פתיחת התפריט הראשי
כללי הנימוס המסורתיים בישראל כוללים שמירה על שקט בשעות השלאפשטונדה. שלט בשכונת בורוכוב בגבעתיים.
נשים יושבות בשיכול רגליים, על פי כללי הנימוס בארצות הברית, שנת 1948

נימוסים הם נורמות התנהגותיות המשליטות סדר ושלום בין פרטים בתרבות מסוימת. כללי נימוסים והליכות מהווים בדרך כלל קוד חברתי בלתי כתוב, אולם בנסיבות מסוימות עשויים לעלות על כתב. הנימוסים משקפים בדרך כלל כללי התנהגות שקיבלו אישוש חברתי או מסורתי, ולפיכך אף על פי שמטרתם המוצהרת להשליט נועם ורוגע בחברה, ניתן להשתמש בהם גם כדי להטיל בושה בגורמים זרים לקבוצה חברתית ולמנהגיה.

נימוסים הם תלויי תרבות ועל כן קשה להניח כי כללי נימוס כאלה או אחרים הם בעלי תוכן אוניברסלי. מה שנחשב מנומס בחברה אחת, עלול להיחשב חסר נימוס בחברה אחרת. למשל בחברה הישראלית מקובל להשתמש בניסוחים ישירים הנתפסים בעיני רוב הישראלים כביטוי של כנות וקרבה, ואילו ניסוחים עקיפים שמטרתם התחשבות בזולת נתפסים כמתנשאים או בלתי ראויים לאמון.

האטיקט משקף לעיתים קוד אתי הנמצא בבסיסו. אסכולה סוציולוגית מקובלת גורסת שנימוסים והליכות היו גורם ראשון במעלה לתהליך התִירבות שעבר המערב החל מתום ימי הביניים, תהליך שבמסגרתו פחת שיעור האלימות בסדר גודל שלם ויותר. תהליך מקביל אירע בחלק מדינות מזרח אסיה, בתוצאות מבורכות דומות[1].

תוכן עניינים

נורמות והשפעות של נימוסיםעריכה

נימוסים בבסיסם מכתיבים ומגבילים את הדרך שבה אנשים מתקשרים זה עם זה וכן מראים כבוד לאחרים על ידי אימוץ הנורמות הנהוגות בחברה. כללי נימוס מערביים מודרניים מכתיבים לנו למשל: לברך חברים ומכרים בצורה לבבית ומכובדת, להימנע מהשמעת עלבונות או שאלות חטטניות, לארח חברים ולהתנהג לאורחים באופן נדיב, להתלבש באופן התואם לאירוע שבו אנו נוכחים, לתרום לשיחות שבהן אנו משתתפים מבלי להשתלט על השיחה, להציע כסא לישיבה או יד תומכת למי שזקוק לעזרה, לאכול בשקט, להימנע מלהפריע לסובבים במוזיקה רועשת או ברעשים מיותרים אחרים, לציית לכללי התנהגות מקובלים במועדון או בחוג מרגע שהתקבלנו אליו, להופיע בדייקנות לפגישות, לנחם אבלים ולהגיב להזמנות.

 
נימוסים בראי תקופתם - נשיקת יד גברת, איור מסביבות 1780

רק לשם דוגמה אחרת, הנימוסים ברומא העתיקה השתנו בהתאם למעמדות. במעמד העליון של החברה הרומאית, על פי כללי הנימוס, היה על הגבר לברך חברים ומכרים בנימוס, בהתאם למעמדם, להימנע מלהפגין רגשות בציבור, לבודד ולהסתיר את נשותיו מאלה הבאים לעסקו, וכו'.

הפרת כלל הנימוס, אם היא חמורה, עלולה לגרום לעלבון פומבי ובאופן פרטי לפגוע ברגשותיו של האדם, ליצור חוסר הבנה, כאב וסבל ואפילו להחמיר עד כדי מעשי נקם אלימים. מריבות משפחתיות רבות החלו על רקע הפרות פעוטות ערך של כללי נימוס אשר חשיבותן נופחה מעבר למידה. בסיפור ההינדי העתיק מהאבאראטה, הקונפליקט מחריב העולמות שבין צבאות שני שבטים, החל כאשר שליט אחד, דוריודהנה, מתנהג בשתי הזדמנויות באופן לא נימוסי (faux pas) כלפי הטירה של בן דודו וזוכה עקב כך ללעג. ניתן להשקיף על כללי נימוס כפוליטיקה מינימלית הבאה למנוע קונפליקט רציני בחברה נימוסית ועל כן, אטיקט הוא היבט חשוב של אתיקה יישומית.

במערב מקובל כי הרעיון של הנימוסים התפתח כרעיון צרפתי במקורו אשר התגבש בחצרו של המלך לואי הארבעה עשר, והושם לעיתים ללעג כתחום אליטיסטי או מיושן. לדעת המלגלגים מדובר בקוד התנהגות המתעניין בשאלות כגון: "באיזה מזלג להשתמש ומתי?". יש הטוענים כי הנימוסים מיותרים ומציבים מגבלות בלתי נחוצות על חופש הביטוי העצמי; אחרים רואים בביטוי חופשי התנהגות לא נימוסית וגסת רוח. לדוגמה, הופעה בפיג'מה לחתונה באולם מפואר עשויה להראות כביטוי עצמי ייחודי, מנגד היא עשויה גם לגרום לחתן ולכלה לחשוד כי האורח מבטא בסגנון לבושו זלזול או לעג לרצינות המעמד ולחשיבותו למשתתפים בו. ניתן לאכוף נימוסים בדרכים מעשיות, כך למשל, בארצות הברית, כמו גם במדינות אחרות, תלויים לעיתים שלטים בכניסה למסעדות הסמוכות לחופי הים או למקומות נופש: "אין נעלים, אין חולצה, אין שירות". יש הטוענים כי נימוסים פשוטים, הידועים לכל ומקובלים על הכל, מפשטים את התקשורת האנושית, הופכים אותה לנעימה יותר ומפחיתים את הסיכוי לחוסר הבנה.

