ג'ון סנואו (רופא)

אפידמיולוג ורופא אנגלי

ג'ון סנואואנגלית: John Snow;‏ 15 במרץ 1813, יורק16 ביוני 1858, לונדון)[1] היה רופא אנגלי וחלוץ בפיתוח הרדמה והיגיינה רפואית. הוא נחשב לאחד ממייסדי האפידמיולוגיה המודרנית, בין השאר בזכות עבודתו בהתחקות אחר מקור התפרצות מגפת הכולרה בסוהו שבלונדון בשנת 1854. ממצאיו הביאו לאימוץ הרדמה, כמו גם לשינויים מהותיים במערכות המים והפסולת של לונדון, שינויים שהביאו לשינויים דומים בערים אחרות ולשיפור משמעותי בבריאות הציבור ברחבי העולם.[2]

ג'ון סנואו
John Snow
John Snow.jpg
לידה 15 במרץ 1813
יורק, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 16 ביוני 1858 (בגיל 45)
לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות ברומפטון עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק רופא, אפידמיולוג, רופא מרדים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים Westminster Hospital Medical School עריכת הנתון בוויקינתונים
תרומות עיקריות
חתימה John Snow signature.png עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ראשית חייו והשכלתועריכה

סנואו היה הראשון מבין תשעה ילדיהם של ויליאם ופרנסס סנואו בביתם ברחוב נורת'. הוא הוטבל בכנסיית כל הקדושים ברחוב נורת' שביורק. אביו היה פועל[3] שעבד בחצר פחם מקומית, ליד הנהר אוז (Ouse), במאגר שהתחדש בקביעות על ידי אספקה משדה הפחם של יורקשייר באמצעות דוברות. לימים היה חקלאי בכפר קטן בצפון יורק.[4]

השכונה הייתה מהעניות בעיר, ועמדה לעיתים קרובות בסכנת שיטפונות בגלל קרבתה לנהר האוז. בנעוריו חווה סנואו תנאים לא סניטריים וזיהום. מרבית הרחובות בעירו לקו מבחינת ההיגיינה והנהר היה מזוהם במי נגר מכיכרות שוק, בתי קברות וביוב.[5]

מגיל צעיר הפגין סנואו יכולת במתמטיקה. בשנת 1827, כשהיה בן 14, התקבל כחניך רפואי אצל ויליאם הארדקאסל (William Hardcastle) באזור ניוקאסל. בשנת 1832, בתקופתו כחניך בכירורגיה, נתקל סנואו לראשונה במגפת כולרה בקילינגוורת' (אנ'), כפר של כורי פחם.[6] סנואו טיפל בקורבנות רבים של המחלה וכך צבר ניסיון. הוא הפך למתנזר מאלכוהול וניהל חיים המאופיינים בהתנזרות. בשנת 1835 חתם על התחייבות להתנזרות. סנואו היה צמחוני וניסה לשתות רק מים מזוקקים.[5] בין 1832 ל-1835 עבד כעוזר למנתח, תחילה בברנופפילד (אנ'), מחוז דורהם, ואחר כך בגשר פטלי, וסט רידינג, יורקשייר. באוקטובר 1836 נרשם לבית הספר לרפואה הנטריאן ברחוב טחנת הרוח הגדולה, לונדון.[7]

בשנות השלושים של המאה ה-19 היה עמיתו של סנואו בבית החולים של ניוקאסל, המנתח תומאס מייקל גרינהאו (אנ'). המנתחים עבדו יחד וביצעו מחקרים על מגיפות כולרה באנגליה במשך שנים רבות.[8][2][9]

בשנת 1837 החל סנואו לעבוד בבית החולים וסטמינסטר. הוא הוסמך כחבר בקולג' המלכותי למנתחים באנגליה ב-2 במאי 1838, סיים את לימודיו באוניברסיטת לונדון בדצמבר 1844 והוסמך כחבר בקולג' המלכותי לרופאים בשנת 1850. סנואו היה חבר מייסד של האגודה האפידמיולוגית של לונדון שהוקמה במאי 1850 בתגובה להתפרצות הכולרה בשנת 1849. עד שנת 1856 היה סנואו בין קומץ אנשי הרפואה באגודה שקיימו דיונים על הכולרה.[10][11][12]

בשנת 1857 תרם סנואו תרומה מוקדמת - שלא הוכרה דיה -[13] לאפידמיולוגיה, בעלון שדן בהיעדרות מרכיבים תזונתיים חיוניים בלחם כגורם לרככת.[14]

סנואו היה בין הרופאים הראשונים שחקרו וחישבו מינונים לשימוש באתר ובכלורופורם כחומרי הרדמה כירורגיים, מה שאיפשר לחולים לעבור פרוצדורות כירורגיות ומיילדותיות תוך הפחתה ניכרת של מצוקה וכאב. הוא תכנן פרוטוקול למתן אתר לחולים בצורה בטוחה, ותכנן גם מסכה למתן כלורופורם באופן בטוח.[15] הוא ניהל את מתן הכלורופורם למלכה ויקטוריה כאשר ילדה את שני הילדים האחרונים מתוך תשעת ילדיה, ליאופולד בשנת 1853 וביאטריס בשנת 1857,[16] מה שהוביל לקבלה רחבה יותר של הרדמה מיילדותית. סנואו פרסם מאמר על האתר בשנת 1847 תחת הכותרת על שאיפת אדי האתר.[17] גרסה ארוכה יותר של מאמר זה, שכותרתה "על כלורופורם וחומרי הרדמה אחרים, פעולתם וניהולם" התפרסמה בשנת 1858.[18]

לאחר שסיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת לונדון, קיבל סנואו את תואר הרופא בשנת 1844. סנואו קבע את מרפאתו ברחוב פרית' 54 בסוהו (Frith Street) כמנתח ורופא כללי. הוא תרם למחקר ולידע במגוון רחב של בעיות רפואיות, כולל הרדמה. הוא היה חבר בחברה הרפואית של וסטמינסטר, ארגון המוקדש למחקר קליני ומדעי. סנואו נאם מספר פעמים בישיבות החברה, כתב ופרסם מאמרים. הוא התעניין במיוחד בחולים עם מחלות נשימה ובדק את השערתו באמצעות מחקרים בבעלי חיים. בשנת 1841 כתב את המאמר "על חנק ועל החייאה של ילדים שמתו לפני לידתם", מאמר הדן בתגליותיו בתחום הפיזיולוגיה של נשימה בילודים, צריכת חמצן והשפעות שינוי טמפרטורת הגוף.[19] התעניינותו בהרדמה ובנשימה ניכרה, אם כך, מאז 1841. החל בשנת 1843 התנסה סנואו באתר כדי לראות את השפעותיו על הנשימה.[5] שנה לאחר שהאתר הוכנס לשימוש בבריטניה, בשנת 1847, פרסם סנואו מחקר קצר שכותרתו "על שאיפת אדי האתר", מחקר ששימש מדריך לשימוש באתר. במקביל עבד על מאמרים שונים שדיווחו על ניסיונו הקליני בהרדמה, תוך שהוא מציין תגובות, נהלים וניסויים.

אף שעבד ביסודיות עם אתר כחומר הרדמה, לא רשם סנואו פטנט על כך. הוא המשיך לעבוד ולפרסם עבודות על תצפיותיו ומחקריו. שנתיים לאחר הכנסת האתר לשימוש, היה סנואו הרופא המרדים המוצלח ביותר בבריטניה. מנתחים בכירים בלונדון התייעצו עמו.[5]

האתר הוכנס לשימוש בשנת 1847 על ידי ג'יימס יאנג סימפסון (אנ'), מיילד סקוטי. הוא הבין שכלורופורם חזק בהרבה ודורש תשומת לב ודיוק רבים יותר בעת היישום. סנואו הבין זאת לראשונה עם מותה של חנה גרינר בת ה-15 שנפטרה ב-28 בינואר 1848 לאחר הליך כירורגי שהצריך חיתוך ציפורן. ניתן לה כלורופורם על ידי כיסוי פניה בבד טבול בחומר. היא איבדה במהירות את הדופק ומתה. לאחר שחקר את מותה וכמה מקרי מוות שבאו לאחר מכן, הבין סונ שיש להשתמש בזהירות בכלורופורם ופרסם את ממצאיו במכתב ל-The Lancet.[5]

הרדמה מיילדותיתעריכה

עבודתו של סנואו וממצאיו היו קשורים הן להרדמה והן ללידה. ניסיונו עם חולים מיילדותיים היה נרחב והוא השתמש בחומרים שונים כולל אתר, אמילין (אנ') ובעיקר כלורופורם לשם טיפול בחוליו. הוא טיפל ב-77 יולדות בכלורופורם. הוא היה מורח את הכלורופורם בשלב השני של הלידה ושולט בכמות מבלי להרדים את היולדת לחלוטין. היולדת הייתה חשה בצירי הלידה רק באופן חלקי, ונמצאה על גבול ההכרה. לגבי מתן חומר ההרדמה, סנואו סבר שיהיה בטוח יותר אם אדם אחר - שאינו המנתח - יישם אותו.[19]

השימוש בכלורופורם כחומר הרדמה ללידה נתפס כבלתי מוסרי על ידי רופאים רבים ואף על ידי כנסיית אנגליה. עם זאת, ב-7 באפריל 1853 ביקשה המלכה ויקטוריה מסנואו כלורופורם במהלך הלידה של ילדה השמיני. לאחר שלוש שנים עשה זאת סנואו שוב בלידתה הבאה. במהלך המאה ה-19 השלימו עם כך הממסד הרפואי והממסד הדתי.[5]

כולרהעריכה

 
מפה של התפרצות כולרה בלונדון בשנת 1866
 
מקרא מפה

סנואו היה ספקן לגבי תאוריית המיאזמה הדומיננטית אז, שקבעה כי מחלות כמו כולרה ודבר הבלוטות נגרמות כתוצאה מזיהום או צורה מזיקה של "אוויר רע". עדיין לא פותחה תאוריית החיידקים, ולכן סנואו לא הבין את המנגנון שבאמצעותו הועברה המחלה. התבוננותו בראיות הביאה אותו לזנוח את תאוריית האוויר המזוהם. הוא פרסם לראשונה את התאוריה שלו במאמר משנת 1849, "על דרך התקשורת של כולרה",[20] ובשנת 1855 פרסם מסה ובה תוצאות חקירתו בנושא תפקיד אספקת המים במגפת סוהו בשנת 1854.[21][22]

בשיחה עם תושבי המקום (בעזרת הכומר הנרי וייטהד) זיהה סנואו את מקור ההתפרצות כמשאבת המים הציבורית ברחוב ברוד (כיום רחוב ברודוויק). אף על פי שהבדיקה הכימית והמיקרוסקופית של סנואו בדגימת מים מהמשאבה רחוב ברוד לא הוכיחה באופן סופי את סכנתה, די היה במחקריו על דפוס המחלה כדי לשכנע את המועצה המקומית להשבית את משאבת הבאר על ידי הסרת הידית שלה. לפעולה זו מיוחס סיום ההתפרצות, אולם סנואו הבחין כי ייתכן שהמגפה כבר הייתה בירידה מהירה. התמותה הצטמצמה קודם לכן, בעקבות בריחת האוכלוסייה שהחלה זמן קצר לאחר ההתפרצות. אך מקרי המחלה החדשים פחתו לפני הפסקת השימוש במים, עד כי אי אפשר היה לדעת אם הבאר עדיין הכילה את חיידקי הכולרה במצב פעיל.

 
מפה מאת סנואו המציגה את מקבצי מקרי הכולרה במגפה של לונדון בשנת 1854

סנואו השתמש במפת נקודות כדי להמחיש את מקבץ מקרי הכולרה סביב המשאבה. הוא השתמש בסטטיסטיקה כדי להמחיש את הקשר בין איכות מקור המים למקרי כולרה. הוא הראה שחברות המים Southwark ו-Vauxhall הוציאו מים מקטעי התמזה המזוהמים בביוב והעבירו את המים לבתים, מה שהוביל לשכיחות מוגברת של כולרה. המחקר של סנואו היה אבן דרך בתולדות בריאות הציבור ואירוע מכונן של מדע האפידמיולוגיה.[דרוש מקור] כתב סנואו:

גיליתי שכמעט כל מקרי המוות התרחשו במרחק קצר מהמשאבה [רחוב ברוד]. היו רק עשרה מקרי מוות בבתים שנמצאו קרוב יותר למשאבת רחוב אחרת. בחמישה ממקרים אלה הודיעו לי משפחותיהם של המנוחים כי הם תמיד שלחו את ילדיהם למשאבה ברחוב ברוד, משום שהעדיפו מים אלה על פני משאבות קרובות יותר. בשלושה מקרים נוספים המנוחים היו ילדים שלמדו בבית הספר בסמוך למשאבה ברחוב ברוד ...

לגבי מקרי המוות שאירעו באזור בו היתה המשאבה, היו 61 מקרים בהם התבשרתי כי המנוחים נהגו לשתות את מי המשאבה מרחוב ברוד, ללא הרף או מדי פעם ...

תוצאת החקירה, אם כן, היא כי לא התרחשה התפרצות או שכיחות מיוחדת של כולרה בחלק זה של לונדון, למעט בקרב האנשים שנהגו לשתות את מי המשאבה הנזכרת לעיל.

קיימתי ראיון עם מועצת שומרי הקהילה של סנט ג'יימס בערב 7 בספטמבר, והצגתי להם את הנסיבות לעיל. בעקבות הדברים שאמרתי, ידית המשאבה הוסרה למחרת.

 
אנדרטה לזכר סנואו ברחוב ברודוויק, סוהו

מאוחר יותר גילו החוקרים כי הבאר הציבורית הזו נחפרה מבור ספיגה ישן ממנו החלו לדלוף חיידקים צואתיים. חיתול הבד של תינוק שנדבק בכולרה ממקור אחר נשטף בבור ספיגה זה. הפתח המקורי שלו היה מתחת לבית סמוך, שנבנה מחדש רחוק יותר לאחר שרפה. העיר הרחיבה את הרחוב והמידע על מיקומו של בור הספיגה אבד. באותה תקופה היו בורות שקע תחת רוב הבתים. מרבית המשפחות ניסו לרוקן את השפכים הגולמיים שלהם לתמזה כדי למנוע מבורותיהם להתמלא לפני שייספג הביוב באדמה.[23]

תומאס שאפטר (אנ') ביצע מחקרים דומים והשתמש במפה מבוססת-נקודות למחקר כולרה באקסטר, שבע שנים לפני סנואו, אם כי לא זיהה את בעיית אספקת המים האחראית למגפה.[24]

מחלוקת פוליטיתעריכה

לאחר תום מגפת הכולרה החליפו גורמים בממשל את ידית המשאבה של רחוב ברוד. הם הגיבו לאיום שנשקף לאוכלוסייה, אך אחר כך דחו את התאוריה של סנואו. קבלת הצעתו נכרכה בהבנה שמחלות עוברות בצואה, מחשבה שרוב הציבור דחה אינטואיטיבית מטעמים אסתטיים.[25] ב-1866 הבין ויליאם פאר (אנ'), אחד המתנגדים הראשיים של סנואו, את תוקף האבחנה שלו כשחקר התפרצות נוספת של כולרה בברומלי על יד באו. הוא הוציא הוראות מיידיות כי אסור לשתות מים לא רתוחים.[26] פאר הכחיש את ההסבר של סנואו לגבי האופן שבו העבירו המים המזוהמים כולרה, אך קיבל את הטענה כי למים היה תפקיד בהתפשטות המחלה. חלק מהנתונים הסטטיסטיים שאסף פאר סייעו לקידום השקפתו של סנואו.[27]

היום זוכה להכרה העובדה שהרפורמיסטים הסתבכו לעיתים קרובות במאבקים פוליטיים.[28] במהלך "הרצאת ידית המשאבה" (Pumphandle Lecture) השנתית באנגליה, חברי אגודת ג'ון סנואו מסירים ומחליפים באופן סמלי ידית משאבה, המסמלת את האתגרים המתמשכים לקידמה בנושאי בריאות הציבור.[29]

חיים אישייםעריכה

סנואו הפך לצמחוני בגיל 17.[30] הוא אימץ דיאטה צמחונית ובה ירקות ומוצרי חלב וביצים. לימים הפך לטבעוני. באמצע שנות ה-40 של המאה ה-19 בריאותו התדרדרה והוא סבל מהפרעת כליות אותה ייחס לתזונתו הטבעונית. הוא הוסיף לתפריטו בשר ויין. הוא המשיך לשתות מים רתוחים לאורך חייו. הוא מעולם לא התחתן.[31]

בשנת 1830 החל להתנזר משתייה ובשנת 1845 התקבל לחברת המתנזרים של יורק.[30] מצב בריאותו הורע, ובשנת 1845 החל לצרוך מעט יין.

סנואו התגורר ברחוב סאקוויל 18 בלונדון משנת 1852 עד למותו בשנת 1858.[32] סנואו לקה בשבץ מוחי בעת שעבד במשרדו בלונדון ב-10 ביוני 1858. הוא היה אז בן 45.[33] הוא לא התאושש ונפטר ב-16 ביוני 1858. הוא נקבר בבית העלמין ברומפטון.[34]

מורשת ואותות כבודעריכה

 
מצבת הלוויה, בית עלמין ברומפטון, לונדון
 
לוח כחול שהוקם על ידי החברה המלכותית לכימיה
  • לוח זיכרון לסנואו ולעבודתו משנת 1854, במקום משאבת המים ברחוב ברוד (כיום רחוב ברודוויק). הלוח מציג משאבת מים שהידית שלה מוסרת. המקום בו עמדה המשאבה מכוסה גרניט אדום.
  • בית ציבור בקרבת מקום נקרא על שמו.[35]
  • הוקמה אגודה הנושאת את שמו, הנפגשת באופן קבוע בפאב על שמו. הרצאה שנתית של "ידית המשאבה" מועברת בכל ספטמבר על ידי רשות מובילה בתחום בריאות הציבור.
  • קברו בבית העלמין ברומפטון, לונדון, מסומן באנדרטה.
  • ביורק מוצב לזכרו לוח כחול בקצה המערבי של פארק אין, מלון ברחוב נורת'.
  • יחד עם חלוץ ההרדמה ג'וזף תומאס קלובר, סנואו הוא אחד התומכים ההראלדים של המכללה המלכותית להרדמה.[36]
  • איגוד המרדימים של בריטניה ואירלנד מעניק את פרס ג'ון סנואו, מלגה לסטודנטים לרפואה לתארים מתקדמים העוסקים במחקר בתחום ההרדמה.
  • למרות דיווחים כי לסנואו הוענק פרס על ידי מכון דה פראנס על חיבורו בתחום הכולרה בשנת 1849,[37] מכתב מהמכון מ-1950 מציין כי הוא קיבל רק מועמדות לכך.[38]
  • בשנת 1978 הוקמה חברת מחקר וייעוץ לבריאות הציבור על שמו.
  • בשנת 2001 נוסדה מכללת ג'ון סנואו בקמפוס המלכה של אוניברסיטת דרהאם בסטוקטון-און-טיז (אנ').
  • בשנת 2009 נחנך אולם הרצאות על שמו על ידי אן, הנסיכה המלכותית בבית הספר בלונדון לרפואה היגיינה וטרופית.
  • בשנת 2013 הדפיס Lancet תיקון של ההספד של סנואו, שפורסם במקור בשנת 1858, בנימוק הבא: "כתב העת מקבל את ההנחה כי חלק מהקוראים עלולים להסיק בטעות כי כתב העת לא הצליח להכיר בהישגיו המדהימים של ד"ר סנואו בתחום האפידמיולוגיה, ובמיוחד בעבודתו בעלת החזון, בה הסיק מסקנות לגבי אופן ההעברה של הכולרה."[39]
  • בשנת 2016 פרסמה קתרין טנסלי תיאור בדיוני המבוסס על פעילותו של סנואו ברומן ההיסטורי "הרופא מרחוב ברוד" (ספרי טרובדור).
  • בשנת 2017 הוקמה אנדרטה לזכרו של סנואו בצורת משאבה שהידית שלה הוסרה, לוח כחול ולוח פרשנות, בנורת' סטריט גארדן, יורק, סמוך לעיר הולדתו.
  • סנואו הוזכר בסדרת הטלוויזיה "ויקטוריה" משנת 2019 בפרק העונה השלישית "גופים זרים". בפרק פוגש סנואו פוגש את המלכה ויקטוריה (לא מוזכר תאריך אך זה קרה בשנת 1854). בעזרת המלכה מסירות הרשויות המקומיות את ידית המשאבה של רחוב ברוד.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ג'ון סנואו בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "John Snow". Encyclopædia Britannica. 8 במרץ 2018. בדיקה אחרונה ב-12 במרץ 2018. 
