איטו הירובומי

(הופנה מהדף הירובומי איטו)

איטוֹ הִירוֹבּוּמִייפנית: 伊藤 博文;‏ 16 באוקטובר 1841 - 26 באוקטובר 1909) היה סמוראי מנחלת צ'ושו, מדינאי יפני, גנרו, כיהן ארבע פעמים בתפקיד ראש ממשלת יפן והיה מושל קוריאה. הלאומן הקוריאני אן ג'וּנג-גון התנקש בחייו.

איטו הירובומי
伊藤博文
Itō Hirobumi.jpg
לידה 16 באוקטובר 1841
מחוז ימאגוצ'י, שוגונות טוקוגאווה עריכת הנתון בוויקינתונים
נרצח 26 באוקטובר 1909 (בגיל 68)
תחנת הרכבת חרבין, חיילונגג'יאנג, מנצ'וריה, שושלת צ'ינג עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה יפן עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה טוקיו, האימפריה היפנית
השכלה
עיסוק סמוראי, פוליטיקאי, דיפלומט
מפלגה אין, ריקן סייוקאי
סגן שר התעשייה של יפן ה־2
1871 – 1873
(כשנתיים)
תחת שר התעשייה של יפן ללא שר
שר התעשייה של יפן ה־1
25 באוקטובר 1873 – 15 במאי 1878
(4 שנים ו-29 שבועות)
תחת נשיא ממלכת יפן סנג'ו סנטומי
לורד משק הבית הקיסרי ה־3
21 במרץ 1884 – 22 בדצמבר 1885
(שנה ו-39 שבועות)
מונרך בתקופה מוצוהיטו
שר משק הבית הקיסרי ה־1
22 בדצמבר 1885 – 16 בספטמבר 1887
(שנה ו-38 שבועות)
מונרך בתקופה מוצוהיטו
ראש ממשלת יפן ה־1, 5, 7, 10
22 בדצמבר 1885 – 30 באפריל 1888
(שנתיים ו-18 שבועות)
מונרך בתקופה מוצוהיטו
8 באוגוסט 1892 – 31 באוגוסט 1896
(4 שנים)
מונרך בתקופה מוצוהיטו
12 בינואר 1898 – 30 ביוני 1898
(24 שבועות ויומיים)
מונרך בתקופה מוצוהיטו
19 באוקטובר 1900 – 10 במאי 1901
(29 שבועות ויום)
מונרך בתקופה מוצוהיטו
שר החוץ של יפן ה־2
ספטמבר 1887 – פברואר 1888
(כ־22 שבועות)
תחת ראש ממשלת יפן עצמו
נשיא המועצה המייעצת של יפן ה־1, 3, 8, 10
30 באפריל 1888 – 30 באוקטובר 1889
(שנה ו-26 שבועות)
מונרך בתקופה מוצוהיטו
1 ביוני 1891 – 8 באוגוסט 1892
(שנה ו-9 שבועות)
מונרך בתקופה מוצוהיטו
13 ביולי 1903 – 21 בדצמבר 1905
(שנתיים ו-23 שבועות)
מונרך בתקופה מוצוהיטו
14 ביוני 1909 – 26 באוקטובר 1909
(19 שבועות ויומיים)
מונרך בתקופה מוצוהיטו
נשיא בית האצילים של יפן ה־1
24 באוקטובר 1890 – 20 ביולי 1891
(38 שבועות ו-4 ימים)
מונרך בתקופה מוצוהיטו
פרסים והוקרה
חתימה Signature of Ito Hirobumi.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
זהו שם יפני; שם המשפחה הוא איטו.

ראשית חייועריכה

איטו נולד להיאשי ג'וּזוֹ, סמוראי ממעמד זוטר מהאן צ'ושו (כיום מחוז ימאגוצ'י), ונקרא בילדותו היאשי ריסוקֶה. סבו שינה את שם המשפחה מהיאשי לאיטו, ובצעירותו קיבל איטו את השם הירובומי. איטו היה תלמידו של יושידה שואין והצטרף לסונו ג'וי, ביחד עם טקיושי קידו. הוא נבחר להיות אחד מבין חמשת בני נחלתו שנשלחו ללמוד בקולג' האוניברסיטאי של לונדון ב-1863, ובזמן שהותו בבריטניה השתכנע שעל יפן לאמץ את דרכי המערב. איטו שב ליפן ב-1864 על מנת להזהיר את נחלת צ'ושו מלצאת למלחמה כנגד המעצמות הזרות בנוגע לזכויות השיט במצר שימונוסקי.

קריירה פוליטיתעריכה

לאחר רסטורציית מייג'י התמנה איטו למושל מחוז היוגו, שימש שר זוטר במשרד החוץ, ונשלח לארצות הברית ב-1870 על מנת ללמוד את המדיניות המוניטרית של המדינה. בשובו ליפן בשנה לאחר מכן, יסד איטו את מערכת המיסוי של יפן. באותה שנה הוא הצטרף למשלחת איוואקורה במסעה מסביב לעולם, במהלכה קשר קשרי ידידות עם טושימיצ'י אוקובו, אחד ממנהיגי רסטורציית מייג'י.

