המשפט העות'מאני

המשפט העות'מאני הונהג באימפריה העות'מאנית, שהתקיימה משלהי המאה ה-13 ועד תחילת המאה ה-20. האימפריה הנהיגה שתי מערכות חוקים מרכזיות: חוק (דין) דתי אסלאמי – שריעה, וחוק חילוני – קאנון. התשתית לפסיקה הייתה תמיד השריעה, ההלכה האסלאמית, אך במקביל אליה התקיים הקאנון, ששימש מעין תוספת לחוק הדתי בנקודות שבהן הוא לוקה בחסר או אינו מפורש דיו.^[1] הואיל והאוכלוסייה שחייתה תחת האימפריה העות'מאנית הייתה מגוונת ביותר מבחינה דתית ותרבותית, ייסד המשטר מערכת משפט מורכבת המשקפת את הגיוון החברתי ומאפשרת שילוב של קבוצות שונות בתוכה.^[2]

שריעה ומוסדות

כאשר האימפריה העות'מאנית נוסדה, החוק האסלאמי, השריעה, כבר היה מפותח במלואו. במאה ה-14 הורכבה האוכלוסייה המוסלמית במרחבים העות'מאנים מטורקים שהיו ברובם אנאלפביתים ובורים בכל הנוגע לחוק האסלאמי המפותח. היכרותם הבסיסית עם השריעה נבעה מהמפגש של אבותיהם עם המוסלמים דוברי הפרסית בסולטנות רום הסלג'וקית ובאיראן. עם זאת, הסולטאנים במאה ה-14 אימצו במהירות את תרבות העולם האסלאמי הישן, ובכלל זה גם את החוק האסלאמי, במיוחד החוק של האסכולה החנפית שהיה נהוג בסולטנות רום.

הקמת מערכת משפט באימפריה החדשה דרשה ייסוד של מדרסות שיכשירו בעלי תפקידים הכרחיים להתנהלותה: מורים, מופתים וקאדים. הסולטאן אורהן הראשון (שלט בין 1324–1362) הקים את המדרסה העות'מאנית הראשונה בעיר איזניק. בחצי המאה הראשונה של האימפריה לא הייתה מסורת של למידת תכנים אסלאמיים בשטחיה, ולכן הוזמנו מורים ממוסדות הלימוד האסלאמיים המרכזיים באותה תקופה במצרים, בסוריה ובאיראן, שיאיישו את המדרסות החדשות. בנוסף, מלומדים מקומיים נשלחו למוסדות אלו על מנת להעביר ידע הלכתי אל מחוזות האימפריה. עד שנת 1500 האימפריה עצמה הפכה למרכז לימוד אסלאמי שמשך אליו גם מלומדים מבחוץ, בזכות תמיכתם הכלכלית הרחבה של הסולטאנים במדרסות החדשות. בנוסף, כיבוש מצרים וסוריה ב-17–1516 הביא לסיפוח מוסדות הלימוד הישנים לשטחי הסולטאן.^[2]

החל מאמצע המאה ה-15 היו אלה המדרסות בתחומי האימפריה שהכשירו דורות של מורים, מופתים וקאדים. הקאדים היו הדמויות החשובות ביותר באדמיניסטרציה היומיומית של האימפריה. כל יישוב, קטן ככל שיהיה, היה תחת סמכותו של קאדי, ברוב המקרים מהאסכולה החנפית. לאחר מסעות הכיבוש ב-17–1516, קאדים מהאסכולות השאפעית, המאלכית והחנבלית המשיכו לפעול ולפסוק על-פי האסכולה שלהם בשטחים שנכבשו, אך הם הוכפפו לקאדים חנפים, והיה עליהם לשלוח את פסיקותיהם לאישור על-ידם.^[2]

השריעה הסדירה את רוב העניינים הנוגעים ליום-יום של המוסלמים באימפריה העות'מאנית, ואף היבטים רבים בחייהם של הלא-מוסלמים.^[2] למרות זאת, היא לא תמיד הקיפה את כל תחומי החיים והתאימה לדרישות שהביאה עמה מציאות החיים באימפריה. משום כך, היה צורך במסגרת חוקית נוספת שתשלים את החוסרים, אותה מילא הקאנון.^[1]

