הזרעה מלאכותית

ערך זה עוסק בהזרעת בעלי חיים בתעשיית המזון מהחי. אם התכוונתם להפריה מלאכותית בבני אדם, ראו הפריה מלאכותית.

הזרעה מלאכותית הוא פרקטיקה הנהוגה בעיקר בחקלאות מתועשת, שבמהלכה מופרית נקבה מזרעו של זכר, מבלי שאלה יזדווגו. לצורך כך, נלקח זרע מהזכר תוך שימוש בתכסיסים המחקים את פעולת ההזדווגות. הזרע, שנשמר לאחר עיבוד בהקפאה עד מועד ההזרעה, מוחדר לגופה של הנקבה תוך שימוש בעזרים טכניים. פרקטיקה דומה נהוגה גם אצל בני אדם, כדרך פשוטה להפריה מלאכותית.

הסיבות לשימוש בהזרעה מלאכותית בבעלי חיים

לשימוש בהזרעה מלאכותית מספר סיבות:

הבטחת העברתן של תכונות רצויות לאדם במידה המרבית, דרך בחירת זכר אשר נבדק ונמצא כמוריש אותן תכונות לצאצאיו. בדרך כלל יבחרו מאפיינים שיסבו רווח מרבי למגדל, כדוגמת גוף גדול וקצב גדילה מהיר (בתעשיית הבשר), תפוקת רכיבי חלב כגון חלבון ושומן, או תפוקת ביצים מוגדלת. מאפיינים אלה אינם קיימים בטבע, ונוצרו באמצעות ברירה מלאכותית.
חיסכון כלכלי כתוצאה מכך שאין עוד צורך להחזיק זכרים רבים.
ניתן לשמור את הזרע המוקפא לתקופות ארוכות ולשלוח אותו לכל מקום בעולם, ובכך נחסכות ההוצאות ונעלמות המגבלות הכרוכות בהפגשת הזכרים והנקבות.
הימנעות מהעברת מחלות, ובפרט מחלות מין. פעולת הרבייה הופכת להיות סטרילית, באופן יחסי.
שליטה מלאה בעיתוי ההריון והלידה, המאפשרת תכנון אחיד של כל הפעילות במשק.

איסוף זרע מחזיר

הזרעה מלאכותית היא לעיתים הדרך היחידה להפרות חיות מסוימות, לאחר שברירה מלאכותית במשך דורות פגעה בכושר הרבייה הטבעי שלהן. תרנגולי הודו, למשל, נבררו במהלך העשורים האחרונים להגדלת גופם של הזכרים ולהקטנת גופן של הנקבות. בנוסף לכך, הוכפל שיעור משקל החזה של תרנגולי ההודו מתוך משקל גופם הכולל. כתוצאה משינויים אלה, מתקשים עופות אלה להזדווג באופן טבעי, ולכן הפכה ההזרעה המלאכותית להכרח עבור הלולנים.

היסטוריה של הזרעה מלאכותית בבעלי חיים

את היסודות להזרעה המלאכותית המודרנית הניח לזארו ספלנצאני (Spallanzani) במחצית השנייה של המאה ה-18. ספלנצאני החל את עבודתו בניסויים, שאפשרו תיעוד כל שלבי הרבייה של חיידקים (1776), ועד מהרה עבר לניסויים בדו-חיים: קרפדות, צפרדעים וסלמנדרות. האתגר הבא היה הזרעת כלבה, שהצליח ספלנצאני לבצע בשנת 1780. הכיוון שיצר ספלנצאני המשיך להתפתח רק כעבור יותר ממאה שנה: בתחילת המאה העשרים הקדישו מדענים רוסיים מאמצים לשכלול הטכנולוגיה, ועד מהרה הם הגיעו לרמת יישום בקנה-מידה גדול. בשנת 1936 הוזרעו בברית המועצות שישה מיליון בעלי-חיים - כבשים ופרות. כבר בשלב מוקדם זה, נועדה ההזרעה להגביל את ההריונות רק לאלה שיניבו את החיות ה'רווחיות ביותר' - על ידי בחירת זכרים בעלי תכונות חריגות. באותה שנה הוזרעו בברית המועצות 15 אלף כבשים מזרעו של איִל (כבש זכר) אחד.

בשנת 1938 החלה להתבצע בארצות הברית הזרעה מלאכותית מאורגנת בתעשיית החלב, ועד מחצית אמצע המאה כבר הייתה טכניקה זו בשימוש בתעשיות שונות, לאחר שהותאמה להזרעת כבשים, עזים, כלבים, שועלים, ארנבונים ועופות. בשנות החמישים הצליחו לראשונה לשמר זרע של פרים באמצעות הקפאה - טכנולוגיה שהאיצה את התפשטות השימוש בהזרעה מלאכותית.