הבדלים תרבותייםעריכה

 
פליית כינים חברתית בציורו של אנדריאס בות'

נימוסים הם תלויי-תרבות; מה שיראה כהתנהגות בהתאם לנימוסים בחברה אחת עשוי לעורר הלם ורתיעה בחברה אחרת. הנימוסים מתפתחים בתוך התרבות. בציור משמאל מדגים הצייר ההולנדי אנדריאס בות' כי פליית כיני ראש (וערווה כנראה), הייתה חלק מהתנהגות של טיפוח הדדי מקובלת בימי הביניים והייתה חלק מפעילות שהדגישה את המעמד היחסי של אלה המשתתפים בפליית הכינים, פולה הכינים לעומת האדם שמשערותיו הוצאו הכינים. אותה התנהגות חברתית הפכה בשנות השלושים של המאה השבע-עשרה לעיסוק שרק איכרים עסקו בה בחברותא. הצייר מתאר סיטואציה זו של פליית כינים הדדית, כדבר שביום-יום, תיאור שונה עד מאוד מן הדרך הלגלגנית שבה הייתה מתוארת כנראה סצנה דומה במאה ה-19.

נימוסים עשויים להיות שונים במידה רבה בין תרבויות וארצות שונות. בסין, אדם הנוטל את פיסת המזון האחרונה מקערה משותפת המונחת על השולחן, מבלי שיציע אותה לאחרים הסועדים עמו, ייחשב כגס רוח ועולב בקבלת האורחים של מארחו. באופן דומה, בין נשים אוסטרליות זקנות, אשה הנוטלת את פיסת המזון האחרונה נקראת רווקה זקנה. לעומת זאת, בתרבויות אירופאיות שונות מצפים כי האורחים יסיימו את כל המזון המוגש להם, כאות לטיבו של המזון המוגש להם. בתרבויות מסוימות אכילה ביד שמאל היא בלתי נימוסית ומעוררת גועל, זאת כיוון שיד שמאל היא היד השמורה למטלות מלוכלכות, ואף אנשים איטרים נאלצים לאכול בימינם, בעוד שבאחרות כלל חברתי כזה לא קיים.

אסטרטגיות ניסוחיותעריכה

הסוציולוגים בראון ולוינסטון מבדילים בין ארבעה סוגי אסטרטגיות ניסוחיות:

  • ישירות: בדרך זו לא נעשה כל מאמץ להקטין את האיום על האחר או למנוע ממנו מבוכה או אי נוחות. דרך זו משמשת בעיקר בסביבתו הקרובה מאוד של הדובר, בה הוא מרגיש נח ומקובל, או לצורך פנית אזהרה או חירום, למשל: "קרא לי כשתסיים", "תן לי לנסות" או "החזק חזק!"
  • נימוס בדרך החיוב: מנסה ליצור יחסים חיוביים בין הצדדים, למשל: "אתה בטח רעב, אולי נלך לאכול?" או "זה יהיה בסדר אם...?". דרך זו מכבדת את צורך האחר להיות מובן ואהוד בכך שמכירה בערכו. דרך זו משמשת בעיקר בסביבה קרובה ומוכרת ומדגישה את יחסי הקרבה בין הצדדים תוך צמצום הפערים. הניסוח בדרך כלל יהיה ישיר ואוהד ויבטא דאגה, הסכמה ידועה מראש ("מתי תבוא לבקר?"), או הימנעות מחוסר הסכמה (בתשובה לשאלה: "משהו כזה, אולי קצת יותר...").
  • נימוס בדרך השלילה: גם דרך זו מכירה בערכו של האחר, ובנוסף מנסה למזער את הפלישה למרחב הזולת. הניסוח יהיה בדרך כלל עקיף כגון: "אם זו לא טרחה גדולה מדי..." או "אני לא רוצה להפריע, אבל...".
  • עקיפות: הימנעות מבקשה או אמירה ברורה. דרך זו משאירה מקום לזולת להציע לפי בחירתו או לפרש אמירה מסוימת לפי דרכו, למשל: "אני מחפש ספר" או "אם מישהו היה חושב על זה קודם...".

ריסון האלימות בחברהעריכה

 
שלט לעידוד הנימוס מטעם מתנ"ס בירושלים

הסוציולוג נורברט אליאס הציג בספרו המכונן תהליך התִירבות ראיות חזקות לכך שחלק ניכר מהנימוסים הנהוג במערב, ומהנימוסים הנהוגים בחלק ממדינות דרום-מזרח אסיה, הם פורמליזציה של כללים שנועדו לרסן ולהפחית את מידת האלימות בחברה. למשל לחיצת יד היא הליך פורמלי שבמסגרתו שני אנשים מראים זה לזה שהם אינם אוחזים בנשק, וכך גם נפנוף היד לשלום. דוגמה נוספת היא השקת כוסית, שבמקור כללה שפיכת מעט מהמשקה בכוס אחת לשנייה ולהפך - כך וידאו משיקי הכוס שאין בכוונת ריעם להשקה להרעילם. אליאס ממשיך את הטיעון להסבר כולל לכך שהן במערב והן בדמ"ז-אסיה שיעורי האלימות ירדו בחדות במאות השנים האחרונות.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Steven Pinker et al, The Better Angels Of Our Nature, p59-127