קאנון

הקאנון כיסה תחומים חסרים בשריעה או כאלה הקשים ליישום באמצעותה, לדוגמה: משפט פלילי, דיני מקרקעין ומיסוי, ובמקביל היה עליו להתיישב עם השריעה.^[2]^[3] הסולטאנים העות'מאנים לא המציאו את החוק החילוני; מקורותיו היו שאובים ממנהגים מקומיים, שהביאו ללגיטימציה הראשונית שלו. בסוף המאה ה-15 ובמאה ה-16, הסולטאנים ערכו שינויים והתאמות לפי שיקול דעתם וכתבו קודקסים משלהם. הקודקסים נקראו קאנון-נאמה (מילולית: ספר חוקים), כאשר המפורסמים שבהם קשורים בשמותיהם של הסולטאנים. בבסיס הקאנון העות'מאני עמדה ההבחנה בין נותני השירות שקיבלו משכורת מהסולטאן לבין משלמי המיסים. על-פי סיווג זה, מעמדם של אלו שלא משלמים מיסים הוא המעמד הצבאי (בטורקית:عسكرى, עסכרי), ומעמד משלמי המיסים הוא של עובדי האדמה (בטורקית: رعايا, רעאיא). זאת, בניגוד לשריעה בה הסיווג הוא לפי מגדר, רמת חירות ודת, אשר קובעים את הסטטוס המשפטי, החובות והזכויות של הפרט.^[2]

משרות מרכזיות

בראש המערכת המשפטית עמדו השופטים של רומליה ושל אנטוליה, שני המחוזות החשובים של האימפריה, אשר שימשו כשופטים ראשיים. לכל מחוז ונפה ברחבי האימפריה מונו קאדים שנשלחו מאיסטנבול כנציגי השלטון המרכזי, והללו היו פוסקים על-פי השריעה והקאנון.^[1] בנוסף, הקאדים שימשו כנוטריונים וניהלו רשומות, למשל עבור נישואים ומכירת נדל"ן, וגם סייעו בתכנון הערים ופיקחו על מוסדות רווחה.^[2]^[4] בנוסף לסמכותם המשפטית, אחריותם הייתה לוודא כי נתיניהם אינם נפגעים מפקידי הצבא והאדמיניסטרציה המקומיים.^[5]

בנוסף, היה צורך בפוסקי הלכה, מופתים, שתפקידם היה להשיב לכל שאלה שמופנית אליהם הנוגעת לחיי הקהילות המוסלמיות באימפריה ולהוציא בעקבותיה פתווה.^[4] סמכותם המשפטית של המופתים הייתה גבוהה משל הקאדים. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהם העניקו הנחיה מקצועית לקאדים, ויכלו לפסול פסיקות של קאדים אם מצאו אותן לוקות בחסר.^[1]^[6] על אף עליונותם הדתית המובהקת, המופתים לקחו בחשבון גם את הקאנון החילוני בפסיקותיהם.^[6] בראש הממסד הדתי עמד המופתי הגדול של האימפריה שישב באיסטנבול. תפקידו של המופתי הגדול לא היה שונה בהרבה מזה של המופתים תחתיו, אך הוא נהנה מקרבה לסולטאן, מה שהביא לכך שהסולטאן נהג להתייעץ עמו בנוגע לחוקיותן של פעולות פוליטיות קריטיות.^[2]

החוק בקרב האוכלוסייה הלא-מוסלמית

תחת המשטר המוסלמי של האימפריה העות'מאנית חייתה אוכלוסייה לא-מוסלמית גדולה הכוללת נוצרים ויהודים. הקהילות הנוצריות והיהודיות נהנו מאוטונומיה חוקית מוגבלת בעניינים פנים-עדתיים, תחת חסותם של מנהיגי הדת שלהם. אף על פי כן, הסולטאנים שלטו על מערכת המינויים בתוך הקהילות הללו: רבנים ואנשי כנסייה בכירים החזיקו במשרותיהם מכוח צו מלכותי, בעוד המחזיק במשרה זכה לפטור ממסים ולאוטונומיה חוקית רחבה בתוך קהילתו. בכך עלה בידם של הסולטאנים לשמור על מרותם גם בקרב הקהילות הלא-מוסלמיות.^[2]

אם כן, חוק כנסייתי ויהודי התקיימו במקביל לזה האסלאמי בתוך האימפריה. עם זאת, לחוק האסלאמי תמיד הייתה הבכורה, ולכן במקרים בהם היו מעורבים מוסלמים וגם לא-מוסלמים החובה הייתה לפנות לבית משפט אסלאמי. כמו כן, בתי המשפט האסלאמיים היו פתוחים גם ללא-מוסלמים, ולעיתים קרובות אלה היו בוחרים ליישב את ענייניהם שם. לדוגמה, נשים יהודיות ניצלו את תנאי החוק האסלאמי כדי לתבוע ירושה דרך בתי המשפט האסלאמיים במקום אלה היהודיים.^[2]

