דומניקו דרגונטי

דומניקו קרלו מריה דרגונטי (באיטלקית: Domenico Carlo Maria Dragonetti;‏ 17 באפריל 1763, ונציה – 16 באפריל 1846, לונדון) היה נגן קונטרבס וירטואוז ומלחין איטלקי.

דומניקו דרגונטי

לידה	7 באפריל 1763 ונציה, הרפובליקה של ונציה
פטירה	16 באפריל 1846 (בגיל 83) לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
מוקד פעילות	הרפובליקה של ונציה
תקופת הפעילות	מ-1790
סוגה	מוזיקה קלאסית
שפה מועדפת	איטלקית
כלי נגינה	קונטרבס

דומיניקו דרגונטי

בשלושים שנותיו הראשונות נשאר בעיר הולדתו, ונציה וניגן בתזמורת האופרה בופה, בקאפלה של בזיליקת סן מרקו ובגראנד אופרה של ויצ'נצה. פרסומו פשט בארצות אחרות והביא עמו הזמנות שונות, אך הוא דחה את כולן, לרבות את הזמנת הצאר הרוסי.

בשנת 1794 עבר ללונדון, שם ניגן בתזמורת של תיאטרון המלך. הוא נשאר בלונדון עד יומו האחרון.

בחמישים השנים הבאות תפס בהדרגה מקום של כבוד בחוגי המוזיקה של בירת אנגליה, השתתף בקונצרטים של האגודה הפילהרמונית של לונדון ובאירועי מוזיקה פרטיים, שבהם פגש אישים רבי-השפעה באנגליה. דרגונטי התוודע אל היידן, התיידד עמו ובא לראותו באחוזת אסטרהאזי באוסטריה. כן התוודע אל בטהובן, אותו ביקר פעמים אחדות בווינה ולפניו הדגים את האפשרויות הגלומות בקונטרבס ככלי סולו.

שליטתו בכלי הנגינה הוכיחה את ההגיון שבכתיבת תפקידים מיוחדים לקונטרבס בפרטיטורות תזמורתיות, בנפרד מתפקידי הצ'לו, כפי שהיה מקובל בימים ההם. דרגונטי נודע בפיתוח קשת הנקראת על שמו, שהעסיק אותו במהלך חייו. כמלחין חיבר במשך חייו סונאטות, קפריצ'ו וקונצ'רטי לקונטרבס. דרגונטי עצמו היה וירטואוז שאין שני לו בקונטרבס, שהיה אז על פי רוב כלי בן שלושה מיתרים (לה-רה-סול). הוא המשיך לנגן עד שנות ה-80 לחייו, כפי שמעידים דברי ברליוז, ששמע אותו.

בתקופת עבודתו בבית האופרה הזדמן לו לנגן בכלי המפורסם שבנה גספארו דה סאלו, בונה כלי קשת אמן מבית אמאטי.

בתקופת חייו של דרגונטי חל מהפך משמעותי במוזיקה המערבית במעבר משלהי תקופת הבארוק לתקופה הקלאסית, בתחילת חייו והמהפכה הרומנטית הגדולה, שהתרחשה במהלך חייו הבוגרים. הוא נולד כ-20 שנה אחרי מות ויוואלדי, תקופה שבה החלה להתהוות מסורת סולנית, הקונצ'רטו לסולן ותזמורת והקונצ'רטו גרוסו לקבוצת נגנים ותזמורת קיבלו את צורתם בתקופה זו והיו מיועדים לכלי נשיפה או לכינור וודאי לא לקונטרבס. הוא סיים את חייו 19 שנה אחרי בטהובן. בתקופה זו, אחרי הסימפוניה השלישית של בטהובן הסימפוניה החמישית של בטהובן, ויתר הסימפוניות הגדולות, ששינו את פני המוזיקה המערבית. בשנים אלה נכתבו תפקידי קונטרבס חשובים, המהוים אתגר לנגנים גם בימינו אלה.

