פתיחת התפריט הראשי
דגם מערכות האש שעל מזבח העולה

המערכה הגדולה הייתה מערכת האש המרכזית מבין שלוש מערכות האש שהיו דולקות על מזבח העולה (בנוסף למערכת הקטורת ומערכת התמיד). מערכה זו הייתה המרכזית מבין מערכות האש של מזבח העולה, משום שעליה נשרפו כל הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש לאחר שחיטתם.

תוכן עניינים

אש המערכהעריכה

אש המערכה לא הודלקה בדרך רגילה, על ידי בני אדם. בפעם הראשונה שעבדו את עבודת הקורבנות ירדה אש מן השמים ובערה על מזבח העולה, ומאז דאגו הכוהנים להמשיך ולכלכל אותה, כדי שלא תכבה. למרות זאת צֻווּ הכוהנים מדי יום היו מסדרים לפני הקרבת קרבן התמיד, את המערכה הגדולה עם עצים בצורת שתי וערב, החלק הפנימי של העצים היה נוגע בתפוח שהוא כדור מאפר הקרבנות שהיה באמצע המזבח. ומעל העצים היו מניחים שני גזרי עצים, אותם העלו למזבח בזמן סידור המערכות, וזאת כדי להראות שלא מחכים לנס ולא סומכים עליו.

הנסים באש המערכהעריכה

אש המערכה הייתה פלאית, כפי שמתואר במסכת יומא[1], וחלו בה מספר נסים:

  • האש לא זזה מעולם ממזבח הנחושת, ולאחריו ממזבח העולה. במשכן, בעת מסעות בני ישראל במדבר כיסו את האש בפסכתר.
  • האש הזו הייתה חזקה במיוחד, וכילתה יותר חומר בערה מאשר אש רגילה.
  • גם כאשר נשבה רוח חזקה, וירדו גשמים רבים, אש המערכה מעולם לא כבתה.
  • אפילו כל הרוחות בעולם לא הזיזו את עשן הקורבנות שנשרפו באש המערכה שעלה בקו ישר לשמים.
  • אש המערכה עצמה, לא העלתה עשן.
  • המזבח במשכן היה עשוי מעץ ומצופה בנחושת. ומעולם אש המערכה לא שרפה את העץ או המיסה את הנחושת, אף על פי שהיא הייתה חזקה ביותר.

סילוק האשעריכה

בימי מנשה, המלך החוטא, הסתלקה האש ונעלמה מעל גבי המזבח בגלל חטאיו הרבים. האש מעולם לא חזרה ולכן צצו בעיות: לא הייתה אפשרות לשרוף כמות גדולה מאוד של קורבנות ביום אחד עם אש כה קטנה, הרי בשלשת הרגלים הקריבו מאות קרבנות ביום! לכן שבי ציון בנו מזבח גדול יותר מהמזבח שהיה בבית המקדש הראשון כדי שהאש הגדולה יותר תאכל את כל הבשר. אך גם זה לא עזר, בכל זאת נשארו שאריות בשר, ליום המחרת במקדש.

העצים למערכהעריכה

העצים למערכה צריכים להיות עצים ללא תולעים.[2] המשנה במסכת תמיד אומרת  "כָּל הָעֵצִים כְּשֵׁרִין לַמַּעֲרָכָה, חוּץ מִשֶּׁל זַיִת וְשֶׁל גֶּפֶן. אֲבָל בְּאֵלּוּ רְגִילִין, בְּמֻרְבִּיּוֹת שֶׁל תְּאֵנָה וְשֶׁל אֱגוֹז וְשֶׁל עֵץ שָׁמֶן"[3] בגמרא[4] יש מחלוקת מה הבעיה בעצים זית וגפן. לדעה אחת הבעיה היא שיש בהם הרבה מים, ולכן הם מעלים עשן. לדעה השנייה הבעיה היא שאם יישרפו אותם זה ימעט ביישוב ארץ ישראל. הגמרא מוסיפה, שלדעה זו, עצי התאנה שהביאו הם עצי תאנה שאינה עושה פירות.

סידור המערכה הגדולהעריכה

את המערכה הגדולה סידרו בצד הדרומי-מזרחי של המזבח. הכהנים מעלים עצים אל המזבח, ומוסרים אותם לכהן שזכה בתרומת הדשן, שמסדר את המערכה הגדולה. במשנה נאמר על המערכה הגדולה " וַחֲזִיתָהּ מִזְרָחָה". יש מחלוקת בין המפרשים מה משמעות המילה חזית. לדעת הרמב"ם משמעות המילה חזית היא סימון שמשם התחיל סידור המערכה.[5] התוספות יום טוב מסביר שלדעת הרמב"ם את שני גזרי העצים שמים במזרח כדי שיסמנו שמשם מתחילים לסדר את המערכה.[6] לדעת הראב"ד משמעות המילה היא שגזרי העצים יהיו מסודרים בכיוון מזרח־מערב ולא צפון־דרום.[7] לדעת ההברטנורא, היו עושים במערכה פתח שממנו היו מדליקים אותה (והמילה חזית היא מלשון "מאחזים את האש[6], והוא היה לצד מזרח.[8] כיוון שהמערכה הגדולה הייתה כה גדולה, היו ראשי העצים הפנימיים נוגעים בתפוח. בנוסף לעצים היו מסדרים עוד שני גזרי עצים, כפי שהוזכר מקודם, וגם בתקופת בית שני המשיכו במנהג זה.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"א, עמוד ב'.
  2. ^ המשנה במסכת מידות אומרת שאת העצים היו בודקים כהנים בעלי מומים שישבו בלשכת העצים. משנה מדות פרק ב משנה ה
  3. ^ מסכת תמיד פרק ב משנה ג
  4. ^ תמיד כט ב
  5. ^ פירוש המשנה לרמב"ם מסכת תמיד פרק ב משנה ה
  6. ^ 6.0 6.1 תוספות יום טוב על המשנה במסכת תמיד פרק ב משנה ד
  7. ^ השגות הראב"ד על הלכות תמידין ומוספין פרק ב הלכה ז
  8. ^ פירוש הברטנורא על מסכת תמיד פרק ב משנה ד