בריאת העולם (יהדות)

תיאור בריאת העולם במקרא

בריאת העולם היא סיפור מקראי המופיע בתחילת ספר בראשית, ומתאר את בריאת העולם על ידי אלוהים. סיפור זה מהווה חלק מהמיתולוגיה היהודית, ועל פי המחקר יש הסוברים שהוא הושפע מהמיתולוגיה הבבלית. הנצרות אימצה את הסיפור כחלק מהברית הישנה וגם האסלאם, כמו שורה ארוכה של נושאים אחרים, לקח הרבה מסיפור בריאת העולם המקראי.[1]

מניין השנים בלוח העברי מתחיל מהשנה שבמהלכה החלה בריאת העולם לפי הכרונולוגיה המסורתית: לדעת רבי יהושע בכ"ה באדר (30 במרץ 3760 לפני הספירה), ולדעת רבי אליעזר בכ"ה באלול (21 בספטמבר 3760 לפני הספירה[א])[3]. ראש השנה של שנת א' יוצא ב-7 באוקטובר 3760 לפני הספירה, והשנה הנוכחית היא שנת ה'תשפ"ד (5784) לבריאת העולם.

סיפורי הבריאה עריכה

בפתחו של ספר בראשית מובאות, בזו אחר זו, שתי גרסאות שונות לסיפור הבריאה: בתחילה גרסת ששת ימי בראשית (פרק א', פסוק א' - פרק ב', פסוק ג'), ואחריה גרסת תולדות השמים והארץ (פרק ב', פסוקים ד'כ"ד). בין שתי הגרסאות ישנם הבדלים מהותיים.

גרסת "ששת ימי בראשית" עריכה

 
ייצוג אומנותי של "ששת ימי בראשית"

זוהי הגרסה הראשונה והמוכרת יותר, לפיה האל, המכונה כאן אֱלֹהִים, ברא את העולם בשישה ימים, ומכאן הביטוי התלמודי "ששת ימי בראשית"[4] (שאינו מופיע בתנ"ך).

בגרסה זו יש תבנית חוזרת: כל שלב בבריאה נפתח בציווי מילולי שנאמר על ידי האל ("וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים").[ב] לעיתים הציווי מתמלא מאליו ("וַיְהִי-אוֹר", "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא") ולעיתים נכתב שאלוהים ברא או עשה את הדבר אותו ציווה ("וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-הָרָקִיעַ", "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם"). לעיתים מעניק אלוהים שם למה שברא ("וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם"). לאחר רוב שלבי הבריאה מציין הכתוב "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב", ובסוף כל יום נכתב "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם X".

גרסת "תולדות השמים והארץ" עריכה

 
בריאת חוה, מתוך פסיפס בקתדרלת מונריאלה

מיד לאחר גרסת "ששת ימי בראשית", התורה מביאה גרסה שנייה לסיפור הבריאה, שונה בתכלית מהראשונה. מקור שמה של גרסה זו הוא במשפט פתיחה שבראשיתה:

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.

בגרסה זו האל מכונה יְהוָה אֱלֹהִים. אף על פי שזהו סיפור בריאה, השורש ב-ר-א מופיע בגרסה זו רק פעם אחת, בכותרת ובהטייה סבילה (המילה "בְּהִבָּרְאָם" בפסוק ד'); שאר הפעולות מתוארות בשלל פעלים אחרים: "וַיִּצֶר", "וַיִּבֶן", "וַיִּקַּח", "וַיַּפֵּל", "וַיִּטַּע", "וַיָּשֶׂם", "וַיַּצְמַח" ועוד.

גרסה זו מתאפיינת בחוסר סכמטיות: אין בה חלוקה לימים, וגם לא תבניות כבגרסה הקודמת, כגון "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" או "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים X, וַיְהִי כֵן". מעשה הבריאה אינו מתואר כאן כמתוכנן מראש למופת, אלא כתהליך של ניסוי וטעייה, ותפקידו של האדם אינו למשול בבריאה אלא לעבד את האדמה ולשמור על גן העדן.[5]

