודיע לדוד כי אינו דורש מוהר בעד בתו, ומסתפק במאה עורלות פלשתים כנקמה בם, גם הצעתו זו נבעה מתקוותו שדוד יהרג בקרב. דוד הסכים להצעה זו, נלחם בפלשתים, הביא לשאול מאתיים עורלות, ונישא למיכל.

דוד בשירות שאולעריכה

בהמשך ההתנגשויות עם הפלשתים התגלה דוד כמפקד המוכשר ביותר בצבאו של שאול[28], ושאול החליט להוציאו להורג אך יונתן הניא אותו מכוונתו.

כאשר שאול חוה התקף נוסף של 'רוח רעה' הגיע דוד לנגן לפניו. שאול ניסה בשנית להרוג את דוד אך דוד נמלט לביתו. שאול שלח את אנשיו למנוע את יציאת דוד על מנת להמיתו בבוקר שלמחרת, אך בסיועה של מיכל נמלט דוד אל שמואל. כשנודע לשאול מיקומו של דוד הוא שלח שוב להביאו לפניו, אך שליחיו נכשלו במשימתם היות ש"נחה עליהם רוח אלוהים" וגרמה להם להתנבא. לאחר שלש משלחות כאלו הלך שאול בעצמו למקומם של דוד ושמואל, אך גם עליו נחה רוח האלוהים והוא מתפשט מבגדיו ומתחיל להתנבא (מהכתוב מסתבר שפעולת ההתנבאות פוגעת ברצון החופשי של המתנבא). גם מקרה זה מצוין כסיבה לאימרה "הגם שאול בנביאים".

על אף בריחתו של דוד, שאול ציפה ממנו לשוב ולהתייצב כחלק מהמשפחה לארוחות הטקסיות של ראש החודש, אך מהארוחה הראשונה נעדר דוד, ושאול הניח כי מדובר בעניין של טהרה. כאשר דוד לא הגיע לארוחה השנייה, פנה שאול ליונתן בשאלה לסיבת היעדרותו. תגובתו של שאול לתשובת יונתן הבהירה כי שאול לא חזר בו מכוונתו להרוג את דוד. למחרת יונתן הודיע לדוד כי כוונתו של שאול להמיתו סופית, ודוד נמלט על נפשו.

המרדףעריכה

לשאול נודע כי דוד נמלט ממנו, והוא האשים את אנשיו כי שיתפו פעולה עם דוד בקשר נגדו[29]. בתגובה, דווח לו דואג האדומי כי דוד עצר להצטייד אצל אחימלך בן אחיטוב בנב. שאול זימן אליו את אחימלך וחקר אותו, אך אף על פי שאחימלך הסביר כי חשב שדוד פעל בשירותו של שאול, פסק שאול כי אחימלך ושאר הכוהנים ידעו כי דוד בורח משאול וגזר עליהם מוות.

לדוד, שהסתתר ביהודה נודע על מצוקתם של אנשי קעילה. דוד הביס את הפלשתים שפשטו על קעילה, אך אז נודע לשאול על הימצאות דוד בעיר והוא עלה על העיר עם צבאו על מנת לתפוס את דוד. דוד התלבט אם להתבצר בעיר או להמלט, והחליט להמלט. כשנודע הדבר לשאול הוא ביטל את המסע הצבאי. דוד נמלט לאזור זיף והסתתר שם, אך כל מאמציו של שאול ללכדו עלו בתוהו. כאשר אנשי זיף חברו אל שאול נמלטו דוד ואנשיו לאזור מעון, שם דוד כמעט ונלכד בידי שאול, אך ברגע האחרון קיבל שאול הודעה כי מתרחשת פשיטה פלישתית, והוא הפסיק את המרדף על מנת לצאת לקראת הפלשתים, אולם מיד עם סיום ההתמודדות איתם הוא חידש את המרדף והפעם באזור עין גדי. שאול נכנס במקרה למערה בה הסתתרו דוד ואנשיו, אך דוד נמנע מלפגוע בו אלא רק כרת חלק מבגדו. לאחר ששאול יצא מהמערה יצא דוד אחריו, הציג לו את חלק בגדו על מנת להוכיח כי על אף שהיה בידו לפגוע בשאול אין לו כל כוונה לעשות דבר כזה. דוד טען כי הוא חף מפשע, ולא ראוי לשאול לרדוף אחריו. הדברים נגעו ללבו של שאול והוא הודה בצדקתו של דוד, וכן כי ידוע לו שדוד יירש אותו כמלך ישראל. שאול ביקש מדוד להישבע לו שלא להרוג את צאצאיו ודוד אכן נענה לבקשתו ונשבע לו. בשלב זה הפסיק שאול את המרדף.