ונציה במאה ה-18

האסכולה האינסטרומנטלית הראשונה התפתחה בוונציה, מקום הולדתו של וירטואוז מצליח זה. התנאים האקוסטיים הייחודיים בבזיליקת סן מרקו הוונציאנית תרמו להתפתחות המסורת האינסטרומנטלית, כשם שתרמו להתפתחות האנטיפוניה הכוראלית של האסכולה הוונציאנית. יוזמות מוזיקליות של מלחינים כגון ג'ובאני ואנדראה גבריאלי וויוואלדי חיזקו מסורת זו, שאליה נולד דרגונטי.

בתחילת המאה ה-18 עדיין נהנתה ונציה מפריחה תרבותית ומסחרית כאחת. היא משכה מספר רב של מוזיקאים; היו בה 6 להקות אופרה שונות בו זמנית, כל להקה העסיקה צוות גדול של מוזיקאים, מקימי תפאורות, מדפיסים, מתקני כלים, שחקנים, מלבישים וכן הלאה. הייתה זו קהילה רבת-אוכלוסין, שפרנסתה על המוזיקה. ונציה הייתה עיר של קרנבלים ומופעי אופרה, המושכים קהל רב מחוץ לוונציה. עצם היותה עיר נמל משגשגת וחופשית יצר אווירת שפע וקדמה, שאיפשרה תעוזה והתפתחות ביצירת מוזיקה משוחררת מכבלי העבר. הביקוש ליצירות מוזיקליות חדשות היה רב וכתוצאה מכך רבו ההזמנות לכתיבתן ולביצוען. פרט להיותה מרכז בעל חשיבות באירופה, הייתה ונציה גם מרכז של מוזיקה כנסייתית, תחום שפרנס מלחינים רבים. בסוף המאה ה-18 כבשה אוסטריה את ונציה, והכיבוש הביא בהדרגה לשקיעה תרבותית .

לונדון 1794–1846

דרגונטי עזב את ונציה ב-16 בספטמבר 1794, בחלקו בהשפעת ידידו, ג'ובאני בטיסטה צ'ימאדור. הוא השתתף בחזרות הראשונות בתיאטרון המלך, ב-2- באוקטובר 1794 ולבסוף הופיע כחבר תזמורת באופרה "זנוביה בפלמירה" מאת ג'ובאני פאיזיילו ב-20 בדצמבר 1794. כבר לאחר חודשים אחדים זכה לתהילה בלונדון בקריירה מזהירה, שנמשכה עד אחרית ימיו.

בשנים הבאות התקרב לצמרת האצולה האנגלית ובשנים 1816–1842 לקח חלק בארבעים ושישה קונצרטים שקיימה האגודה הפילהרמונית של לונדון. ב"תזמורת האופרה האיטלקית" פגש את הצ'לן רוברט לינדלי, שהיה לידידו הקרוב ושותפו לדוכן במשך חמישים ושתיים שנים. השניים התמחו במיוחד בנגינת סונאטות של ארכאנג'לו קורלי.

דרגונטי מת בביתו שבכיכר לסטר, בן 83, ונטמן ב-23 באפריל 1845 בכוך קבורה בקאפלת סיינט מארי במורפילדס, משם הועבר בשנת 1839 בבית הקברות הקתולי בוומבלי.

וינה

בעונת 92–1791 קיבל יוזף היידן הצעה כדאית מן האמרגן הגרמני יוהאן פטר סלומון, לבקר באנגליה ולנצח על תזמורות גדולות בנגינת סימפוניות חדשות. הביקור נחל הצלחה כבירה והוליד כמה מיצירותיו הידועות ביותר. לאור ההצלחה, תוכנן עוד מסע לעונת 95–1794. בביקורו זה, השני, פגש היידן את דרגונטי. השניים התיידדו ודרגונטי בא לבקר את היידן בווינה בשנת 1799. במסע ראשון זה לווינה הכיר דרגונטי גם את בטהובן, שיחד עמו ניגן את הסונאטה מס' 2, אופוס 5 לצ'לו ופסנתר. בטהובן התפעל מיכולת הביצוע של דרגונטי בקונטרבס את תפקיד הצ'לו ולא שכח לציין את התרשמותו זו לפני נגני קונטרבס בתזמורות שונות בשנים הבאות. [אלכסנדר וילוק תאייר, 1967].