  • פתיחה (פסוקים ד'ו'): במצב ההתחלתי, ”בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם”, הייתה האדמה צחיחה וללא צמחייה, וזאת משום שה'-אלוהים עדיין לא המטיר גשם על האדמה ולא היה אדם שיעבד אותה. לאחר מכן עלו אדי מים מהאדמה והשקו אותה.
  • יצירת האדם (פסוק ז'): ה'-אלוהים יצר את האדם, ”עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה”. נראה שהאדם היה זכר, ובינתיים לא נבראה נקבה יחד איתו.
  • נטיעת גן העדן (פסוקים ח'י"ז): ב"עֵדֶן" אשר במזרח נטע ה'-אלוהים גן, אשר בתוכו נמצאים עץ החיים ו"עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע", והצמיח בו עצי פרי יפים מכל סוג. נהר היה יוצא מ"עדן" על מנת להשקות את הגן, ומשם מתפצל לארבעה נהרות (הפישון, הגיחון, החידקל והפרת). ה'-אלוהים הכניס את האדם לגן העדן, ונתן לו פקודה: ”מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל; וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (פסוקים ט"זי"ז).
  • יצירת בעלי החיים (פסוקים י"חכ'): ה'-אלוהים החליט לעשות לאדם "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", כדי שלא יהיה בודד. הוא יצר מהאדמה את ”כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם” (פסוק י"ט), והביא אותם אל האדם, אשר נתן לכולם שמות, אך לא מצא לו "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". בעניין זה מובאים בתלמוד הבבלי דבריו של רבי אלעזר בן פדת: ”בא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה”.[6] בימי הביניים שימש קטע זה כמושא לביקורת נוצרית על התלמוד, ופרשנים מאוחרים יותר פרשוהו מחדש כדי לעדן את תוכנו.[7]
  • יצירת חוה (פסוקים כ"אכ"ד): ה'-אלוהים הרדים את האדם, לקח "אַחַת מִצַּלְעֹתָיו", סגר את הפצע, בנה מהצלע שלקח אישה, והביא אותה לאדם. אדם היה מרוצה ממנה בגלל הדמיון בינה לבינו (בניגוד לחיות), ולכן נתן לה את השם "אִשָּׁה". ”עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד” (פסוק כ"ד). מכאן ממשיך המקרא לסיפור חטא עץ הדעת.

הבדלים ומשמעותם עריכה

ההבדלים בין שני הסיפורים בולטים במספר מאפיינים מרכזיים:

  • סדר הבריאה: בפרק א' מסופר שבתחילה נבראו הצמחים; לאחר מכן החיות; ולבסוף האדם - זכר ונקבה יחדיו. בפרק ב' מסופר ראשית כל על יצירת האדם (שמתואר בלשון זכר); לאחר מכן על נטיעת הצמחים ועל יצירת בעלי החיים; ולבסוף על "בניית" האישה מצלע שנלקחה מהאדם.
  • משמעות האדם: בפרק א' הזכר והנקבה נבראים "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים", ותפקידם הוא להתרבות ולמשול על שאר החיות "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ". בפרק ב' האדם נועד לעבודת האדמה: בתחילה מתוארת הארץ ללא צמחייה כי "אָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה", בהמשך האל יוצר את האדם "עָפָר מִן הָאֲדָמָה" ומניח אותו בגן עדן "לְעׇבְדָהּ וּלְשׇׁמְרָהּ", ולבסוף האדם משולח מגן עדן "לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם".
  • שמות האל: בפרק א' נקרא האל בשם אלוהים. בפרק ב' בשם ה'-אלוהים.
  • פעולות האל: בפרק א' הבריאה מתרחשת בעקבות אמירות: האל אומר מה צריך לקרות ("וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי..."), הדבר קורה (" וַיְהִי...") או מתבצע על ידי האל ("וַיִּבְרָא אֱלֹהִים"; "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים"), והאל רואה "כי טוב". [ו] בפרק ב' השורש ב-ר-א מופיע רק פעם אחת, ולא כפעולה של האל אלא בהטייה סבילה (המילה "בְּהִבָּרְאָם" בפסוק ד'). גם המילה "וַיֹּאמֶר" מופיעה רק פעם אחת, ולא כציווי אלא כאמירה של האל לעצמו ("וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים: לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ"). במקום זאת, יצירת הדברים על ידי האל מתוארת במגוון של פעלים: "וַיִּצֶר", "וַיִּבֶן", "וַיִּקַּח", "וַיַּפֵּל", "וַיִּטַּע", "וַיָּשֶׂם", "וַיַּצְמַח" ועוד.

הפרשנות המסורתית עריכה

הפרשנות המסורתית רואה את המקרא כטקסט שנכתב על ידי מחבר יחיד, ולכן היא שואפת ליישב את ההבדלים בין הפרקים ולהסביר אותם בגישה הרמונית.

חלק מהפרשנים המסורתיים רואים את פרק א' כתיאור של בריאת הקוסמוס הכולל את מיני בעלי החיים ובעקבותיהם האדם, שנבראו דו מיניים, ואת פרק ב' ואילך כפירוט של בריאת אדם וחוה ושל קורותיהם[דרוש מקור]. על פי מדרש חז"ל, בפרק א' מופיע רק השם אלוהים המייצג את מידת הדין של האל, ובפרק ב' מופיע גם השם יהוה המייצג את מידת הרחמים, כיוון שבתחילה האל רצה לברוא את העולם על פי דין בלבד, וכאשר ראה שהעולם "אינו יכול לעמוד במידת הדין" – שיתף בבריאה את מידת הרחמים[8].

יצירת החיות עריכה

בעוד בפרק א' נאמר שהחיות נבראו לפני האדם, בפרק ב' מוזכרת יצירתן לאחר יצירת האדם: ”וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם” (בראשית, ב', י"ט). בבראשית רבה מובא שרבי יוחנן בן זכאי גזר את הפועל "ויצר" מן השורש צ-ו-ר, ופירש אותו במשמעות של כיבוש - הכנעתן של החיות והבאתן לאדם.[9] בדומה לכך, האברבנאל[10] והרש"ר הירש[11] גזרו את הפועל מהשורש א-צ-ר, תוך השוואה ל"יוצֵר" המוזכר בספר זכריה, פרק י"א, פסוק י"ג, שהתפרש כ"אוצֵר". לפי שתי השיטות, כלל לא מדובר בפסוק בבריאה של החיות, אלא באספתן אל מקום אחד.

לעומתם, הרד"ק פירש שהאזכור של יצירת החיות אינו חלק מהסיפור, אלא משמעות הפסוק היא, שה' אלוהים הביא אל האדם את החיות והעוף שהוא יצר כבר בעבר הרחוק, לפני תחילת הסיפור.[12] גם רש"י כתב שיצירת החיות היא אותה עשייה המוזכרת בפרק א', כ"ה. הוא הוסיף שיצירתן הוזכרה אגב יצירת העופות, שבעוד בא', כ' נאמר שנבראו מן המים, כאן נאמר שנוצרו מן האדמה, כדי ללמד שנוצרו מבוץ ("מן הרקק" בלשונו).[13] בסגנון אחר, רבי דוד צבי הופמן כתב שיצירת בעלי החיים היא אירוע מן העבר שמוזכר כאן כפרט טפל, בדרך אגב, כדי להשוות בין יצירת האדם ליצירת החיות, ששניהם מן האדמה, ובכך להצדיק את הבאתן אל האדם, על אף השוני ביניהם.[14]

בחקר המקרא עריכה

במסגרת השערת התעודות, חוקרי המקרא גורסים לרוב כי שני הפרקים הם שני סיפורי בריאה נפרדים ועצמאיים, שנכתבו בידי גורמים שונים בתקופות שונות, מושפעים ממיתולוגיות שונות ומשקפים תפיסות שונות לגבי דמות האל ולגבי תפקידו של האדם בעולם: פרק א' נכתב על ידי 'המקור הכהני' (P) ופרק ב' על ידי 'המקור היהוויסטי' (J).[15][16][17][18]

פרשנות דתית עריכה

בכתבי חז"ל ישנו עיסוק מועט בנושא זה והוא מרוכז ברובו בפרק ב' של מסכת חגיגה. תורת הסוד היהודית ובראשה ספר הזוהר מתייחסים לבריאת העולם באופן נרחב, בין השאר ב"הקדמת ספר הזוהר", בדרשות הזוהר לפרשת בראשית ובמקומות רבים נוספים. נושא זה מכונה "מעשה בראשית".