בשנת 1995 הופרו 90% מן הפרות בתעשיית החלב האירופית באופן מלאכותי. בישראל מופרות כך כמעט כל הפרות בתעשיית החלב. תרנגולי הודו, כאמור, מופרים כיום רק על ידי הזרעה מלאכותית, והשימוש בהזרעה חודר גם לתעשיית ה'פטמים' (תרנגולי-בית בתעשיית הבשר), שגופם עובר במהירות שינוי באורח דומה לגופם של תרנגולי ההודו. בתעשיית הדגים נפוץ מאוד השימוש בהזרעה מלאכותית. בחזירים מתפשט השימוש בטכנולוגיה זו במהירות, ובשנת 1995 הוא הגיע ל 70-80 אחוזים מכלל התעשייה בכמה ממדינות אירופה. הזרעה מלאכותית נערכת באופן מסחרי גם בכבשים (בעיקר בתעשיית החלב), בבקר בתעשיית הבשר, בתרנגולות בתעשיית הביצים, באווזים, בעזים (בתעשיית החלב), באיילים, בסוסים בענף מרוצי הסוסים, ביונים ובחיות ממינים נוספים.

הליך ההזרעה

זיהוי העיתוי המתאים להזדווגות או להזרעה עבור הנקבות אינו משימה פשוטה בכל המקרים: בעוד בטבע מאותתות הנקבות לזכרים אודות נכונותן דרך קולות, ריחות ומגע, לא תמיד נעשה שימוש באמצעים תקשורתיים אלה במשק מתועש, שבו אין זכרים. ברפת החלב המודרנית קיימות מספר שיטות לאיתור ייחום. הדרך הפרימיטיבית היא: תצפיות של הרפתנים לאיתור ייחום הפרות ועגלות על ידי פרמטרים פיזיים חריגים האופייניים לזמן הייחום. כגון: מספר פסיעות חריג ליום. ריצות וקפיצות רבות. רכיבה של פרה על חברתה, כאשר אם הנרכבת בורחת מחברתה, סימן הדבר לייחום של הרוכבת בלבד. ואם הנרכבת מרוצה מהעניין, סימן הדבר לייחומן של שתיהן. הדרך הטכנולוגית החדשנית היא: בדיקה ממוחשבת של מספר פסיעותיה של הפרה ביום, וזאת על ידי חיישן שמוצמד לגוף הפרה, ואשר משדר את הנתונים למחשב המרכזי של הרפת בכל מקרה, באף אחת משיטות אלו לא נעשה שימוש בזכרים בשל הסכנה הכרוכה בכך לרפתנים.

ברוב המקרים, הפרים מהם אמורה להלקח הזירמה, מוקפצים על גבי פר זכר אחר שנקשר. לאחר שעלה על הפר השני, איבר מינו של הפר המבוקש מוכנס אל תוך מתקן המכונה 'בושת מלאכותית', בו יצטבר הזרע. אצל תרנגולים, נהוג להוציא את הזרע בכוח: המגדל ילחץ באזור פי הטבעת של התרנגול, תוך שימוש בטכניקה מיוחדת.

ההזרעה ביונקים ובעופות מתבצעת על ידי צינורית זכוכית, המוחדרת לאזור הרחם של הנקבה. לצורך כך, יש לקבע את בעלת החיים המוזרעת. אצל יונקות, נהוג להשתמש במתקן ריסון, בעוד עופות מוחזקים בתוך הכלוב או ביד.

נקבות דגים עוברות גם הן הזרעה מלאכותית, הן כדי לגרום לנקבות להטיל ביצים מחוץ לעונת ההטלה הטבעית, והן משום שמיני דגים רבים (כגון קיפון) אינם מטילים בשבי. את ההטלה גורמים באמצעות הזרקה של הורמון לשריר הגב או לסנפירי הבטן של נקבת הדג. לאחר מכן סוחטים ממנה את הביצים: התהליך מתבצע ידנית, כאשר החקלאי מעביר את ידו בתנועת סחיטה לאורך בטנה מן הראש עד לפתח המין, עד שכל הביצים מוצאות מן השחלות.

הזרעה מלאכותית בבני אדם

ערך מורחב – הפריה מלאכותית

הזרעה מלאכותית מתקיימת גם באדם כשיטה להפריה מלאכותית, במקרים של בעיות אי פריון או לנשים שמסיבות שונות מעדיפות שלא לעשות זאת באמצעות קיום יחסי מין.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הזרעה מלאכותית בוויקישיתוף