בביקורו הבא בווינה, בעונת 09–1808, פגש דרגונטי את המלחין סימון זכטר, כתב ליווי פסנתר לכמה מיצירותיו הקונצרטיות ונשאר בקשר מכתבים עמו עד סוף חייו. בשנת 1813 חזר לווינה, פגש שוב את בטהובן וניגן כקונטרבס ראשי בביצוע הבכורה של יצירתו "ניצחון ולינגטון".

נגינתו

דרגונטי נודע בכוחו המרשים ובכושר העמידה שלו. הייתה לכך חשיבות מיוחדת בתקופתו, כאשר תפקיד הקונטרבס בתזמורת היה לתמוך בנגן הראשי בקיום הלכידות ובקביעת המקצב. הייתה לו יד אדירה, בעלת אצבעות רחבות ואיתנות, שאפשרו לו לנגן עם גשר גבוה יותר ומיתרים מרוחקים מן השחיף כפליים מנגני קונטרבס אחרים.

"האיכות הפיזית היא ידו הענקית: מחוננת, בראש ובראשונה, בכוח יוצא דופן, כך שאחיזתה במיתרי הכלי שוות ערך ללפיתת מצבתי נפח... יד מחוננת בחמש אצבעות כל כך ארוכות, גדולות וזריזות, שכל החמש, כולל האגודל הכפוף, רצות עלה ורדת על השחיף וכל אחת מהן מנגנת צליל." (קרפט, 1855)

מצב זה היה רחוק מלהיות מקובל בימים ההם, שכן רוב הנגנים נהגו לנגן - בפוזיציה אחת - צליל אחד באצבע המורה, ואחד בכל שלוש האצבעות הנותרות בשילוב.

כלים

דרגונטי היה חובב אמנויות מושבע ואספן כלי נגינה לצד מספר רב של חפצי אמנות אחרים, כמו פרטיטורות מקוריות וציורים. לאחר מותו נמצאו בעזבונו הכלים הבאים: קונטרבס ענק שיוחס לגספארו דה סאלו ושימש, כך נקבע, בביצועי התקופה של יצירות הנדל. כלי זה שמור כיום במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון; בסו די קאמארה משובח של דומניקו מונטאניאנה מוונציה; קונטרבס גספארו דה סאלו משנת 1590; קונטרבס אמאטי; קונטרבס מאג'יני; כינור סטרדיוואריוס, (שניקולו פגניני ניגן בו פעם), הידוע כיום בשם "הדרגונטי"; כינור גספארו דה סאלו; שני כינורות אמאטי; כינור לאפונט; העתק של כינור סטרדיוואריוס; 25 כינורות ללא שם; ויולה גספארו דה סאלו; ויולה אמאטי; ויולה היל; 5 ויולות ללא שם; 5 צ'לי; צ'לו גדול; 5 גיטרות; 2 בסונים; 3 קרנות.

אוסף הכלים הזה מוזכר באתר The Contrabass Shoppe, שם נאמר:

"סיפורים שונים מהלכים בשאלה, כיצד הגיע דרגונטי להיות בעליו של בס גספארו דה סאלו המפורסם. הביוגרפיה המרתקת והמומלצת "דומניקו דרגונטי באנגליה", מאת פיונה מ. פלמר (הוצאת קלרנדון אוקספורד 1997) מביאה, ככל הנראה, את ההסבר המשכנע ביותר. הודות לווירטואוזיות ללא תקדים של דרגונטי כסולן, הוגשו לו הצעות עבודה קוסמות הן מלונדון והן ממוסקבה. כפיצוי על דחיית ההצעות והמשך עבודתו כקונטרבסיסט ראשי בתזמורת הקאפלה הדוכסית של סן מרקו בוונציה (תזמורת בעלת חשיבות בלתי מבוטלת), קיבל דרגונטי מענק כספי בתוקף הוראה מ-1791.