לפי דברי הרמב"ם במורה נבוכים,[19] בריאת העולם נעשתה בשני שלבים שונים: בריאת העולם יש מאין שנכתבה בפסוק "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ", ובה ברא אלוהים "את השמים", "את" לפי ביטויי המקרא עשוי לרמז על המילה "עם", כלומר ברא את השמים וכל אשר בשמים, את הארץ וכל אשר בארץ. באותו רגע, שנבראו הגלגלים הקובעים את מידת הזמן, החלה ספירת הזמן ובכל יום מששת ימי השבוע הוציא הקדוש ברוך הוא מהכוח אל הפועל את הכוחות הטמונים בבריאה, כדוגמת אדם הזורע זרעים ומכוח הזריעה הנעשית ברגע אחד יוצאים פירות במשך זמן ארוך. בריאת העולם לפי דברי הרמב"ם הייתה יש מאין מוחלט, אך הוא מצטט את הכתוב בפרקי דרבי אליעזר בפרק ג' שהעולם נברא מיש, והוא השלג שמתחת כיסא הכבוד. על היחס בין ראשית העולם לתיאור המקראי, ראו בערך 'תורה ומדע'.

מטרת בריאת העולם זכתה למספר התייחסויות בספרות היהודית. בספר הזהר[20] מוסבר כי טעם הבריאה הוא "שיתגלו שלימות כוחותיו", כלומר שיהיו מציאויות שירגישו נפרדות מהבורא כדי שיוכלו להכיר בגדולתו. אמנם מבואר בשער הכללים שמטרה זו היא לא עבור עצמו אלא עבור הנבראים, זה לשונו: "עלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו ויכירו גדולתו". בתורת החסידות מוסבר כי מטרת הבריאה היא "להיות לו דירה בתחתונים",[21] כלומר שבעולם הזה ידור כביכול האלוהים.[22] שלימות ותכלית בריאת העולם תהיה בימות המשיח, אז יעסוק העולם כולו בעבודת ה' וכל העולם לא יהווה אלא 'דירה' להשם.[23] כך למעשה, על פי החסידות, ימות המשיח הם מטרת הבריאה.

כאשר הראי"ה קוק מתייחס לשאלה זו הוא כותב שתכלית הבריאה הוא להיות 'ההשתלמות של הבורא': "מה אנו חושבים על דבר המטרה האלהית בהמצאת ההויה. אומרים אנו, שהשלמות המוחלטת היא מחויבת המציאות, ואין בה דבר בכח, כי אם הכל בפועל, אבל יש שלמות של הוספת שלמות, שזה אי אפשר להיות באלהות, שהרי השלמות המוחלטת האין סופית אינה מניחה מקום להוספה, ולמטרה זו שהוספת שלמות גם היא לא תחסר בהויה, צריכה ההויה העולמית להתהוות, ולהיות לפי זה מתחלת מתחתית היותר שפלה, כלומר ממעמד של החסרון המוחלט, ושתלך תמיד הלוך ועלה להעלייה המוחלטת".[24]

התייחסות בשירה העברית עריכה

מספר שירים עבריים לא מבוטל נכתבו אודות אספקטים שונים בסיפור הבריאה היהודי.