לאחר זמן מה חידש שאול את המרדף, שוב בעקבות דיווח של אנשי זיף. בזו הפעם התרחש אירוע דומה, כאשר דוד אבישי בן צרויה התגנבו אל המחנה של שאול בלילה והגיעו עד מקום משכבו של שאול. גם הפעם נמנע דוד מפגיעה בשאול אך לקח את החנית וצפחת המים של שאול. לאחר שעזבו את המחנה כשהכלים בידיהם, קרא דוד אל אבנר בן נר והאשים אותו שהזניח את השמירה על שאול. שאול התעורר לקולו של דוד, ודוד שוב הצטדק בפני שאול וביקש ממנו להפסיק ולרדוף אחריו. שאול שוב הודה בצדקתו של דוד והבטיח שלא לפגוע בו, אך דוד לא האמין להבטחה ונמלט ומצא מחסה בארץ פלשתים, שם נשאר עד יומו האחרון של שאול, ושאול הפסיק את נסיונותיו להרוג את דוד.

מות שאולעריכה

שאול יצא למלחמה כנגד פלשתים בהר הגלבוע, מתוך ידיעה שייהרג, על פי נבואת בעלת האוב מעין דור. המלחמה הסתיימה בתבוסת ישראל. בניו של שאול, בהם יהונתן, נהרגו, וכשקשתי האויב שאיגפו אותו קרבו אליו, בחר שאול ליפול על חרבו. על פי גרסה אחרת של נער עמלקי, שהודיע על מותו לדוד, ובידו הכתר והצמיד שלו, הוא נהרג בידיו, לאחר שנפל על חרבו ועדיין נותר בחיים[30].

לאחר מותו מצאו הפלשתים את גופתו של שאול והתעללו בה. הם כרתו את ראשו ובזזו את כליו. את גופתו קיבעו בחומת בית שאן. אנשי יבש גלעד שזכרו חסד נעורים לשאול, התגנבו למקום בלילה הורידו את גוויותיהם של שאול ובניו מהחומה, נתנו להן קבורה נאותה במחוזותם והתאבלו על המלך שבעה ימים[31].

מאוחר יותר, העביר דוד את עצמות שאול ויהונתן בנו לקבורה בצלע שבבנימין[32].

מות שאול ובניו הונצח בקינת דוד[33]. בקינה מצוינת, בין היתר, גבורתו הגדולה של שאול שחרבו לא חזרה ריקם מדם חללים, שהוא ובנו קלים מנשרים וגיבורים מאריות, וכן גם השלל הרב שהם השיגו בלחימתם.

משפחתועריכה

אשת שאול היא אחינועם בת אחימעץ ולהם נולדו ארבעה בנים ושתי בנות: יהונתן, מלכישוע ואבינדב שנפלו עמו בגלבוע, איש בושת/אשבעל/ישוי שירש את המלוכה, מרב ומיכל. נוסף לאשתו מסופר על פילגשו רצפה בת איה ממנה נולדו לו שני בנים אַרְמֹנִי ומְפִבשֶׁת.

דמותו בדברי חז"לעריכה

בתלמוד ובמדרשים דמותו של שאול מואדרת, והוא נחשב למלך צדיק שהסתבך בחטא הקנאה.

כך למשל האמורא רב הונא מציין שכאשר עלה למלכותו לא טעם טעם חטא מעולם. רב יהודה בשמו של שמואל אומר, שמלכותו לא נמשכה מפני שלא היה בה דופי ובשמו של רב, רב יהודה טוען, ששאול נענש מפני שלקה בענוותנות יתר ומחל על כבודו כאשר ביזוהו בני הבליעל בהכתרתו[34].

חז"ל העירו ששאול סולק ממלכות לאחר חטא אחד ודוד לא סולק ממלכותו גם לאחר שחטא פעמיים[34].

הקפדתו במצוות רמוזה גם בדברי הנער העמלקי אל דוד: "ואקח הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זרֹעו" שחכמים פרשו כתפילין שביד ושבראש.

