האי שלא יתואר
האי שלא יתואר (באנגלית: Inexpressible Island) הוא אי טרשים קטן במפרץ טרה נובה, ארץ ויקטוריה, אנטארקטיקה.
 | |
| נתונים גאוגרפיים | |
|---|---|
| מיקום |
ים רוס  |
| קואורדינטות | 74°54′S 163°39′E / 74.9°S 163.65°E |
| שטח | 50 קילומטר רבוע |
| אורך | 12 קילומטר |
| רוחב | 4 קילומטר |
| נתונים מדיניים | |
| אוכלוסייה | 0 |
|
(למפת אנטארקטיקה רגילה) | |
  | |
היסטוריה עריכה
משלחת טרה נובה של רוברט פלקון סקוט (1913-1911) הייתה מורכבת מכמה קבוצות. אחת מהן, קבוצת הצפון, בהנהגת ויקטור קמפבל, לא ליוותה את סקוט אל פנים היבשת אלא חרפה בכף אדייר. ב-1912, החלה הקבוצה הזאת (שמנתה שישה אנשים בסך הכל), את המסע הארוך הביתה, שראשיתו בהתקדמות בכיוון כף אוונס (דרך האט פוינט). ואולם, הם הושארו במפרצוני אוונס עם מלאי מצרכים למסע מזחלות של שישה שבועות, בכוונה להשלים עבודה גאולוגית. אחרי שנעשתה העבודה, נשארו להם מצרכים לארבעה שבועות בערך, כיוון שאיש לא צפה שהאוניה תיתקל בקשיים בנסיונותיה לאסוף אותם בפברואר. אבל האונייה "טרה נובה" לא יכלה להגיע אליהם מחמת הצטברות של קרח דחוס כבד. כל כמה שניסה רב החובל פנל להתקרב, לא עלה בידו, עד שלבסוף נאלץ לחזור על עקבותיו או להיכלא בתוך הקרח.[1] קבוצת הצפון המנותקת מאונייתה נאלצה לעבור עוד חורף באנטארקטיקה. במרץ 1912 כרו אנשי הקבוצה מערת קרח קטנה, 3.60 על 2.70 מ' גודלה, בסחף שלג, וכינו את מעונם הכפוי בשם "האי שלא יתואר". שם עשו את החורף בתנאים קשים ביותר, תוך השלמת מנות המזון המתכלות שלהם בבשר כלב ים, מזדמן נדיר, ופינגווינים.
קבוצת הצפון בנתה קודם מצבור צידה ב"מורנה שער הגיהנום" ('52 74° דרום, '50 163° מזרח) על "האי שלא יתואר" כאמצעי ביטוח למקרה שה"טרה נובה" לא תצליח לאסוף אותם. המצבור הכיל מלכתחילה מזחלת טעונה מצרכי מזון וציוד. על אף עובדת קיומו של המצבור הזה, החורף שעבר על האנשים במערת הקרח ובמחסה הסלעים הבנוי בחלקו על האי היה קשה ורצוף-תלאות. האנשים סבלו מכוויות קור, רעב, דיזנטריה ומן הרוחות האיומות שנשבו על האי. כפי שאמר רופא האונייה ג'ורג' מאריי לוויק:[2]
הדרך לגיהינום רצופה אולי בכוונות טובות, אבל מתקבל על הדעת, שהגיהינום עצמו יהיה בנוי פחות או יותר בסגנון האי שלא יתואר
האנשים החלו בדרכם הביתה אל האט פוינט ב-30 בספטמבר 1912, כשלוש-מאות עשרים ק"מ לאורך החוף, דרך שהייתה עתידה לכלול את חציית לשון הים דריגאלסקי. בראונינג היה חולה מאוד והדיזנטריה עשתה שמות בדיקאסון, עד כדי כך, שחברי הקבוצה שקלו להשאיר אותו בדרך עם לוויק עד שיוכלו להשיג תרופות ומזון מתאים מכף אוונס, אך בכף רוברטס מצאו מצבור מזון שהשאיר שם טיילור בחורף שעבר, ואחרי שאכלו ביסקוויטים, חמאה וצימוקים עד שובע, המשיכו בדרכם ומצאו עוד שני מצבורי מזון. אין ספק, שהשינוי בדיאטה הציל את חיי בראונינג. הם הגיעו אל האט פוינט ב-5 בנובמבר.[3]
אתר היסטורי עריכה
אתר מערת הקרח שם חרפה קבוצת הצפון של קמבל הוכרז כאתר היסטורי או מונומנט (HSM 14), בעקבות פנייה של ניו זילנד לוועדה המייעצת של הברית האנטארקטית. שלט עץ, לוח זיכרון ועצמות כלב ים מציינים את האתר.