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

ביאורים עריכה

  1. ^ השנים העבריות לא מחושבות למפרע על פי כללי הלוח העברי הנהוג כיום, לפיהם כ"ה באלול א' היה ב-22 בספטמבר.[2]
  2. ^ ומכאן דבר חז"ל כי ”בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם” (משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה א')
  3. ^ 1 2 מהכתוב משתמע שה"שָׁמָיִם" שנבראו ביום הראשון הם ישות שונה מה"רָקִיעַ" שנעשה ביום השני, אף על פי שבפסוק ח' האל קורא גם לזה האחרון "שָׁמָיִם". בתלמוד הבבלי מפרש רב יהודה כי ישנם שני רקיעים, "הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם" (מסכת חגיגה, דף י"ב, עמוד ב', וראו דברים, י', י"ד); לעומתו, ריש לקיש טוען כי יש שבעה רקיעים.
  4. ^ התנ"ך לא מתאר את בריאת המים, וייתכן שהם לא נבראו אלא התקיימו מאז ומעולם.
  5. ^ ה"תַּנִּינים" המוזכרים בתנ"ך הם מעין מפלצות מיתולוגיות, המזוהות לרוב עם הים ואשר יחסם לאלוהים מורכב: מצד אחד הוא ברא אותם (פסוק כ"א), השתמש בהם לנְסָיו (שמות, ז', י'), והם אף מהללים אותו (תהלים, קמ"ח, ז'); ומצד שני, הוא שובר את ראשיהם (תהלים, ע"ד, י"ג), עתיד להורגם באחרית הימים (ישעיהו, כ"ז, א'), ואפילו נראה כי עליו להישמר מפניהם (איוב, ז', י"ב). במיתולוגיה השוואתית נהוג לראות בתיאור של בריאת "התנינים הגדולים" התפלמסות של המקרא עם מיתוסים מסופוטמיים אשר מתארים את המפלצת תיאמת כקדומה לבריאת העולם.
  6. ^ לעיתים מוזכרות פעולות נוספות, כקריאת שם לדבר הנברא, הבדלה בין אור לחושך, או ברכה לבעלי החיים.

הערות שוליים עריכה

  1. ^ כך לפי ד"ר שמעון מרכוס, בריאת העולם לפי המקורות המוסלמים, מחניים פ"ד, תשכ"ג, באתר "דעת". לתיאור אחר ושונה, ראו אורי קציר, כך ברא אללה את העולם (על מסורות הבריאה בערביי ישראל במאה התשע עשרה), "אפלטון", 22 בספטמבר 2006.
  2. ^ לוח שנה עברי, אלול א'.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י', עמוד ב'. לפני 2112247 / 2112072 ימים.
  4. ^ למשל תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ח, עמוד א', או תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ח', הלכה ה'
  5. ^ אריאל סרי לוי, גברים ואלוהים בסיפורי הבריאה: מחלוקת תאולוגית בין מקורות התורה, עמ' 141–143, "בפרט ובכלל" גיליון 4
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ג, עמוד א'
  7. ^ אדמיאל קוסמן, פרויד, אריקסון ורבי אלעזר בן פדת – על המדרש "מלמד שבא האדם על כל חיה ובהמה", באתר של נאמני תורה ועבודה, יולי 2009
  8. ^ בראשית רבה, פרשה י"ב, פסקה ט"ו; רש"י, ספר בראשית, פרק א', פסוק א'
  9. ^ בראשית רבה, פרשה י"ז, פסקה ד'
  10. ^ אברבנאל, ספר בראשית, פרק ב', פסוק י"ט
  11. ^ רש"ר הירש, בראשית, ב', י"ט, באתר על התורה
  12. ^ פירוש הרד"ק
  13. ^ רש"י, ספר בראשית, פרק ב', פסוק י"ט
  14. ^ פירוש רבי דוד צבי הופמן, בראשית, ב', י"ט, באתר על התורה
  15. ^   אבי ורשבסקי, מדוע יש שני תיאורי בריאה?, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  16. ^   משה ויינפלד, זרמים תאולוגיים בספרות התורה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: בית מקרא טז,א [מד] (תשל"א), עמ' 10–2
  17. ^ ברוך אברהם לוין, לחקר המקור הכהני : הבחינה הלשונית, בתוך ארץ-ישראל; מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה 16 1982 (תשמ"ב)
  18. ^   משה ויינפלד, האל הבורא בבראשית א ובנבואת ישעיהו השני, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  19. ^ חלק ב' פרק ל'
  20. ^ ח"ב, מ"ב. הוסבר בתחילת הספר עץ חיים.
  21. ^ מובא בתניא חלק א' לו
  22. ^ "ספר המאמרים תרס"ו" לרבי שלום דובער שניאורסון עמ' ז'
  23. ^ ספר התניא פרק ל"ו
  24. ^ אורות הקודש, מוסד הרב קוק, תש"נ
  25. ^ בראשית, חיים חפר וסשה ארגוב, שירונט
  26. ^ בראשית, גלי עטרי, שירונט
  27. ^ בראשית, גבי שושן, שירונט
  28. ^ מי אם לא אלוהים, השלושרים, שירונט
  29. ^ שיר שבת, שירונט
  30. ^ כשאלוהים אמר בפעם הראשונה, שירונט