ביישנותו מתוארת מספר פעמים. במדרש ובפירוש רש"י על בסיס המדרש, מפורשת הקללה שהוא מקלל את בנו "בן נעות המרדות" - שכאשר היה צריך לחטוף את אשתו כמתואר בספר שופטים לאחר מעשה פילגש בגבעה שבני בנימין חטפו מבנות שילה, התבייש שאול ואחינועם העיזה פניה ורצה אחריו ו"חטפה" אותו. רבי יוחנן מציין שמחלו לו על עוונותיו לאחר מותו ושהוא בעולם הבא במחיצתו של שמואל הנביא, על סמך הפסוק "מחר אתה עימי". חכמים הביאו ראיה לדבריהם מהפסוק הקשה "והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר לה'"[35] – יצאה בת קול ואמרה "בחיר ה'"[36].

במסכת מועד קטן (דף ט"ז, עמוד ב') אף מבואר שאלוהים כועס על דוד שאומר שירה לפניו על נפילתו של שאול, וששאול יותר צדיק ממנו אלא שכך היה מזלו של שאול.

בילקוט מעם לועז הועלתה ההשערה ששאול סבל ממחלת המלנכוליה[37], שהיא אחד ממאפייני הדיכאון.

דמותו הספרותיתעריכה

כדמות ספרותית, דמותו של שאול בספר שמואל היא דמות עגולה ורבת תהפוכות, בכמה אופנים: ראשית, בטקסי ההמלכה שאול מצטייר כאדם צנוע ושקול, המוכן להבליג גם על עלבונות קשים כדי למזער את הפגיעה בעם, אך בתקופת רדיפתו את דוד, נראה ששאול פעל לפי גחמותיו, ומוכן היה לפגוע בסביבתו ללא הבחנה. באופן נוסף, מתבטא הגיוון באופיו של שאול בכך שמצד אחד, שאול מתואר כמלך דתי וסגפן: דיבורו דתי ושם ה' נזכר פעמים רבות בדבריו; הוא גם הקפיד על מצוות התורה אף במחיר אישי כבד;[ד] מצד שני, חשיבות ציוויי הנביא היא יחסית ואינה מוחלטת בעיניו, ופעמיים הוא נכשל בהפרת ההוראה שנתן לו שמואל[40].

בארכאולוגיהעריכה

על פי הממצאים הארכאולוגיים שילה אכן חרבה בתקופה שקדמה למלכותו של שאול[41].

בעיר בירתו של שאול, גבעה, נערכו חפירות ארכאולוגיות. הממצא המשמעותי שנמצא באתר הארכאולוגי בגבעה הוא קלע, שהיה אחד מכלי הנשק בתקופה זו (כפי שמתואר גם בספר שמואל, בתיאור קרב דוד וגוליית וכן בספר שופטים[42]).

בספר שמואל נאמר כי לאחר מותו של שאול, הונחו כליו במקדש עשתורת בבית שאן[43]. מאידך, בספר דברי הימים מסופר כי ראשו הונח במקדש דגון באותה העיר[44]. שנים רבות התקשו החוקרים לקבל את שתי הטענות גם יחד, כיוון שחשבו שאין זה סביר שבאותה עיר ובאותו הזמן עמדו שני מקדשים לאלים שונים. עם זאת, חפירות שנערכו באתר מראות כי במקום עמדו בו־זמנית שני מקדשים, שהופרדו זה מזה במסדרון: אחד מהם הוקדש לדגון והאחר לעשתורת.[דרוש מקור]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

יצירות ספרותיות על דמותועריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא שאול בוויקישיתוף

ביאוריםעריכה

  1. ^ גם אצל גדעון, בנו אבימלך שניסה להמליך עצמו, נכשל בכך.
  2. ^ לפי חלק מהפרשנים, הבחירה התבצעה על ידי האורים והתומים[6].
  3. ^ הניסוח המקורי הוא "נחבא אל הכלים"[7], ביטוי שהפך בעברית לתיאור של אדם עניו.
  4. ^ תכונה זו מתבטאת היטב במלחמת ישראל בפלשתים במכמש, לאורכה שאול התייעץ בכהן, הציב אבן כדי למנוע מהעם "לאכול על הדם"[38], והקפיד על קיום שבועת הצום שנשבעו העם, אפילו במחיר חיי בנו יהונתן, שהיה גם גיבור הקרב. תכונה זו מתבטאת גם בהערת אגב של בעלת האוב אליה הלך שאול במצוקתו, ממנה נלמד כי שאול הקפיד להכרית את בעלי האוב והידעוני האסורים לפי התורה[39].

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ספר שמואל א', פרק ט' עד פרק ל"א בתוך פרקים אלו, רק הקטע מפרק ט' עד פרק ט"ז (וללא פרק י"ב) עוסק ישירות בשאול ושאר הפרקים מתרכזים בעליית דוד למלוכה.
  2. ^ פרקים נו - ס"ה, הספר מסתיים במות שאול
  3. ^ ספר דברי הימים א', פרק י'.
  4. ^ ספר שמואל א', פרק ז' פסוק י"ג
  5. ^ ספר שמואל א', פרק י', פסוק י"א, והשוו עם פרק י"ט, פסוק כ"ד.
  6. ^ ראו למשל: רד"ק על ספר שמואל א', פרק י', פסוק י"ט
  7. ^ ספר שמואל א', פרק י', פסוק כ"ב
  8. ^ ספר שמואל א', פרק י', פסוק כ"ג וראו גם פרק ט', פסוק ב'
  9. ^ "אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ" (ספר שמואל א', פרק י"א, פסוק ז').
  10. ^ "וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ: וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ" (ספר שמואל א', פרק י"ד, פסוקים מ"ז-מ"ח).
  11. ^ ספר שמואל ב', פרק ב', פסוק ט'.
  12. ^ בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, עמ' 221.
  13. ^ ספר שמואל א', פרק י"ג, פסוק י"ט.
  14. ^ ספר יהושע, פרק י"א, פסוק כ"ב.
  15. ^ בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, עמ' 222.
  16. ^ ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק ד'.
  17. ^ רש"י על שמואל א טו ד.
  18. ^ ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק כ"ד.
  19. ^ בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, עמ' 219.
  20. ^ ספר שמואל א', פרק י', פסוק כ"ז.
  21. ^ ספר שמואל א', פרק י"ב, פסוק י"ט.
  22. ^ ספר שמואל א', פרק י"ג, פסוקים ח'-ט"ו
  23. ^ ספר שמואל א', פרק י"ד, פסוקים מ"ז-מ"ח
  24. ^ ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק כ"ח.
  25. ^ ""וְרוּחַ ה' סָרָה, מֵעִם שָׁאוּל; וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ-רָעָה, מֵאֵת ה'" (ספר שמואל א', פרק ט"ז, פסוק י"ד).
  26. ^ ספר שמואל א', פרק י"ח, פסוק ח'
  27. ^ ספר שמואל א', פרק י"ח, פסוקים י'-י"א
  28. ^ ספר שמואל א', פרק י"ח, פסוק ל'
  29. ^ ספר שמואל א', פרק כ"ב, פסוקים ו'-ח'
  30. ^ ספר שמואל ב', פרק א', פסוק י'.
  31. ^ ספר שמואל א', פרק ל"א, פסוקים ח'-י"ג.
  32. ^ ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוקים י"ב-י"ד.
  33. ^ ספר שמואל ב', פרק א', פסוקים י"ט-כ"ז.
  34. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ב, עמוד ב'.
  35. ^ ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק ו'.
  36. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ב, עמוד ב'.
  37. ^ ילקוט מעם לועז, שמואל א, עמ' רא.
  38. ^ ראו ספר ויקרא, פרק י"ז, ובמיוחד בפסוקים ה, י.
  39. ^ ספר שמואל א', פרק כ"ח, פסוק ט'
  40. ^ ספר שמואל א', פרק י"ג, פסוקים ח'-י"ד; שם, פרק ט"ו, פסוקים ח'-י"ט
  41. ^ אבי ורשבסקי, חורבן שילה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  42. ^ "מִכֹּל הָעָם הַזֶּה שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר אִטֵּר יַד-יְמִינוֹ כָּל-זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל-הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא." (ספר שופטים, פרק כ', פסוק ט"ז)
  43. ^ ספר שמואל א', פרק ל"א, פסוק י'
  44. ^ ספר דברי הימים א', פרק י', פסוק י'
  45. ^ יאירה אמיתלא מורד באלוהים ולא גיבור לאומי, באתר הארץ, 14 בפברואר 2020