פרשת הגט מווינה הייתה מחלוקת הלכתית בדבר כשרותו של גט, שהסעירה את העולם הרבני באירופה ואת גדולי הדור בשנים 16111612. המחלוקת עסקה במקרה שבו גט ניתן על תנאי והתנאי לא התקיים, אולם התנאי אינו מעוגן בגט אלא הותנה בנפרד ממנו - האם הגט התבטל מאחר שהתנאי לא התקיים, או שהתנאי שלא היה מעוגן בגט אינו מונע את קיום הגט.

סידור הגט עריכה

בשנת 1611 (ה'שע"א) חלה נער בן שש-עשרה מלבוב, יצחק וואלפיש, וקרוביה של אשתו 'בת שבע' מווינה - שחששו שבמקרה וימות תזדקק אשתו לחליצה - ביקשו ממנו שייתן גט לאשתו, על תנאי שאם לא ימות ישוב ויישא אותה שנית לאישה. את הגט סידרו רבי מנוח הנדל רבה של וינה, מגדולי פוסקי הדור, ורבי יהושע פלק כץ, בעל הסמ"ע, אף הוא פוסק נודע. הגט עצמו לא היה מעוגן בתנאי, אלא ניתן ללא תנאים, כאשר ההבטחה שיישא את האישה אם יבריא ניתנה בלא קשר לגט.

לאחר זמן הבריא הבעל, אולם לאחר ריב פתאומי עם קרובי אשתו הודיעו לו הקרובים כי אינם משיאים לו שוב את בת שבע. הבעל, שנותר ללא אישה ואף ללא נכסים (את ביתו כבר נתן במתנה לאשתו לשעבר), פנה אל המהר"ם מלובלין, רבה של לבוב, וזה פסק כי לאחר שהבריא הבעל הגט אינו גט, כיוון שלא התקיים התנאי שהבטיח את קיומו (מות הבעל). לפיכך, פסק המהר"ם כי האישה עודנה נשואה לבעלה, וכדי להתגרש ממנו היא זקוקה לגט חדש.

הוויכוח ההלכתי עריכה

המחלוקת על כשרות הגט עריכה

בדבריו של המהר"ם מלובלין, שטען שהגט בטל, תמך גם רבי מרדכי יפה בעל ה"לבושים", שהיה אז זקן גדולי הדור. שניהם לחמו נגד הכשרת הגט, והמהר"ם הריץ תשובות לגאונים רבים כדי להוכיח את דעתו. כמה רבנים נטו לצדד בדברי המהר"ם ופסקו כמותו, ביניהם רבי שמואל בן הרב פייבוש מפשמישל, רבי בנימין הדיין מפוזנא, ורבי שמשון ב"ר יצחק בוך (בוכנר) מלבוב, שהיה תלמיד הסמ"ע, ידיד המהר"ם מלובלין ולימים גם מחליפו של המהרש"א ברבנות אוסטראה.

לעומתם, כאשר באה השאלה אל שאר גדולי הדור, פסקו כמעט כולם כי הגט נותר בתוקפו. בראש מחנה מכשירי הגט עמד בעל הסמ"ע, היחידי ממסדרי הגט שהיה עדיין בחיים (רבי מנוח נפטר זמן קצר לאחר סידור הגט), ובדעתו תמכו גדולי פוסקי הדור בפולין - המהרש"א, רבי יואל סירקיש בעל ספר הב"ח, רבי בנימין אהרן סלניק בעל משאת בנימין, רבי שמואל מפיורדא בעל בית שמואל, רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בעל כלי יקר, תלמיד המהרש"ל רבי פייבוש מקראקא (שבנו נמנה עם האוסרים), ועוד רבנים רבים.

סיום המחלוקת עריכה

ועד ארבע ארצות, הגוף המרכזי של יהודי פולין, התכנס לדון בשאלת הגט מווינה ביריד שנערך בעיר ירוסלב בשנת 1611 (ה'שע"א), בהשתתפות כל גדולי הדור ההוא. טרם הוועידה נפוצו שמועות שגדול תומכיו של המהר"ם, בעל ה"לבוש", שהיה מוטל אז על ערש דווי, חזר בו מדעתו; אולם בעל ה"לבוש" שיגר ממיטתו מכתב (שלושה ימים קודם פטירתו) ובו חזר ופסק כדעת המהר"ם, שהגט אינו תקף.

בדיון נכח גם המהר"ם עצמו, שעמד על דעתו בכל תוקף. למרות כל זאת, פסק הוועד כדעת רוב גדולי הדור, וקבע כי הגט שריר וקיים.

המהר"ם לא קיבל את פסיקת הוועד, והמשיך לכתוב תשובות הלכתיות להצדקת שיטתו; כתוצאה מכך התכנס בשנה הבאה ועד ארבע ארצות לדון שוב בשאלת הגט מווינה, ביריד שנערך בעיר גרמניץ בשנת 1612 (ה'שע"ב). גם בדיון זה הכריעו חכמי הוועד להתיר את הגט, אולם למרות שכל הגאונים התווכחו ארוכות עם המהר"ם נותר המהר"ם בדעתו. לאחר מכן הוצרך רבי בנימין סלניק לפרסם מכתב פומבי ובו הסכמת רבנים הפוסקים לדורות כי הגט כשר.

יש הטוענים כי פרשה זו היא שגרמה לפיטוריו של המהר"ם ממשרתו כאב"ד לבוב בידי השלטון. בלבוב גרו הסמ"ע ורבים מתלמידיו, וייתכן שהם פעלו כדי להדיח את המהר"ם ממשרתו.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה