הסירחון הגדול

אירוע סירחון במרכז לונדון ביולי ואוגוסט 1858
ערך ללא מקורות
בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי.

אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הסירחון הגדולאנגלית: The Great Stink או The Big Stink) היה אירוע בקיץ 1858 בו נאלצו תושבי מרכז לונדון לעזוב את העיר בשל ריח הביוב שעלה מנהר התמזה.[1]

קריקטורה שפורסמה במגזין פאנץ' ב-1855, כתגובה למכתב ששלח המדען מייקל פארדיי בנושא הזוהמה בתמזה

גורמי הסירחוןעריכה

בתחילת המאה ה-19 הייתה ללונדון מערכת ביוב שכָללה בעיקר שימוש בנחלים שכוסו ושפיכת שפכי העיר לתמזה. באותה עת החל השימוש במערכות אינסטלציה מודרניות בבתים, והומצאו השירותים המודרניים הכוללים שטיפת האסלה במים. שימוש בשירותים מסוג זה הגביר מאוד את כמות השפכים שייצרה העיר. בעוד שבעבר השתמשו תושבי העיר בסירי לילה, כעת נהגו לשטוף את השפכים בכמויות מים אשר הכפילו ושילשו בזמן קצר את כמויות הביוב של העיר. בנוסף, תיעוש העיר הביא לשפכים רבים מבתי מטבחיים וממפעלים בעיר.

ביוב זה נשפך בסופו של דבר אל נהר התמזה אשר שימש כמקור מי השתייה של חלק מתושבי העיר. מים מזוהמים אלה הביאו להתפשטות מגיפות כולרה. עד אותה עת חשבו שהמחלה נגרמת ממיאזמה (אוויר מזוהם). ב-1849 פרסם ג'ון סנואו חיבור, בו הוא פיתח את התאוריה שמקור המחלה הוא מים מזוהמים. סנואו הגיע למסקנה זו לאחר שהבחין שתושבי אזורים מסוימים, הנסמכים על מקורות מים ספציפיים, נוטים לחלות בכולרה יותר מאשר תושבים של אזורים אחרים. בעת התפשטות המגפה באזור הסוהו בשנת 1854, הוא זיהה שוב את המים המזוהמים כמקור להתפרצות, והביא לסגירת הבאר ממנה נשאבו המים לתושבי האזור.

בשנת 1848 התאחדו מספר גופים מקומיים והקימו את הוועדה המטרופולית לביוב אשר בדקה את מערכת הביוב של העיר והגיעה למסקנה שיש להרחיבה. בשנת 1855 הוחלפה הוועדה על ידי מועצת העבודות המטרופולינית של לונדון, אשר המשיכה לדון בנושא. תקציבים לביצוע הרחבה זו הוקצו רק בעקבות "הסירחון הגדול".

קיץ 1858עריכה

קיץ 1858 היה קיץ חם ויבש במיוחד. בשל הטמפרטורות הגבוהות והיעדר הגשם ירדו מפלסי התמזה ויובליו, ואחוז הזיהום בהם עלה. בשל הזיהום במים והטמפרטורות הגבוהות שלהם, התרבו הבקטריות במים והסירחון החל להתפשט ברחבי העיר לאורך הנהר ויובליו. הריח הגיע לעוצמה כזו שבארמון וסטמינסטר כוסו החלונות בווילונות הטבולים בכלוריד הסידן (בורית) על מנת שהריח לא ייכנס. חברי בית הנבחרים דנו בהצעות להעביר את בית הנבחרים ולפנות את התושבים להמפטון קורט ואוקספורד. גשם שירד ניקה את האוויר והעלה את מפלס המים, וכך נפתר המשבר.

תוצאות הסירחוןעריכה

בעקבות הסירחון מינה הפרלמנט הבריטי ועדה אשר תמליץ כיצד למנוע את הישנות הסירחון. מועצת העבודות המטרופולינית של לונדון קיבלה בשנת 1859 את המלצות המהנדס הראשי שלה, ג'וזף באזאלגט, שכללו את הקמת מערכת הביוב של לונדון המשמשת את העיר עד היום.

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מלמן, בילי, לונדון - מקום, אנשים ואימפריה : (1960-1800), משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשס"ט 2009, פרק ד': "הסירחון הגדול" – פסולת, מגפות ומודרניות