  2. ^ 1 2 Brody, H. (2003). Cholera, Chloroform, and the Science of Medicine: A Life of John Snow. Oxford University Press. עמ' 30. ISBN 9780199747887. A Life of John Snow Peter Vinten-Johansen, Howard Brody, Nigel Paneth, Stephen ... The senior surgeon was Thomas Michael Greenhow (1792–1881)....Consider also T. M. Greenhow: “When patients rally from collapse, it is often most difficult to ascertain on what causes.... 
  3. ^ Wedding Record of William Snow and Frances Empson, Huntington All Saints, 24/05/1812
  4. ^ Census 1841
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 Ramsay, Michael A.E. (6 בינואר 2009). "John Snow, MD: anaesthetist to the Queen of England and pioneer epidemiologist". Proceedings (Baylor University. Medical Center) 19 (1): 24–28. PMC 1325279. PMID 16424928. doi:10.1080/08998280.2006.11928120. 
  6. ^ Ball, Laura (2009). "Cholera and the Pump on Broad Street: The Life and Legacy of John Snow". 
  7. ^ Thomas, KB. (1973) "John Snow" in Dictionary of Scientific Biography. Vol 12. New York, NY: Charles Scribner's Sons; pp. 502–503.
  8. ^ Smith, D. (2017). Water-Supply and Public Health Engineering. Routledge. ISBN 9781351873550. ....Dr T.M. Greenhow, a Newcastle colleague of Dr John Snow, had published: Cholera: its non–contagious nature, and the best means of arresting its progress shortly ... 
  9. ^ Greenhow, Thomas M. (1852). "Cholera from the east. A letter addressed to Mayor of Newcastle-upon-Tyne James Hodgson, Esq.". E. Charnley. 
  10. ^ "London Epidemiology Society". UCLA. בדיקה אחרונה ב-22 באוקטובר 2012. 
  11. ^ "The Lancet London: A Journal of British and Foreign Medicine ..., Volume 1... Epidemiological Society". Elsevier. 1856. עמ' 167. The following members of the Epidemiological Society (10 gentleman) took part in the discussion....Drs. Snow, Greenhow... 
  12. ^ Frerichs, R. "London Epidemiological Society". Depatment of Epidemiological (UCLA). בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2019. ...dreadful scourge, the cholera ....Snow was q founding member of .....(Tucker's) stimulating words lead to a meeting on March 6, 1850 in Hanover Square, within walking distance of the Broad Street pump in the Soho region of London. It was here that the London Epidemiological Society was born. 
  13. ^ Dunnigan, M. (2003). "Commentary: John Snow and alum-induced rickets from adulterated London bread: an overlooked contribution to metabolic bone disease". International Journal of Epidemiology 32 (3): 340–1. PMID 12777415. doi:10.1093/ije/dyg160. 
  14. ^ Snow, J. (1857). "On the Adulteration of Bread As a Cause of Rickets". The Lancet 70 (1766): 4–5. doi:10.1016/S0140-6736(02)21130-7. 

