הנרי לי היגינסון

איש צבא אמריקאי

הנרי לי היגינסוןאנגלית: Henry Lee Higginson, ‏ 18 בנובמבר 1834 - 14 בנובמבר 1919) היה מייסד התזמורת הסימפונית של בוסטון.

הנרי לי היגינסון
Henry Lee Higginson
הנרי לי היגינסון ב-1917
הנרי לי היגינסון ב-1917
לידה 18 בנובמבר 1834
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 14 בנובמבר 1919 (בגיל 84) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות מאונט אובורן עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
תקופת הפעילות ? – 14 בנובמבר 1919 עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג איידה היגינסון עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Signature of Henry Lee Higginson.png עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
הנרי לי היגינסון, דיוקן מאת ג'ון סינגר סרג'נט, 1903, (המקור תלוי במוזיאוני האמנות של אוניברסיטת הרווארד והעתק שיצרו תלמידיו של סרג'נט תלוי ב"סימפוני הול", בוסטון

חייועריכה

היגינסון נולד בניו יורק, ילדם השני של ג'ורג' היגינסון ומרי קאבוט לי. הוא היה דודן רחוק של תומאס ונטוורת' היגינסון.

כשהיה בן ארבע, עברה משפחתו לבוסטון ג'ורג' הצטרף כשותף זוטר לבית השקעות. הוא היה פטריוט אדוק, ועד שנות חייו האחרונות לא היו בבעלותו לא בית ולא סוס משלו. אמו של הנרי מתה משחפת, שממנה סבלה במשך שנים, כשהנרי היה בן 15. הוא סיים את לימודיו התיכוניים בשנת 1851, אחרי שהפסיק אותם פעמיים מחמת חולשה בעיניו. הוא החל ללמוד' בקולג' של אוניברסיטת הרווארד, אך פרש מן הלימודים לאחר 4 חודשים, כשתקפה אותו שוב בעיית החולשה בעיניו, ונשלח לאירופה. כששב לבוסטון במרץ 1855, השיג לו אביו משרת פקיד ומנהל חשבונות בעסק קטן של מסחר עם הודו.

היגינסון התגייס לצבא האיחוד ב-11 במאי 1861, כסגן לוטננט של פלוגה ד' בגדוד מסצ'וסטס השני של קולונל ג'ורג' ה. גורדון. בקרב בול ראן הראשון. ב-17 ביוני 1863 נפצע בקרב חרבות עם אחד מחיילי האויב והופל מסוסו עם שלוש דקירות חרב ושני פצעי ירי. בתקופת החלמתו הממושכת בבוסטון, נשא לאישה ב-5 בדצמבר 1863 את אידה אגאסי, בתו של פרופסור לואי אגאסי מהרווארד. הוא פרש משירות צבאי בדרגת קולונל, אך עד סוף חייו נקרא "מייג'ור", שלא לבלבל בינו לבין דודן קשיש ממנו, קולונל תומאס ונטוורת' היגינסון.

קריירהעריכה

אחרי המלחמה, עבד כסוכן לחברת הנפט באקאיי באוהיו מינואר עד יולי 1865, ברכישת ציוד ובגיוס פועלים לעבודה בשדות הנפט. באוקטובר 1865, שילמו הוא וידידים $30,000 תמורת חמשת אלפים אקרים (20 קמ"ר) של מטעי כותנה בג'ורג'יה. ההרפתקה הזו כשלה והותירה אותו עם חוב של $10,000. מתוך יאוש, החל בעל כורחו, ב-1 בינואר 1868, לעבוד כפקיד ובהמשך כשותף זוטר בעסק של אביו, לי היגינסון ושות', שהיה אותו זמן סוכנות צנועה לתיווך מניות. אביו היה שותף זוטר עד 1858 ועבד עד מותו ב-1889 בגיל 85. החברה הזו לתיווך מניות ובנקאות התפתחה עם הזמן לעסק רווחי מאוד והנרי לי היגינסון היה בסופו של דבר לשותף בכיר.

