תרנגול הודו

תרנגול הודו

מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
מחלקה:	עופות
סדרה:	תרנגולאים
משפחה:	פסיוניים
תת־משפחה:	תרנגולי הודו
סוג:	תרנגול הודו
מינים
תרנגול הודו מצוי תרנגול הודו עינוני
שם מדעי
Meleagris ‏ליניאוס, 1758

תרנגול הודו

תרנגול ההודו של חצי האי יוקטן

תרנגול הודו בטבע

להקת תרנגולי הודו בלול

תרנגולי הודו בצרפת

תרנגול הודו (שם מדעי: Meleagris) הוא עוף ממשפחת הפסיוניים, והגדול בסדרת התרנגולאים. בסוג שני מינים: תרנגול הודו מצוי (Meleagris gallopavo) ותרנגול הודו עינוני (Meleagris ocellata).

תוכן עניינים

מקורעריכה

באתר קדום של תרבות המאיה התגלו שרידים של תרנגול הודו המתוארכים לתקופה שבין 327 לפנה"ס לבין 54 לספירת הנוצרים, וזו העדות המוקדמת ביותר לביותו. תרנגול ההודו הגיע לאירופה במאה ה-16 ממקסיקו, ונקרא כך, משום שמגלי היבשת החדשה חשבו שאמריקה היא הודו.

מאפייניםעריכה

משקלו 12-18 קילוגרמים לערך. גופו גדול אך ראשו קטן. בחלק העליון של גופו שקית עור אדומה ומעין גידול המשתפל מבעד למקורו. על עורו ישנם קמטים אשר בולטים יותר אצל הזכר ופחות אצל הנקבה. הוא ניזון מחרקים וזרעים. רגליו וטפריו חזקים וגדולים, ישנן 3 אצבעות מלפנים ואחת לאחור. בשעת כעסו פורש כנפיו בשל זרימת הדם, וקפליו נהיים כחולים ולבנים.

תרנגולי ההודו מגיעים לבגרות מינית בין גיל חצי שנה לשבעה חודשים. האם דוגרת על הביצים כ-28 ימים. בדרך כלל מוטלות 8–15 ביצים בטבע, וכ-150 במשק. כאשר האפרוחים קטנים הם קשורים מאוד ללולם, כמו כן קשה להם למצוא מזון בעצמם, בשל ראיתם החלשה.

תכולת החלבון והברזל בבשר הודו גדולה משל תרנגול הבית, ותכולת השומן קטנה יותר.

תרנגולי הודו משווקים בארץ עוד מימי המנדט הבריטי, וכמות הצריכה לאדם היא הגבוהה בעולם^[1]^[2]. היקף גידולם בארץ הולך ומתרחב אך לא מייצאים אותם בשל מגבלות ותחרויות שונות.

אחד המינים בתרנגולי ההודו הוא המין ה"עינוני", שנקרא כך בשל צורת העיניים שעל זנבו והוא נפוץ בקוסטה ריקה ובדרום אמריקה.

בארצות הברית תרנגול ההודו הוא המאכל המסורתי של חג ההודיה. בתקופת כהונתו של הארי טרומן החלה מסורת של הענקת תרנגול חי לנשיא, לצורך הגשתו בארוחת חג ההודיה. מאז ימי ג'ון קנדי כל הנשיאים חוננים את תרנגול ההודו ואינם משתמשים בו לארוחת החג.

מקור השםעריכה

מקורו של תרנגול ההודו אינו בהודו אלא במקסיקו שביבשת אמריקה ושמו נובע מבלבול בין אמריקה לבין הודו - אותו בלבול שבגללו קיבלו איי הודו המערבית והאינדיאנים (בתרגום מילולי, "הודים") באמריקה את שמם. שמו האצטקי המקורי היה שם מסובך וקשה להגייה ולכן המתיישבים האירופים המציאו לו שמות שונים. קולומבוס שנתקל בהונדורס בעוף המוזר כ-10 שנים לאחר גילוי אמריקה, כינה אותו "Gallina de la tierra" ("גָייִנַה דה לה טִיאֵרַה"), שפירושו "תרנגולת הארץ" אך טעויות בזיהוי מקורו של העוף, כנראה לאחר הבאתו לארצות "העולם הישן" הביאו לשלל שמות שונים בשפות רבות בעולם.

