משטר חצי-נשיאותי
משטר חצי-נשיאותי היא רפובליקה שבה מתקיים נשיא לצד ראש ממשלה וקבינט, כאשר שני האחרונים אחראים לבית המחוקקים של המדינה. היא נבדלת מרפובליקה פרלמנטרית בכך שיש לה ראש מדינה שנבחר בציבור, שהוא יותר מדמות טקסית, ומהמשטר הנשיאותי בכך שהקבינט, למרות שמו של הנשיא, אחראי לרשות מחוקקת, מה שעשוי לכפות על הממשלה ליפול בהצעת אי-אמון.[1][2]
בעוד שרפובליקת ויימאר (1919–1933) ופינלנד (מ-1919 עד 2000) הדגימו מערכות חצי-נשיאותיות מוקדמות, המונח "חצי-נשיאותי" או "נשיאותי למחצה" הוצג לראשונה ב-1959 במאמר של העיתונאי הוברט בוב-מרי,[3] וזכה לפופולריות על ידי עבודה משנת 1978 שנכתבה על ידי המומחה למדע המדינה מוריס דוברגר,[4] ששניהם התכוונו לתאר את הרפובליקה החמישית הצרפתית (הוקמה ב-1958).[1][2]
הגדרה עריכה
ההגדרה המקורית של מוריס דוברגר לחצי נשיאותיות קבעה שהנשיא צריך להיבחר, להחזיק בכוח משמעותי ולכהן לתקופת כהונה קבועה.[5] הגדרות מודרניות רק מצהירות שעל ראש המדינה להיבחר, ושראש ממשלה נפרד התלוי באמון הפרלמנטרי צריך להוביל את הרשות המבצעת.[5]
תת-סוגים עריכה
ישנם שני תת-סוגים ברורים של משטרים חצי-נשיאותיים: ראש הממשלה-נשיאות ונשיא-פרלמנטריות.
תחת שיטת ראש ממשלה-נשיאות, ראש הממשלה והקבינט אחראים בלעדית לפרלמנט. הנשיא רשאי לבחור את ראש הממשלה והקבינט, אך רק הפרלמנט רשאי לאשר אותם ולהוציא אותם מתפקידם עם הצבעת אי אמון. השיטה הזו קרובה הרבה יותר לרפובליקה פרלמנטרית טהורה. תת-סוג זה נמצא בשימוש ב: אלג'יריה, בורקינה פאסו, קייפ ורדה,[6] הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (דה פקטו, דה יורה הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו היא דיקטטורה), מזרח טימור,[6][7] מצרים, צרפת, האיטי, ליטא, מדגסקר, מאלי, מונגוליה, ניז'ר, פולין (דה פקטו, דה יורה פולין היא רפובליקה פרלמנטרית),[8][9][10] פורטוגל, רומניה, סאו טומה ופרינסיפה,[6] סרביה (דה פקטו, דה יורה סרביה היא דמוקרטיה פרלמנטרית), סרי לנקה ואוקראינה (מאז 2014; בעבר, בין 2006 ל-2010).[11][12] בעבר שימש גם את גאורגיה (2013–2018).
תחת שיטת נשיא-פרלמנטריות, ראש הממשלה והקבינט אחראים ביחד לנשיא ולפרלמנט. הנשיא בוחר את ראש הממשלה ואת הקבינט, אך חייב לקבל תמיכה של רוב פרלמנטרי לבחירתו. כדי להדיח ראש ממשלה, או את כל הקבינט, מהשלטון, הנשיא יכול לפטר אותם, או שהפרלמנט יכול להדיח אותם באמצעות הצבעת אי אמון. צורה זו של חצי-נשיאותיות קרובה הרבה יותר למשטר נשיאותי טהור. השיטה משמשת ב: אזרבייג'ן, רפובליקת קונגו, גינאה ביסאו,[6] מאוריטניה, מוזמביק, נמיביה, הרשות הפלסטינית, רוסיה, סוריה וטאיוואן. הוא שימש גם באוקראינה (תחילה בין 1996 ל-2005; אחר כך מ-2010 עד 2014), בגאורגיה (מ-2004 עד 2013), בדרום קוריאה תחת הרפובליקה הרביעית והחמישית, ובגרמניה בתקופת רפובליקת ויימאר.[11][12]
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 Duverger (1980). "A New Political System Model: Semi-Presidential Government". European Journal of Political Research (quarterly). 8 (2): 165–187. doi:10.1111/j.1475-6765.1980.tb00569.x.
The concept of a semi-presidential form of government, as used here, is defined only by the content of the constitution. A political regime is considered as semi-presidential if the constitution which established it, combines three elements: (1) the president of the republic is elected by universal suffrage, (2) he possesses quite considerable powers; (3) he has opposite him, however, a prime minister and ministers who possess executive and governmental power and can stay in office only if the parliament does not show its opposition to them.
- ^ 1 2 Veser, Ernst (1997). "Semi-Presidentialism-Duverger's concept: A New Political System Model" (PDF). Journal for Humanities and Social Sciences. 11 (1): 39–60. נבדק ב-21 באוגוסט 2017.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Le Monde, 8 January 1959.
- ^ Duverger, Maurice (1978). Échec au roi. Paris: A. Michel. ISBN 9782226005809.
- ^ 1 2 Elgie, Robert (2 בינואר 2013). "Presidentialism, Parliamentarism and Semi-Presidentialism: Bringing Parties Back In" (PDF). Government and Opposition. 46 (3): 392–409. doi:10.1111/j.1477-7053.2011.01345.x.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 Neto, Octávio Amorim; Lobo, Marina Costa (2010). "Between Constitutional Diffusion and Local Politics: Semi-Presidentialism in Portuguese-Speaking Countries" (PDF). APSA 2010 Annual Meeting Paper. SSRN 1644026. נבדק ב-18 באוגוסט 2017.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Beuman, Lydia M. (2016). Political Institutions in East Timor: Semi-Presidentialism and Democratisation. Abingdon, Oxon: Routledge. ISBN 978-1317362128. LCCN 2015036590. OCLC 983148216. נבדק ב-18 באוגוסט 2017 – via Google Books.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ McMenamin, Iain. "Semi-Presidentialism and Democratisation in Poland" (PDF). School of Law and Government, Dublin City University. אורכב מ-המקור (PDF) ב-12 בפברואר 2012. נבדק ב-11 בדצמבר 2017.
{{cite journal}}: (עזרה); Cite journal requires|journal=(עזרה) - ^ "Poland 1997 (rev. 2009)". www.constituteproject.org. נבדק ב-9 באוקטובר 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Poland - The World Factbook". 22 בספטמבר 2021. נבדק ב-8 באוקטובר 2021.
{{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: url-status (link) - ^ 1 2 Shugart, Matthew Søberg (בספטמבר 2005). "Semi-Presidential Systems: Dual Executive and Mixed Authority Patterns" (PDF). Graduate School of International Relations and Pacific Studies. United States: University of California, San Diego. אורכב מ-המקור (PDF) ב-19 באוגוסט 2008. נבדק ב-12 באוקטובר 2017.
{{cite journal}}: (עזרה); Cite journal requires|journal=(עזרה) - ^ 1 2 Shugart, Matthew Søberg (בדצמבר 2005). "Semi-Presidential Systems: Dual Executive And Mixed Authority Patterns" (PDF). Graduate School of International Relations and Pacific Studies, University of California, San Diego. French Politics. 3 (3): 323–351. doi:10.1057/palgrave.fp.8200087. ISSN 1476-3427. OCLC 6895745903. נבדק ב-12 באוקטובר 2017.
{{cite journal}}: (עזרה)