התזמורת הסימפונית של בוסטוןעריכה

התוכנית, אפויה למחצה, ללא ספק, הייתה כזאת: להגיש קונצרטים של מוזיקה טובה, בביצוע מעולה, בסגנון כזה ששמענו כולנו במשך שנים באירופה; לקבוע מחירים הוגנים לכרטיסים ואז לפתוח לרווחה את הדלתות

היגינסון תיאר את התוכניות לתזמורת סימפונית שנתיים אחרי שהשיק את התזמורת הסימפונית של בוסטון בשנת 1881:[1]

"בפברואר 1881 התחלתי לעצב תוכנית שנולדה עשרים וחמש שנים קודם לכן (1856), והיא לתת קונצרטים תזמורתיים באופי ובאיכות הטובים ביותר האפשריים במחיר, שיאפשר כניסה לכל מי שמעוניין בדברים כאלה - קיוויתי למשוך בהדרגה חלק גדול יותר ומשכיל פחות של החברה - התכוונתי להעסיק תזמורת ומנצח שיעמדו לרשותי, כי רק אוכל לדרוש ולהשיג אימון מספיק בכמות ובאיכות להגיע לנגינה של התזמורות הגרמניות הגדולות."

ב-30 במרץ 1881 הודיע היגינסון בעיתוני בוסטון על תוכניתו ל"תזמורת הסימפונית של בוסטון" שתופיע כ"תזמורת מלאה וקבועה, המציעה את מיטב המוזיקה במחירים נמוכים, כפי שאפשר למצוא בכל כרכי אירופה." הוא יעץ למנהל המוזיקלי הראשון שלו, ג'ורג' הנשל, לשכור רק נגנים מקומיים לשנה הראשונה, כדי למנוע רגשות שליליים בחוגי המוזיקה המקומיים. לעונת הקונצרטים הראשונה נקבעו מחירים של $10 או $5 דולר לכל הסדרה בת 20 הקונצרטים. כרטיס יחיד עלה 75 או 25 סנט. לחזרות השבועיות הפתוחות לקהל בשעות אחר הצהריים, נמכרו כרטיסים למקומות לא-שמורים ב-25 סנט. אולם הקונצרטים היה בוסטון מיוזיק הול, והתזמורת יצאה לסיורים בסביבה הקרובה, בערים כמו פרובידנס, פורטלנד ו-ווסטר, כמו גם קונצרטים אחדים בתיאטרון סאנדרס באוניברסיטת הרווארד בקיימברידג'. בהמשך יצאה התזמורת לסיורים בערים רחוקות יותר, תחילה פילדלפיה ואחר ניו יורק. קונצרטי קיץ קלים החלו בשנת 1885.

במשך שנים רבות, קיבל הארגון תמיכה רק מהיגינסון, שכיסה מדי שנה את הגרעון בכוחות עצמו. מראשית הדברים ובמשך לפחות שלושים שנות התזמורת הראשונות, נהנה היגינסון, הודות לידידו הווינאי, הפסנתרן היהודי יוליוס אפשטיין, מגישה מתמדת אל טובי המנצחים בעולם, כולם אירופאים ודוברי גרמנית. בשנת 1906 שיגר הוראות אל נציגיו להזמנת מנצחים, כי האיש שהם שוכרים חייב להבין, שהיגינסון איננו מעוניין לא במוזיקה מודרנית ולא "בסגנון הקיצוני של ניצוח מודרני." הוא הרחיב בנושא העדפותיו המוזיקליות במכתב אחר:[2]

אם תראה את ולטר או מנגלברג, יהיה עליך להגיד להם . . . שאני באמת יודע משהו על מוזיקה, וכי יש לי רעיונות ברורים מאוד בשאלה, איך יש לנגן מוזיקה; שלא אתעסק במוזיקה מודרנית, אבל בהחלט אבקש מהם לבצע את הקלאסיקנים כפי שנוגנו בעבר. גדלתי באסכולה הווינאית (כידוע לך) והיו אז הרבה מאד אנשים חיים, ששמעו את בטהובן מנצח, כמו גם מנדלסון, וידעו איך הוא רצה שהמוזיקה שלו תישמע. היכרתי את ברהמס בעצמי ושמעתי את המוזיקה שלו. אתה יודע היטב מה רצוני, ולא אתערב ללא צורך בעבודתם של הענשים האלה, אבל אינני רוצה עבודה משוגעת (כמו שלעתים אפילו ניקיש הגיש לנו, ופאואר נתן לנו לעתים קרובות מדי), ואולי כדאי שתאמר להם, שאני שונא רעש.