גרסאות שונות שבסיסן "הודו" קיימות בשפות רבות בהן רוסית וצרפתית. השם העברי הגיע ככל הנראה מהשם היידי "אינדיק", וההלחם "תרנהוד" הוא חידוש של הבלשן יצחק אבינרי. יש הטועים לחשוב שמקורו השם "הודו" הוא מהמילה "הודיה" שכן זה העוף שאוכלים בחג ההודיה.

בפורטוגל קוראים לתרנגול "פרואני" על שם פרו משום שהיה כנראה נפוץ בשווקים בפרו וכך גם כינויו בהודו עצמה. ביוונית הוא מכונה "תרנגול צרפתי" ובערבית נקרא "תרנגול רומאי" או חבשי.

הכינוי "turkey" השגור באנגלית התפתח בשל טעות כפולה ואף על פי שאינו קשור לטורקיה שבה מכונה העוף "תרנגול הודי". הטעות מבוססת על בלבול בין תרנגול ההודו לבין פניניה. פניניה, שמקורה באפריקה, נודעת כנראה לאנגלים דרך סוחרים טורקיים ומכאן שמו.

במזרח הרחוק מקובלים שמות שונים לגמרי: השם היפני (七面鳥) והקוריאני (칠면조) פירושם "תרנגול בעל שבעה פנים". בווייטנאמית הוא מכונה "תרנגול מערבי" ובאורדו המדוברת בפקיסטן ובהודו הוא מכונה תרנגול פרואני, כאמור לעיל.

כשרות העוףעריכה

תרנגול ההודו נזכר בספרות ההלכה לראשונה במאה השבע-עשרה. הוא הוכשר לאכילה ברוב קהילות ישראל על אף שהובא מיבשת חדשה, שלא התקיימה בה מעולם קהילה יהודית, שיכולה הייתה להעביר מסורת קדומה. הדבר מנוגד לשיטת הפסיקה האשכנזית, לפיה חובה שתהיה מסורת אכילה לעוף על מנת שיותר לאכילה.

לקושי זה ניתנו מספר הסברים, והחוקר זהר עמר מציע פירוש היסטורי. לפיו, נראה שהתרת פוסקי אשכנז את אכילת תרנגול ההודו היא תוצאה של התבססות תרנגול זה במשק החי של האימפריה העות'מאנית (לכן נקבו באנגלית בשם Turkey), בה שלטה עדיין בעיקר שיטתו של הרמב"ם במאות השש-עשרה והשבע-עשרה. לפי שיטה זו ניתן להסתפק בסימני טהרה בלבד כדי להתיר את העוף למאכל ואין צורך גם במסורת. רק מאוחר יותר התקבלה שיטת רבי יוסף קארו לפיה אין להתיר עוף בסימנים בלבד, וקיים חיוב הכרחי במסורת אכילה.

כאשר תרנגול ההודו התפשט באירופה, סמכו הקהילות שם על ההיתר של אנשי המזרח, על פי ההנחה שניתן להעביר מסורת למי שאין בידיו מסורת^[3].

כיום העוף נחשב לכשר לאכילה, אף על פי שבשנים הראשונות להופעתו באירופה, אסרוהו רבים מחכמי אירופה, מאחר ש"אין עוף טהור נאכל אלא במסורת". בספר דרכי תשובה^[4] מובאות דעות האוסרים והמתירים. גם היום ישנן משפחות הנוהגות שלא לאכול תרנגול הודו, בפרט המשפחות המיוחסות לשל"ה.