החוק תחת מהמט השני

לאחר כיבוש קונסטנטינופול ב-1453, הסולטאן מהמט השני (שלט בין 1451–1481) ביסס את שלטונו באימפריה המורחבת באמצעות הוצאת קודקס חוקים חדש. הוא איגד את אוספי החוק החילוני של הסולטאנים הקודמים לו, הכניס תוספות וערך תיקונים, והוציא את הקאנון-נאמה הראשון, על מנת שינחה את יורשיו לשלוט באופן אחיד הראוי לאימפריה.^[7] לפיכך, מהמט הוא הסולטאן הראשון שהכריז על חוקים סולטאניים שהם בלתי תלויים לחלוטין בחוקי השריעה. הקודקס החדש עסק בעיקר בדיני מיסים ובמבנה השלטון המרכזי, ושירטט קווי מתאר רחבים בכל הנוגע למינויים וקידומים בפקידות העות'מאנית, המציעים מגוון אפשרויות של פרקטיקה. אם כן, הקאנון-נאמה של מהמט השני איפשר הכנסת שינויים, בגבולות מסוימים, אך רק על ידי צו מיוחד מטעם נציג השושלת. ואכן, הסולטאנים היורשים של מהמט הוסיפו חוקים והתאימו אותם לפי טעמם, אך מעולם לא ביטלו אותם על ידי הוצאת קודקס חדש לחלוטין. בהתאם לרוח זו, כל הסולטאנים הבאים אימצו את מנהגי העבר תוך התחשבות בנסיבות החדשות של התקופה.^[3]^[7]

החוק תחת ביאזיט השני

שני המעמדות העיקריים של האימפריה, משלמי המיסים והפטורים ממסים, הגיעו לכדי הגדרה סופית בסוף המאה ה-15. הם גובשו לראשונה לכדי חוקים כתובים בספר החוקים של מחוז בורסה בשנת 1487 מטעמו של הסולטאן ביאזיט השני (שלט בין 1481–1512). לאחר מכן, בשנת 1499 הורה ביאזיט לאחד מפקידיו לקבץ את החוקים בכרך אחד, ובכך יצר קאנון-נאמה אחיד המגדיר את חובותיהם וזכויותיהם של בני שני המעמדות לכלל האימפריה. כרך זה לא הביע עקרונות או הסביר מונחים, אלא כלל בעיקר פרטים, דוגמאות ויוצאים מן הכלל.^[2]^[8]

החוק תחת סולימאן הראשון

הסולטאן סולימאן הראשון (שלט בין 1520–1566) היה מכונה "המחוקק" (בטורקית: قانونى) עוד בזמן שלטונו, ונחשב למחוקק הדגול ביותר בתולדות האימפריה, משום שהקאנון-נאמה בימיו נחשב לקודקס המושלם, המונע כל סיכוי לחוסר-צדק ועושק. לאחר מותו, בירוקרטים באימפריה ראו בתקופת שלטונו את תור הזהב של החוק והצדק, וניסו לשמר את חוקיו ככל הניתן. במחצית השנייה של המאה ה-16 החוק יושם גם בשטחי האימפריה הכבושים (הונגריה, קפריסין, גאורגיה), בעוד שבתקופות מוקדמות יותר האדמיניסטרציה העות'מאנית הייתה סובלנית כלפי החוק המקומי שהונהג לפני הכיבוש. כמו כן, אחידות החוק תחת סולימאן הייתה חלק ממאמצי סטנדרטיזציה בתחומים נוספים באימפריה – משקלים ומידות, מטבע, מוסדות וארכיטקטורה.^[3]

אופן שלטונו של סולימאן מדגים את הפערים והסתירות הטבועים במערכת החוק הסולטאני. מצד אחד, סולימאן ניסה להציג את עצמו כשליט מחוקק הכפוף לחלוטין לחוק, אך מצד שני, נהג כשליט שנמצא מעל החוק. לדוגמה, הוא מינה את משרתו האהוב, אבראהים, למשרת הווזיר הגדול (כיהן בין 1523–1536), תוך התעלמות מוחלטת מהחוקים שהוא עצמו קבע הנוגעים למינויים וקידומים. תור הזהב של סולימאן נעוץ באיזון המושלם שהחזיק בין מערכת חוק רחבה וכוללת לבין כוח אבסולוטי שלו כסולטאן.^[3]

רפורמות

בתקופה שלאחר סולימאן הראשון חלה התנוונות בכמה מישורים באימפריה. מראשית המאה ה-17 השושלת הסולטאנית החלה להיחלש, מה שהשפיע ישירות גם על מוסדות החוק בהם חלו חריגות וסטיות עם הזמן. טורהאן סולטאן, אמו של הסולטאן מהמט הרביעי (שלט בין 1648–1687), החליטה בשנת 1656 למנות לווזיר הגדול את מהמט פאשא קפרולו, איש בעל ניסיון אדמיניסטרטיבי רב, בתקווה שיציל את מעמדו המתרופף של השלטון המרכזי. לאחר עלייתו לשלטון, החליט קופרלו להנהיג רפורמות בסגנון חזרה אל תור הזהב של סולימאן הראשון. ראשית, הושב על כנו הקאנון-נאמה של סולימאן וחודשו המוסדות המעוגנים בו, ולאחר מכן תוקנו החריגות והסטיות שחלו בתפקודם של המוסדות. בני משפחת קופרלו כיהנו במשרת הווזיר הגדול במשך כמעט 50 שנים (בין 1656–1703) והיו מחויבים לקו הרפורמות שנקט מהמט, ששאף לחזק את מוסדות החוק.^[1]