כמנהל יחיד של תזמורת בוסטון בשנותיה הראשונות, הבטיח היגינסון את הצלחת ארגונו החדש בפיקוח הדוק על הנגנים המקצועיים. ב-1882 ניסח חוזה חדש, שדרש מנגניו להיות זמינים מיום רביעי עד שבת במשך העונה ובימים אלה "לא לנגן בשום תזמורת אחרת ולא עם שום מנצח אחר ... מלבד אם תתבקשו בשעות הפנאי על ידי אגודת הנדל והיידן," מחווה קולגיאלית כלפי ארגון ותיק פי כמה. אחרי העונה הרביעית, הסמיך את מנצח התזמורת וילהלם גריקה לגייס עשרים נגנים בעת חופשת קיץ באירופה כדי להחליף כמה נגנים, שהיו "קשישים ומותשים מעבודה."

לדוגמה, היגינסון שלט בנגניו בכוח "איום לשבור כל שביתה ביבוא נגנים אירופאים." יתירה מזו, במשך הזמן פיטר נגנים בעלי קשרים לבוסטון וייבא מאירופה אנשים "בעלי הישגים טכניים גבוהים, שעל נאמנותם יכול היה לסמוך."

בתקופת מלחמת העולם הראשונה עמדו היגינסון והמנהל המוזיקלי של תזמורת בוסטון, קארל מוק, במוקד מחלוקת ציבורית, כשהתזמורת לא הוסיפה את דגל הכוכבים והפסים לקונצרטים שלה כפי שעשו תזמורות אחרות. קשריו של מוק אל הקייזר הגרמני נזכרו בהפרזה בעיתונות, אבל היגינסון היה במוקד הביקורת. הניו יורק טיימס כינה אותו "קשה עורף" בשל סירובו להתיר לרגש ציבורי להשפיע על תוכניות הקונצרטים.[3] דובר התזמורת תלה, כעבור שנים, במעצרו של מוק כנתין אויב את ההאשמה ב"עקשנות קצרת-רואי" מצד היגינסון ומנהל התזמורת צ'ארלס א. אליס בשאלת ההמנון.[4]

בפברואר 1918, כשאמצעיו הידלדלו במידה כזאת עקב המלחמה שלא היה עוד ביכולתו לממן את גירעונות התזמורת לבדו, וכשחזה את פרישתו של ד"ר מוק, שבאה עם מאסרו במרץ, החליט היגינסון להעביר את ניהול התזמורת למבנה מוסדי חדש. ההודעה על מינוי מועצת נאמנים לניהול תזמורת סימפונית תאגידית יצאה ב-27 באפריל 1918.[5]

מסירותו הנלהבת של היגינסון לנושא ההשכלה, שאינה נקייה מהתנשאות מסוימת, באה לביטוי בדברים הבאים:

איך נוכל עוד להציל את ארצנו אם לא בחינוך והשכלה בכל המובנים ומכל הצדדים? מה נוכל לעשות שיועיל כל כך למין האנושי בכל מובן אפשרי? זהו בזבוז זמן לקרוא אמירות נדושות כאלה. דמוקרטיה היכתה שורש איתן בעולם והיא תשלוט. הבה נדאג לכך, ששלטונה יצטיין ביתר תבונה וביתר אנושיות מזה של המלכים ובני האצולה; ההזדמנות שלנו היא עכשיו; לפני שהארץ תתמלא והמאבק על לחם ייעשה מר ונמהר: עלינו להשכיל, כדי להציל את עצמנו ואת משפחותינו ואת הוננו מן האספסוף!