    Reedited in Snow, J. (2003). "On the adulteration of bread as a cause of rickets". International Journal of Epidemiology 32 (3): 336–7. PMID 12777413. doi:10.1093/ije/dyg153. 
  15. ^ John Snow (1813–58) Archived 2016-01-06 at the Wayback Machine. sciencemuseum.org.uk
  16. ^ "Anesthesia and Queen Victoria". John Snow. Department of Epidemiology UCLA School of Public Health. בדיקה אחרונה ב-21 באוגוסט 2007. 
  17. ^ Snow, John (1847) On the Inhalation of the Vapor of Ether. ph.ucla.edu
  18. ^ Snow, John (1858) On Chloroform and Other Anaesthetics and Their Action and Administration. London: John Churchill
  19. ^ 1 2 Caton, Donald (ינואר 2000). "John Snow's Practice of Obstetric Anesthesia". Anesthesiology: The Journal of the American Society of Anesthesiologists 92 (1): 247. 
  20. ^ Snow, John (1849). On the Mode of Communication of Cholera. London: John Churchill. 
  21. ^ Snow, John (1855). On the Mode of Communication of Cholera (מהדורה שנייה). London: John Churchill. 
  22. ^ Gunn, S. William A.; Masellis, Michele (2007). Concepts and Practice of Humanitarian Medicine. Springer. עמ' 87–. ISBN 978-0-387-72264-1. 
  23. ^ Klein, Gary (2014). Seeing What Others Don't. עמ' 73. ISBN 978-1480592803. 
  24. ^ Shapter, Thomas (1849). The History of the Cholera in Exeter in 1832. London: John Churchill. 
  25. ^ Chapelle, Frank (2005) Wellsprings. New Brunswick, New Jersey: Rutgers University Press. p. 82. ISBN 0-8135-3614-6
  26. ^ Cadbury, Deborah (2003). Seven Wonders of the Industrial World. London and New York: Fourth Estate. עמ' 189–192. 
  27. ^ Eyler, John M. (אפריל 1973). "William Farr on the Cholera: The Sanitarian's Disease Theory and the Statistician's Method". Journal of the History of Medicine 28 (2): 79–100. PMID 4572629. doi:10.1093/jhmas/xxviii.2.79. 
  28. ^ Donaldson, L.J. and Donaldson, R.J. (2005) Essential Public Health. Radcliffe Publishing. ISBN 1-900603-87-X. p. 105
  29. ^ "Pumphandle Lectures". johnsnowsociety.org. The John Snow Society. בדיקה אחרונה ב-1 במאי 2017. 
  30. ^ 1 2 Mather, J. D. (2004). 200 Years of British Hydrogeology. London: The Geological Society. p. 48. ISBN 1-86239-155-6
  31. ^ Snow, Stephanie J. (2004) "Snow, John (1813–1858)" in Oxford Dictionary of Biography.
  32. ^ JOHN SNOW'S HOMES. UCLA Department of Epidemiology, 2014. Retrieved 6 June 2014.
  33. ^ Johnson, Steven (2006). The Ghost Map. Riverhead Books. עמ' 206. ISBN 1-59448-925-4. 
  34. ^ "List of notable occupants" (HTTP). Brompton Cemetery. אורכב מ-המקור ב-23 August 2006. בדיקה אחרונה ב-21 באוגוסט 2007. 
  35. ^ Punt, Steve. "Birmingham". http://www.bbc.co.uk/programmes/b042zcqm.
  36. ^ "The College Crest". The Royal College of Anaesthetists. 2014. אורכב מ-המקור ב-12 September 2014. בדיקה אחרונה ב-12 בספטמבר 2014. 
  37. ^ S. William Gunn; M. Masellis (2008). Concepts and practice of humanitarian medicine. Springer Science & Business Media. עמ' 87. ISBN 978-0-387-72263-4. institut de france and john snow.  Unknown parameter |url-access= ignored (עזרה) Google Books
  38. ^ "John Snow and the Institute of France". Med Hist 3 (3): 249–251. יולי 1959. PMC 1034490. doi:10.1017/s0025727300024662. 
  39. ^ Hempel, S. (2013). "John Snow". The Lancet 381 (9874): 1269–1270. PMID 23589914. doi:10.1016/S0140-6736(13)60830-2.