למרות זאת, הרפורמות של משפחת קופרלו התגלו כמוגבלות ביעילותן, מה שהביא לגל נוסף של רפורמות במהלך המאה ה-19, שהחל הסולטאן מהמוט השני (שלט בין 1808–1839) – התנט'ימאת. לפי תפיסתו של מהמוט, המוסדות הישנים של האימפריה פגעו בהסתגלותה לעולם המודרני. במסגרת הרפורמות, מערכת המשפט עברה שינויים דרסטיים. השריעה נותרה מסגרת החוק הבלעדית והיחידה, כאשר על הסולטאן הוטלו מגבלות חקיקה; תקנותיו היו במעמד משני לשריעה ולא יכלו לסתור אותה בשום מובן.^[1] תקופת התנט'ימאת המשיכה וקיבלה תפנית חריפה בהשפעת העליונות האירופית הגוברת. מאמצע המאה ה-19 החלו להישמע קולות שדרשו הכנסת מרכיבים ליברליים ודמוקרטיים לאימפריה.^[1] בעקבותיהם קמו בתי משפט חדשים בעלי רוח מערבית שהגבילו את פעילותם של הקאדים.^[4] בתי המשפט החדשים סמלו תפיסת צדק חדשה באימפריה, שהתבטאה בניסיון למודרניזציה, אך מחירם היה שבירת הקשר המיוחד בן מאות השנים בין הסולטאן לנתיניו.^[8] התנט'ימאת הגיעו לשיאם עם כינון החוקה בשנת 1876 שהעניקה חירויות פרט ושוויון לכל אזרחי האימפריה.^[1]

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המשפט העות'מאני בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ אהוד טולידאנו, מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית, תל אביב: משרד הבטחון, 1985
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ Colin Imber, The Ottoman Empire, 1300-1650: The Structure of Power, Houndmills: Palgrave Macmillan, 2009
^ ¹ ² ³ ⁴ Halil Inalcik, The Middle East and the Balkans under the Ottoman Empire: Essays on Economy and Society, Bloomington: Indiana University Turkish Studies, 1993
^ ¹ ² ³ Gabor Agoston and Bruce Masters, Encyclopedia of the Ottoman Empire, New York: Infobase Publishing, 2009
^ Bogac A.Ergene, Local Court, Provincial Society and Justice in the Ottoman Empire: Legal Practice and Dispute Resolution in Cankirn and Kastamonu (1652-1744), Leiden: Brill, 2003
^ ¹ ² Haim Gerber, State, Society and Law in Islam: Ottoman Law in Comparative Perspective, Albany: State University of New York Press, 1994
^ ¹ ² Cornell H. Fleischer, Bureaucrat and Intellectual in the Ottoman Empire: The Historian Mustafa Ali, 1541-1600, New Jersey: Princeton University Press, 1986
^ ¹ ² Avi Rubin, Ottoman Nizamiye Courts: Law and Modernity, Houndmills: Palgrave Macmillan, 2011

[hebrewRTL-הערה0-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ אהוד טולידאנו, מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית, תל אביב: משרד הבטחון, 1985

[:1-2] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ Colin Imber, The Ottoman Empire, 1300-1650: The Structure of Power, Houndmills: Palgrave Macmillan, 2009

[:2-3] ¹ ² ³ ⁴ Halil Inalcik, The Middle East and the Balkans under the Ottoman Empire: Essays on Economy and Society, Bloomington: Indiana University Turkish Studies, 1993

[:3-4] ¹ ² ³ Gabor Agoston and Bruce Masters, Encyclopedia of the Ottoman Empire, New York: Infobase Publishing, 2009

[5] Bogac A.Ergene, Local Court, Provincial Society and Justice in the Ottoman Empire: Legal Practice and Dispute Resolution in Cankirn and Kastamonu (1652-1744), Leiden: Brill, 2003

[:4-6] ¹ ² Haim Gerber, State, Society and Law in Islam: Ottoman Law in Comparative Perspective, Albany: State University of New York Press, 1994

[:5-7] ¹ ² Cornell H. Fleischer, Bureaucrat and Intellectual in the Ottoman Empire: The Historian Mustafa Ali, 1541-1600, New Jersey: Princeton University Press, 1986

[:6-8] ¹ ² Avi Rubin, Ottoman Nizamiye Courts: Law and Modernity, Houndmills: Palgrave Macmillan, 2011

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]