האגמים המרים
האגמים המרים (בערבית: البحيرات المرة) הם שני אגמים מלוחים מלאכותיים: האגם המר הגדול והאגם המר הקטן המפרידים בין חלקה הצפוני והדרומי של תעלת סואץ, ונמצאים בשטח מחוז אסמאעיליה שבמצרים.
 | |
| צילום לוויין של נאס"א המראה את האגם המר הגדול, ומימינו את האגם המר הקטן | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מיקום |
 מצרים |
| סוג | אגם מלוח |
| מידות | |
| שטח | 250 קמ"ר |
| גובה | 0 מטר מעל לפני הים |
| מידע נוסף | |
| נהר מזין | תעלת סואץ |
| מקור לנהר | תעלת סואץ |
| מדינות באגן הניקוז | מצרים |
| קואורדינטות | 30°20′N 32°23′E / 30.333°N 32.383°E |
עד לבניית התעלה ב-1869, האגמים המרים היו אגני מלח יבש. האגם הגדול מוזכר כבר בטקסטים העתיקים של פירמידות.
האגם המר הגדול הוא הצפוני מבין שני האגמים והאגם המר הקטן צמוד אליו מדרום. תעלה רחבה מחברת בין שני האגמים. שטחם המשותף של האגמים הוא כ־250 קמ"ר, ומצפון להם ממשיכה התעלה לאגם מנזלה ואגם תמסח.
מכיוון שבתעלה אין סכרים, מי ים זורמים בחופשיות מהים התיכון ומים סוף אל האגמים, ומפצים על ההתאדות מהם. האגמים גם מפחיתים את השפעת הגאות והשפל על פני המים בתעלה.
.jpg)
מקור השם
עריכההשם הוא תרגום מיוונית עתיקה: Πικραὶ̀ Λίμναι, lit 'אגמים מרים'. בלטינית נודע האגם כ"אגם מת" (בלטינית: Lacus mori).
מליחות
עריכהמליחות האגם המר הגדול משתנה לעומקו וערכה המרבי הוא בקרקעית, שם המים נמצאים במגע עם מרבץ המלח הקיים. עומק האגם הולך וגדל מאז החלה התעלה לפעול בשנת 1869, ככל הנראה בשל פירוק מרבץ המלח שבקרקעיתו. המליחות נתונה לשינויים עונתיים כתוצאה ממחזורי אידוי שנתיים. המליחות הממוצעת היא של 49‰ (כלומר 490 גרם מלח לכל 1 קילוגרם של מי אגם).
בעת סגירת התעלה בין השנים 1967 (מלחמת ששת הימים) לשנת 1975, עלתה המליחות של האגם באופן ניכר. בשנת 2017 נמדדה מליחות ממוצעת של 41‰.
מליחות האגם תלויה גם בכמות מי הים הזורמים אליו מהים האדום ומהים התיכון. במקומות מסוימים, לאגם המר הגדול יכולה להיות רמת מליחות כפולה מזו של מי הים האדום. למרות שהדבר מקשה על קיום חיי הצומח שם, מינים רבים (של סרטנים, למשל) נודדים לשם מהים האדום.
מכיוון שלתעלה אין סכרים לבקרת גובה המים, מי הים זורמים בחופשיות לאגם מהים התיכון ומהים האדום. באופן כללי, מצפון לאגמים, הזרם מתהפך בעונתיות, בחורף הוא פונה צפונה ובקיץ פונה לדרום. מדרום לאגמים, הזרם מושפע מהגאות והשפל שבים סוף. דגים וסרטנים יכולים לנדוד, בדרך כלל בכיוון צפון, דרך התעלה והאגמים במה שמכונה הגירה לספסית (על שמו של מהנדס התעלה), וכמה מינים כבר חדרו והתבססו במזרח הים התיכון.
מינים ורכיכות
עריכההחל משנת 1869, כאשר התאפשרה זרימת מים רצופה בין הימים, היו נדידות ימיות מסיביות. נדידות אנטי-לספסיות, מינים הנודדים מהים התיכון לים האדום, היו נדירות. זיהוי ראשוני היה ב-1870 של ליביה מצויה.
מליחות היתר במים אינה מאפשרת התפתחות מיני חיים שם. למרות זאת, נמצאו מעט אצות בצד המזרחי של האגם.
ב-1998 חקרו הונסלאר ודקר את החומר שנאסף ב-1950 על ידי סלק, ובו גילו באגם 44 מיני חלזונות ו-47 מיני צדפות. מבין המינים הללו, הם הגיעו למסקנה שרק מיעוטם היו ממוצא ים תיכוני. מקור האחרים היה בים האדום. חוסר האיזון נובע מכיוון זרמי המים שעיקרם לכיוון הים התיכון. בין אביב 2016 לחורף 2017 נמצאו רכיכות בצפיפות הגבוהה ביותר, עם כ-90,632 פרטים למ"ר.
מתכות כבדות
עריכהתחתית האגם המר הגדול מורכבת בעיקר מבוץ וחול (בעיקר קרבונט), שייתכן ומקורם קשור לפעילות הקידוח הנרחבת והמתמשכת המתרחשת בתעלת סואץ לצורך הרחבתה. הקרקע בגוון כהה, בשל הצטברות מזהמים המגיעים מהתנועה הימית המתרחשת בתוך האגם. המצב שבו המים בקרקעית אינם זורמים, הופך את המשקעים באגם למאגר של מתכות כבדות. בשנים האחרונות, חלק עיקרי מזיהום המתכות הכבדות נובע מאכלוס-יתר, תיעוש, ביוב, אתרי אשפה, דליפות נפט גולמי, כימיקלים חקלאיים ועוד. כאשר מתכות כבדות אלו מתערבבות עם משקעי אדמת האגם, ניתן ללמוד מהן על השאלות היכן, כיצד ומתי התרחש האירוע המזהם. מתכות כבדות פרושות בצורה הטרוגנית על פני שטח האגם. ריכוזי מתכות אלו זוהה ב-11 אזורים באגם.
הסכם קווינסי
עריכהב-14 בפברואר 1945, לאחר ועידת יאלטה, טס נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט לפגישה עם מלך ערב הסעודית אבן סעוד. הפגישה נערכה על סיפון הסיירת הימית USS Quincy ששהתה באגם המר. הפגישה היא גם הנושא של סרט תיעודי של ה-BBC משנת 2015.
במלחמות ישראל
עריכהבמהלך מלחמת ששת הימים נסגרה התעלה לשיט, ו-15 ספינות נתקעו באגמים המרים עד לחידוש השיט בתעלה ב-1975. הן כונו עד מהרה בשם "הצי הצהוב" בשל האבק המדברי ששקע על סיפוניהן. צוותי הספינות, ששהו שם, התארגנו, שיתפו משאבים, ואף הקימו סניף דואר ובול משלהם.
ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים צלחה חטיבה מצרית ממוכנת 130 את האגם המר הקטן בניסיון לחסום צירים מרכזיים במערב סיני ולכבוש בסיס שליטה ישראלי. הצליחה בוצעה בהצלחה אך לאחר נחיתת הכוחות המצריים בגדת האגם המזרחית ותנועתם מזרחה נתקלו בכוחות צה"ל שהשמידו את רוב הכוח והניסו את הניצולים בחזרה אל המערכים המצריים.
בהמשך מלחמת יום הכיפורים בוצע מבצע הצליחה אבירי לב באזור דוורסואר שמצפון לאגם המר הגדול, ליד מוצב "מצמד". האגם המר הגדול הובא בחשבון כאגף בטוח מפני התקפה.
קישורים חיצוניים
עריכה