לפני 1913, הצטרף היגינסון לפעולות "הליגה להגבלת ההגירה", שתמכה במבחני קריאה וכתיבה להגבלת הגירה. הימנעות הליגה מקטגוריות וממכסות גזעניות בעליל, שימשה רק מסווה לדעות הקדומות שביסוד התנגדותם למהגרים מארצות דרום אירופה ומזרח אירופה.

בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 תרם היגינסון סכומים ניכרים לאוניברסיטת הרווארד למטרות שונות, בהן כיסוי שכר הלימוד והוצאות המחיה לסטודנטים מסין, תוכנית שעמדה בסתירה מסוימת למדיניות האמריקאית של שלילת הגירה מסין באותן שנים.[6]

היגינסון היה פעיל מאוד בקידום השכלה איכותית לאזרחים בכל המקצועות. ב-1891 ייסד את בית ספר מוריסון לגברים צעירים, והיה חבר במועצת הנאמנים של בית ספר מידלסקס. מעונות היגינסון קרויים על שמו.

היגינסון נטה להתייחס בקוצר רוח לפוליטיקאים. הוא התנגד להתקפותיו של תאודור רוזוולט על עסקים גדולים וקרא לו לחדול מדבריו הקשים על תאגידים וקפיטליסטים. הוא לא היסס להשמיע באוזני וודרו וילסון את דעתו על התנהלותו במלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1903 היה מראשוני המצדדים בלוחיות רישוי לרכב ממונע, כיון שכעס על נהגים שנסעו במהירות מופרזת ליד בית הקיץ שלו באיפסוויץ', מסצ'וסטס, תוך ניצול אלמוניותם.[7]

ב-25 בינואר 1915 היה היגינסון שותף לשיחת הטלפון הטרנס-קונטיננטלית הראשונה עם תומאס ווטסון, אלכסנדר גרהם בל, תיאודור וייל ווודרו וילסון. הטלפון ששימש את היגינסון מוצג עכשיו במוזעיאון ספארק להמצאות חשמליות.[8]

הנרי לי היגינסון מת ב-14 בנובמבר 1919 ונקבר בבית הקברות מאונט אובורן בקיימברידג' (מסצ'וסטס).

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא הנרי לי היגינסון בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ה. ל. היגינסון, 20 בספטמבר 1882, מכתב לסר ג'ורג' גרוב המתאר את ייסוד תזמורת בוסטון למהדורת 1883 של מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים
  2. ^ "Finding a New Music Director the Old-Fashioned Way," October 8, 2000, ניו יורק טיימס, "למצוא מנהל מוזיקלי חדש בדרך הישנה." 8 באוקטובר 2000
  3. ^ "Karl Muck," March 5, 1940 ניו יורק טיימס, "קארל מוק", 5 במרץ 1940
  4. ^ William E. Walter, "Dr. Muck and the First War," March 10, 1940, https://query.nytimes.com/gst/abstract.html?res=9E01E2DB113AE433A25750C0A9679D946696D6CF ויליאם א. וולטר, ניו יורק טיימס, "ד"ר מוק והמלחמה הראשונה 10 במרץ 1940; "ד"ר מוק מתפטר, אחר מנגן את ההמנון"] 3 בנובמבר 1917
  5. ^ "Maj. Higginson out of Boston Symphony," April 28, 1918 נניו יורק טיימ, "היגינסון מחוץ לתזמורת בוסטון" 28 באפריל 1918
  6. ^ מרשה גראהם סינוט, "הדלת הפתוחה למחצה: אפליה וקבלה בהרווארד, ייל ופרינסטון, 1970-1900" (וסטפורד, קונטיקט: הוצאת גרינווד, 1979), 55. הסטודנטים לא היו מהגרים לארצות הברית, אלא נחשבו למנהיגי העתיד של סין.
  7. ^ לוחיות הרישוי הראשונות בארצות הברית
  8. ^ מוזיאון ספארק