גרסה אחרת אומרת, שדרגונטי קיבל כלי שבנה גספארו דה סאלו (1542–1609) מן הנזירות הבנדיקטיות במנזר סן פטרוס בוויצ'נצה, שם חי דרגונטי וניגן בגרנד אופרה. בביוגרפיה של פלמר מפנה הערת שוליים לדיווח משנת 1906 של ק. פ. ע. ברנצי, לפיו ייתכן, שהכלי נבנה בידי גספארו דה סאלו בשביל הנזירים של סן פטרוס בוויצ'נצה והפרוקורטורים של סן מרקו רכשו אותו כדי לשדל את דרגונטי להישאר אצלם."

יצירותיו

בצאתו ללונדון ב-1795, הפקיד הרבה מסמכים, מאמרים וכתבי-יד, בהם "מערכת שלמה של הקוננטרבס", או ספר הדרכה לכלי זה, המכיל מספר רב של תרגילים ואטיודים, בידי חבר. לרוע המזל, הם נמכרו ומחברם לא הצליח להשיבם לידו כשחזר כעבור שנים אחדות לוונציה. כיום אפשר למצוא מכתבים, מסמכים אישיים, יצירות מוזיקליות, קטעי סולו וכתבי יד בספרייה הבריטית. חלקם נתרמו ישירות על ידי דרגונטי, אחרים הציע וינסנט נובלו, וחלקם נקנו במכירות פומביות. להלן רשימה חלקית של יצירות דרגונטי:

• אדג'ו ורונדו בלה מינור, לקונטרבס ותזמורת
• אנדנטה ורונדו לקונטרבס וכלי מיתר
• קונצ'רטו בלה מז'ור לקונטרבס ותזמורת
• קונצ'רטו מס' 5 בלה מז'ור לקונטרבס ותזמורת
• גראנד אלגרו לקונטרבס וכלי מיתר. קיים גם עיבוד של הגראנד אלגרו לקונוטרבס ופסנתר מאת סימון זכטר, השמור במוזיאון הבריטי בלונדון, Add, 17726
• מנואט ואלגרו לקונטרבס ופסנתר
• אופרה לקונטרבס ופסנתר
• סונאטה לקונטרבס ופסנתר
• אלגרטו לקונטרבס ופסנתר
• סולו מפורסם במי מינור לקונטרבס ופסנתר
• אדג'ו ורונדו בדו מז'ור לקונטרבס ופסנתר
• קונצ'רטו בסול מז'ור (אנדנטה, אלגרטו) לקונטרבס ותזמורת
• סרנטה לפסנתר וקונטרבס
• סולו ברה מז'ור לקונטרבס ופסנתר
• קטע מקונצרט (Pezzo Di Concerto)
• שנים-עשר ולסים לקונטרבס סולו

לקריאה נוספת

• Berenzi, Angelo (1906). Di alcuni stumenti fabbricati da Gasparo di Salò posseduti da Ole Bull, da Dragonetti e dalle sorelle Milanollo (באיטלקית). Brescia: Geroldi. OCLC 54196638.
• Brun, Paul (2000). A new history of the double bass. Paul Brun Productions. pp. 240–254. ISBN 2951446101.
• Caffi, Francesco (1987). Elvidio Surian (ed.). Storia della musica sacra nella già Cappella ducale di S. Marco in Venezia dal 1318 al 1797 (באיטלקית). Firenze. ISBN 8822234790.
• Palmer, Fiona (1997). Domenico Dragonetti in England (1794-1846) : the career of a double bass virtuoso. Oxford. ISBN 0198165919.
• Thayer, Alexander Wheelock (1967). Elliot Forbes (ed.). Thayer’s life of Beethoven. Princeton University Press. p. 208. OCLC 2898890.

• "דומניקו דרגונטי באנגליה" (1794-1846): קריירה של וירטואוז קונטרבס, הוצאת אוקספורד
• "דומניקו דרגונטי", ז'ורנל האגודה המוזיקלית המלכותית, 1970, כרך 97, עמ' 21
• "חיי בטהובן" של תאייר, בעריכת אליוט פורבס, עמ' 208, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דומניקו דרגונטי בוויקישיתוף

• דומניקו דרגונטי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• דומניקו דרגונטי, באתר Discogs (באנגלית)