איטו התמנה לשר לעבודות ציבוריות ב-1873, וב-1875 היה ליושב ראש אספת מושלי המחוזות. בנוסף, הוא השתתף בועידת אוסקה באותה שנה. לאחר ההתנקשות בחייו של אוקובו, החליפו איטו בתפקיד שר הפנים, ובכך נטל מקום מרכזי בממשלת מייג'י.

איטו נסע לאירופה ב-1882 על מנת ללמוד את חוקותיהן של המדינות, ושב ליפן לאחר שמונה עשר חודשים. ב-1885 חתם איטו על הסכם טיינג'ין, שהסדיר את היחסים הדיפלומטיים בין יפן וסין של שושלת צ'ינג.

ראש הממשלהעריכה

בהתבסס על רעיונות אירופאיים, יסד איטו ב-1885 את שיטת הממשל של הקבינט, וב-22 בדצמבר באותה שנה הוא היה לראש ממשלת יפן הראשון. הוא פרש מתפקידו ב-30 באפריל 1888, אך עמד בראש המועצה הקיסרית, ולמעשה החזיקה בשלטון. הוא הפך לגנרו הראשון ב-1889 בחוקת מייג'י, שהתפרסמה בפברואר 1889, הוסיף איטו התייחסות לקוקוטאי, או "הישות הלאומית" של יפן, המספק הצדקה לסמכותו של הקיסר, בשל מוצאו האלוהי ושושלת הקיסרים שלא נקטעה, ובשל הקשר המיוחד הקיים בין הנתינים לשליט. התייחסות זו עמדה בניגוד להכרה האירופאית, לפיה שואבת החוקה את חוקיותה מהאזרחים, שאותה ראה איטו כאינה מתאימה ליפן.[1]

במהלך כהונתו השנייה בראשות הממשלה (8 באוגוסט 1892 - 31 באוגוסט 1896) תמך איטו במלחמת סין–יפן הראשונה, ולקח חלק בהסכם שימונוסקי שסיים אותה ב-1896. בבואו לחתום על האמנה האנגלו-יפנית של מסחר וניווט ב-1894, הצליח איטו לבטל חלק מההסכמים הבלתי שוויוניים שהגבילו את פעילותה הבינלאומית של יפן החל מראשית תקופת מייג'י.

במהלך כהונתו השלישית כראש ממשלה (12 בינואר - 30 ביוני 1898) נתקל איטו בפוליטיקה מפלגתית. שתי המפלגות הגדולות התנגדו להצעתו להחלת מסי קרקעות חדשים, ובתגובה הוא פיזר את הדיאט והכריז על בחירות חדשות. בתגובה לכך, התאחדו שתי המפלגות למפלגת קנסייטו (憲政党, "המפלגה החוקתית"), זכו במרבית הקולות, ואילצו את איטו להתפטר.

איטו שב לראשות הממשלה לקדנציה רביעית באוקטובר 1900, אך התפטר מתפקידו לאחר שבעה חודשים בלבד. עם זאת, הוא נותר ראש המועצה החשאית. ב-1901 קיבל איטו תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ייל.

עבור תרומתו למערכת החינוך של יפן, והפיכתה למודרנית, קיבל איטו את עיטור מסדר השמש העולה, בדרגות השלישית (1899) והשנייה (1907).

מושל קוריאהעריכה

 
שטר 1,000 ין הנושא את דיוקנו של איטו

בנובמבר 1905, בעקבות מלחמת רוסיה–יפן, נאלצה ממשלת קוריאה לחתום על הסכם בו ויתרה על ריבונותה, ולמעשה הפכה למדינת חסות של האימפריה היפנית, בעוד איטו התמנה למושלה. הוא אילץ את הקיסר הקוריאני גוג'ונג לוותר על כסאו לטובת בנו, והצליח בכינון אמנת הסיפוח של קוריאה ליפן ב-1907, בו השתלטה יפן על יחסי הפנים של קוריאה. עם זאת, היה יחסו של איטו לקוריאה אמביוולנטי. מחד, הוא תמך בשליטה יפנית בקוריאה, כהגנה מפני נפילתה לידי רוסיה או סין, ומאידך, התנגד לסיפוח והעדיף להשאיר את קוריאה במעמד של מדינת חסות, על מנת לבנות שם ישות עצמאית הנאמנה ליפן.[2] הוא התפטר מתפקידו כמושל ב-14 ביוני 1909.

התנקשותעריכה

איטו הגיע לתחנת הרכבת של חרבין ב-26 באוקטובר 1909 לפגישה עם ולדימיר קוקובצוב, שר האוצר הרוסי. כשירד מהרכבת, ירה בו אן ג'ונג-גון, לאומן קוריאני וחבר תנועת השחרור הקוריאנית. איטו נפגע בחזה שלוש פעמים ומת תוך זמן קצר. הרקע להתנקשות היה מעורבותו הרבה של איטו בשלילת העצמאות הקוריאנית.

מורשתעריכה

דמותו של איטו הופיעה על שטר 1,000 ין מ-1963 עד 1984, וביתו בעיר האגי שבמחוז ימגוצ'י הפך למוזיאון.

לקריאה נוספתעריכה

  • Beasley, William G. The Rise of Modern Japan. Palgrave Macmillan, 2000. ISBN 9780312233730.
  • Duus, Peter. The Abacus and the Sword: The Japanese Penetration of Korea, 1895-1910. University of California Press, 1998. ISBN 9780520213616.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Beasley, עמ' 80.
  2. ^ Duus, עמ' 220.