האיקואו

בירת מחוז האינאן, סין

האיקואוסינית: 海口; בפין-יין: Hǎikǒu) היא נציבות עירונית, עיר הבירה והעיר המאוכלסת ביותר במחוז האינאן שבדרום הרפובליקה העממית של סין. העיר ממוקמת בסמוך לחוף הצפוני של האי האינאן, על שפת נהר הנאנדו. החלק הצפוני של העיר הוא מחוז האי האידיין, המופרד מהחלק העיקרי של האיקואו על ידי נהר האידיין. הנציבות העירונית משתרעת על פני 2,240 קילומטרים רבועים.

האיקואו (נציבות עירונית)
海口
פוטומונטז' של האיקואו
פוטומונטז' של האיקואו
מדינה הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין הרפובליקה העממית של סין
מחוז האינאן
בירת הנציבות העירונית Xiuying District עריכת הנתון בוויקינתונים
שטח 2,240 קמ"ר
גובה 222 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בנציבות העירונית 2,873,358[1] (2020)
 ‑ צפיפות 1,283 נפש לקמ"ר (2020)
קואורדינטות 20°01′N 110°19′E / 20.02°N 110.32°E / 20.02; 110.32 
אזור זמן UTC +8
http://www.haikou.gov.cn/


מיקומה של האיקואו במחוז האינאן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

האיקואו שימשה במקור עיר נמל עבור צ'יונגשאן. האיקואו התפתחה כנמל במהלך המלחמה הסינית-יפנית השנייה בעקבות הכיבוש היפני. לאחר המלחמה, האיקואו והאינאן נותרו תחת שליטה לאומנית עד למבצע הנחיתה באי האינאן, אז נפלה בידי השלטון הקומוניסטי. כיום, יותר ממחצית מהמסחר הכולל של האי עדיין עובר דרך נמליו. בעיר שוכן הקמפוס המרכזי של אוניברסיטת האינאן. מקדש חמשת האדונים שוכן בדרום-מזרח העיר.

בשנת 2013 נחתם ברית ערים תאומות בין האיקואו למודיעין-מכבים-רעות.

מקור השם עריכה

 
האיקואו, בכתב סיני

פירוש הסימניות המרכיבות את שם העיר הוא "אוקיינוס" או "ים" ו"פה" או "נמל", בהתאמה. לפיכך, השם "האיקואו" ניתן לתרגום כ"נמל הים" – בדומה לפורטסמות' שבאנגליה.

היסטוריה עריכה

האיקואו שימשה במקור כנמל עבור קיונגשאן, הבירה המנהלית העתיקה של האי האינאן, שנמצאת כ-5 קילומטרים מדרום מזרח. במהלך ההיסטוריה המוקדמת שלה, הייתה האיקואו חלק ממחוז גואנגדונג. במאה ה-13 התבצרה והפכה למוצב צבאי תחת שושלת מינג (1368-1644). הנמל ממוקם מערבית לפתחו של נהר נאנדו, הנהר העיקרי של האינאן. כאשר קיונגשאן נפתח לסחר חוץ על פי חוזה טיינג'ין בשנת 1858, החלה האיקואו להתחרות בעיר המנהלית הישנה. בשנת 1926 עקפה האיקואו את קיונגשאן באוכלוסייה והוכרזה כעיר מנהלית נפרדת. העיר התפתחה כנמל במהלך המלחמה הסינית-יפנית (1937–1945), כאשר היפנים פלשו לאי האינאן.

העיר והאי האינאן נשארו בשליטתם של הלאומנים עד אפריל 1950, אז נפלו בידי הקומוניסטים במהלך מבצע הנחיתה באי האינאן.

מאז 1949 שמרה האיקואו על מעמדה כנמל הראשי של האינאן, ומטפלת ביותר ממחצית הסחר הכולל של האי. היא החליפה את קיונגשאן כבירה המנהלית של האי. בשנת 1988 הפכה האיקואו לעיר במעמד מחוז, כמו גם לבירת מחוז האינאן שהוקם בתקופה זאת.

העיר העתיקה של האיקואו כוללת בניינים ישנים שנבנו ברובם על ידי סינים עשירים מהיבשת וכן על ידי סינים המתגוררים מעבר לים וחזרו למולדתם. סגנון בניית הבתים הוא שילוב סגנונות: פורטוגלי, צרפתי ושל דרום-מזרח אסיה. הרחובות חולקו בעבר לאזורים שונים המוכרים מוצרי רפואה סינית ומערבית, משי ובגדים מחויטים, דגים ובשר טרי, מכירת קטורת, נרות, נייר, דיו וסחורות אחרות.

חלוקה מנהלית עריכה

שם סינית פין-יין אוכלוסייה (מפקד 2020) שטח (קמ"ר) צפיפות (קמ"ר)
רובע שיו-יינג 秀英区 Xiùyīng Qū 567,108 493.4 1,150
רובע לונגחווה 龙华区 Lónghuá Qū 797,684 301 2,650
רובע צ'יונגשאן 琼山区 Qióngshān Qū 655,553 928 706.4
רובע מיילאן 美兰区 Mĕilán Qū 853,013 517.8 1,647

דמוגרפיה עריכה

על פי מפקד האוכלוסין משנת 2020 אוכלוסיית הנציבות העירונית מנתה כ-2.87 מיליון תושבים. גידול האוכלוסייה השנתי הממוצע בשנים 2010–2020 עמד על 3.5%. מרבית אוכלוסיית האיקואו מורכבת מבני האן (בסביבות 97%, על פי מפקד 2010).

ערים תאומות עריכה

גלריה עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא האיקואו בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה