הסתננות (פלסטינים)
הסתננות לתחומי מדינת ישראל הייתה דפוס התנהלות נפוץ של פליטים פלסטינים החל מהסכמי שביתת הנשק שנחתמו ב-1949 ועד למבצע קדש ב-1956[דרוש מקור].

בסוף 1948 העריך צה"ל כי 3,000–4,000 פליטים ערבים כבר הסתננו חזרה לשטח מדינת ישראל, במטרה להתיישב בכפריהם או בכפרים שכנים.[1] בין השנים 1949–1956 חצו מדי שנה אלפי ערבים פלסטינים את גבולות ישראל משטחי המדינות השכנות. תופעת ההסתננות הגיעה לשיאה בשנת 1952, אז, לפי הערכה בצה"ל, בוצעו כ-16,000 חדירות – כ-11,000 לאורך הגבול עם ירדן וכ-5,000 לאורך הגבול עם מצרים. לאחר שנה זו ועד שנת 1956 חלה פחיתה הדרגתית של התופעה: לפי נתוני משטרת ישראל, בשנת 1953 בוצעו 7,018 חדירות, בשנת 1954 בוצעו 4,638 חדירות, בשנת 1955 בוצעו 4,351, ובארבעת החודשים הראשונים של 1956 בוצעו 2,786. עם זאת, הסתננויות רבות לא הובחנו ולא תועדו.[2]
ההיסטוריון בני מוריס מונה מספר סוגי הסתננות של פלסטינים למדינת ישראל בתקופה זו, לפי מניעיה של ההסתננות: הסתננות פוליטית וטרוריזם; השבת רכוש ויבול; חציית גבול לעיבוד ומרעה, בעיקר מהגדה המערבית; איסוף מודיעין, בעיקר לאורך הגבול המצרי אך גם מסוריה; ביקור קרובים; התיישבות מחדש בשטח ישראל; גניבה ושוד מיהודים; מעבר מרצועת עזה לגדה המערבית וחזרה; הברחות; דיג.[3]
בשנת 1949 החלה להתפתח תופעה של הסתננות מאורגנת – למטרות כלכליות או למטרות פוליטיות אלימות. ההסתננות המאורגנת למטרות כלכליות נעשתה ביוזמתם של "יזמים" בגדה המערבית וברצועת עזה, שביקשו לנצל את הפרשי המחירים של מצרכים שונים משני עברי הגבול. הם ניצלו את עוניים של הפליטים ואת דלילותה של השמירה בגבולות, וארגנו חבורות מסתננים, אותן שלחו לגנוב פריטים שונים מיהודים, כדי למכור אותם בשוק המקומי. פשיטות המסתננים המאורגנות למטרות פוליטיות (נקם, חבלה, רצח) נעשו ברמות שונות, בידי ראשי חמולות פליטים, סוכני "האחים המוסלמים", "הוועד הערבי העליון" וחג' אמין אל-חוסייני, או אנשי ממשל וקציני צבא ערביים. הן תפסו רק חלק קטן מכלל ההסתננות, אך הן שהפכו את תופעת ההסתננות לבעיה צבאית מדינית חמורה עבור ישראל.[4]
בשנים 1948–1956 נהרגו קרוב ל-300 ישראלים מידי מסתננים.[5] עם זאת, הרוב המכריע של המסתננים בשנים אלה היו מונעים כלכלית או חברתית, ולא מאורגנים.[6] להערכת בני מוריס, אמצעי ההגנה שנקטה ישראל נגד ההסתננות (ירי ומיקוש) הביאו להריגתם של בין 2,700 ל-5,000 מסתננים ערבים בין השנים 1949–1956 (רובם המכריע בשנים 1949–1952), בידי צה"ל, המשטרה ואזרחים ישראלים. רובם המכריע הסתננו ממניעים כלכליים וחברתיים ולא היו חמושים.[7][8]
ההסתננות גרמה לנזקים כלכליים ישירים ועקיפים למשק הישראלי. נזק חומרי ישיר נגרם עקב גניבה או חבלה ברכוש בידי מסתננים, כמו גם עקב רציחתם או פציעתם של מפרנסי משפחות. עקב נזקים אלה הונהג נוהל למתן פיצויים לנפגעים.[9] אולם הנזקים הכלכליים העקיפים היו רבים יותר ומשמעותיים יותר. אלה כללו את ההוצאות העצומות של צה"ל והמשטרה על פעילות נגד הסתננות, ציוד, ימי עבודה של מתיישבים שאבדו לטובת שמירה, אובדן תוצרת בשל גניבות וחבלות, נטישת חלקות מעובדות, אובדן מיסים. הממשלה גם הוציאה הוצאות עצומות עבור גידור יישובי הספר ותאורה סביבם.[10] הוצאה עקיפה נוספת של הממשלה הייתה עלות הריסתם של כפרים ערביים, חרבים למחצה, שנותרו ריקים מאז מלחמת העצמאות ושימשו מחבוא ותחנות דרך למסתננים.[11]
ההסתננות הלא אלימה
עריכהפעולות ההסתננות החלו כפעולות לא אלימות של ערביי ארץ ישראל שעזבו במהלך מלחמת העצמאות לארצות הסמוכות. במקרים רבים חציית הגבולות לתחומי מדינת ישראל הייתה כרוכה בסיכון אישי גבוה למסתננים. בתקופת ההפוגה הראשונה במהלך המלחמה, שבו וחזרו תושבים לכפריהם כדי לקצור את שדותיהם. בנימין שפירא, קצין ש"י בגליל העליון המזרחי, תיאר את המצב באזור לאחר תחילת ההפוגה הראשונה במילים הבאות: "בכל שטח הגליל המזרחי חדרו הערבים לכפרים הגובלים עם החזית הסורית וקוצרים באזורי ההפקר בין הקווים בחסות הצבא הסורי ומשורייניו. לכפר הונין [מרגליות] חזרו ערבים. לביצות החולה חדרו שוב ערבים וקוצרים בלילות. בשטח ההפקר בין הקווים שלנו ומשמר-הירדן קוצרים ערבים את שדות היהודים. בכל הכפרים בסביבת צפת, מערבית וצפונית לעין-זיתים וביריה, חזרו הערבים והתיישבו בחסות מזוינים וצבא מצבאו של קאוקג'י. "יונה רבניצקי (ירחי), חבר קיבוץ בית-השיטה וקצין בגולני, העיר לגבי הבדווים שנהרגו בעת חדירתם למטרות קציר בעמק בית שאן או ביזה בעיירה בית שאן: "כנראה שאין להם מה לאכול והם מסתכנים מחוסר ברירה".[12]
הסיבות להסתננות הבלתי אלימה
עריכהההסתננות הבלתי אלימה הגיעה מצד כמה סוגים של פליטים:
- פליטים שרצו לחזור לבתים ולכפרים שאותם עזבו במהלך מלחמת העצמאות.
- פליטים שרצו להגיע לבתיהם על מנת להוציא משם רכוש שהושאר (או הוטמן) בעת העזיבה או לאסוף מעט יבול מאדמותיהם.
- פליטים שקצרו שדות ועיבדו קרקעות שהיו שייכים להם לפני המלחמה או שהיו סמוכים לגבול.
- פליטים שניסו להתחמק מהתנאים הבלתי נסבלים במחנות הפליטים.
- פליטים שרצו לעבור בין שטחי ירדן לשטחי מצרים.
- הגבול המדיני של ישראל השתרע לאורך קילומטרים רבים. פליטים רבים חדרו לשטח המדינה בשוגג. בעיקר רועי צאן בדואים שאיבדו את דרכם בנגב.
ההתנגדות להסתננות הבלתי אלימה
עריכהגורמים בממשלת ישראל התנגדו להסתננות בטענה כי היא טומנת בחובה מספר סיכונים למדינת ישראל:
- המשך חדירת ערבים לתחומי המדינה ישחוק את הרוב היהודי ויביא להכחדה של ישראל כמדינה יהודית.
- אזרחים נוספים משמעם הקצאה נוספת של כספים ומשאבים שבמילא לא מצויים בשפע.
- הסתננות תשחוק את גבולותיה של המדינה כגבולות קבע ותפגע בריבונותה של המדינה. כמו כן היה חשש שמצב כזה יבטל את הסכמי שביתת הנשק ויוביל לדרישה של המעצמות מישראל לוותר על שטחים מסוימים תמורת הסכם שלום.[דרוש מקור]
הדילמה המוסרית
עריכהצה"ל שצווה להילחם בהסתננות הבלתי אלימה עמד לא פעם בדילמות מוסריות קשות. מצד אחד מדובר באוכלוסייה אזרחית ומן הצד השני יש חובה לעצור אותה ולשמור על הגבולות. משה דיין ביטא את דעתו בעניין זה בישיבת סיעת מפא"י ביוני 1950: "הערבים העוברים לקצור תבואה שזרעו בשטח שלנו - הם נשותיהם וטפם - ואנו פותחים עליהם באש, האם זה יעמוד בפני ביקורת מוסרית?... אינני יודע כל שיטה אחרת לשמור על הגבולות. אם יתנו לרועים ולקוצרים לעבור את הגבולות, הרי מחר אין גבולות למדינת ישראל".
ההסתננות האלימה
עריכההסכנות נוכח ההסתננות האלימה
עריכהבהדרגה קבלה ההסתננות אופי אלים ומטרתה הייתה גנבה, חבלה והרג[דרוש מקור]. ההסלמה לוותה בתחושה שאת פעולות ההסתננות מעודדות מדינות ערב כדי לשמור על מתיחות בגבול ולהבהיר שאין בהסכמי הפסקת האש בסיס להסדר של קבע. בגלל הישנות של ההתקפות והחומרה הרבה שלהם נוצרה בהלה בציבור ובעיקר אצל תושבי היישובים שהיו ממוקמים לאורך הגבולות הארוכים. הבהלה גברה גם בשל הזיכרון הטרי של השואה[דרוש מקור] – מדינת ישראל הייתה אמורה להיות מפלט ומגן לשארית הפליטה ולפליטים היהודים ממדינות ערב, והנה היא הופכת ל"מדינת גטו" כדברי פנחס לבון וגם בה נאלצים יהודים להתמודד עם סכנה יום-יומית. חשוב לציין שלבהלה לא היה קשר ישיר עם מספר הקורבנות או מספר החדירות.[דרוש מקור]
לקראת 1955 שינתה ההסתננות את מאפייניה והפכה לפעילות טרור. השפעה מיוחדת נודעה לפעילותו המתמשכת של מוסטפא סמואלי בפרוזדור ירושלים ולטבח נוסעי האוטובוס במעלה עקרבים.
השינוי בדפוס התגובה
עריכההפחד מנטישתם של יישובי הגבול וההבנה שמצב כזה לא יכול להימשך לאורך זמן הביאה את המדינה לפתוח בפעולות התגמול. בעקבות ההסלמה במטרות ההסתננות השתנתה גם גישתה של המדינה כלפי האחריות עליהן- בעוד שכאחראים לפעולות ההסתננות הלא אלימות נתפסו פליטים ערביים, לפעולות ההסתננות האלימות נתפסו ממשלות ערב כאחראיות. כמובן שהטלת האחריות הזו לא נשענה על ראיות מוסמכות. מדינת ישראל לא יכלה להגן על קילומטרים כל כך רבים של גבול או לחסום אותם למעבר, שכן הדבר יצריך כח אדם ומשאבים שאין בידיה. גם חיפוש מדוקדק אחרי מבצעי הפעולות ושולחיהן לא אפשרי שכן לצה"ל אין עדיין מנגנון מודיעין מספיק משוכלל והדבר עלול לעלות בחיי אדם. המדינה החליטה אפוא להטיל את האחריות על מדינות ערב שהערבים יוצאים משטחם ולתקוף מטרות צבאיות ואזרחיות של המדינות הערביות כדי לגרום להם לפעול כנגד המסתננים. זאת מכיוון שמדינת ישראל לא יכלה לעשות זאת וכי לממשלים הערבים יכולת לפעול והשפעה הרבה יותר גדולה על הפליטים. לעיתים הפעולות השיגו את מטרתן, ואחריהן הגבול נרגע (כמו בפעולת קיביה) ולעיתים לא (כמו במבצע חץ שחור ברצועת עזה).
ההחלטה להטיל על מדינות ערב את האחריות לא הייתה מיידית, בתחילה כשההסתננות הייתה לא אלימה או שהאלימות באה לביטוי רק בהיתקלות עם אזרחים וכוחות צה"ל, יוחסה התופעה לפליטים הערבים ולא למדינות הריבוניות. ההחמרה בפעולות יוחסה על ידי ממשלת ישראל למדינות ערב, שביקשו, על פי תפיסתה של מדינת ישראל, "להחליש, את ישראל מבלי להסתבך במלחמה כוללת". בסוף 1955 הקימו המצרים את גדודי ה"פידאיון" ואז כבר היה ברור שלפחות במדינה זו, ההסתננות היא פרי יוזמה ממשלתית ולא רק רגשית-מקומית.
חוק ההסתננות
עריכהב-16 באוגוסט 1954 חוקקה הכנסת את "חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954". החוק מחמיר את הענישה כלפי מסתננים כל עוד מוכרז בישראל מצב חירום, בקובעו להם חמש שנות מאסר ובקובעו את ההסתננות כפשע, לעומת מי שסתם נכנס לישראל שלא כדין, עבירה המוגדרת כעוון, ועונשה קבוע בחוק הכניסה לישראל. החוק מגדיר כמסתנן את:
- מי שנכנס לישראל, ביודעין ושלא כדין, וביום מן הימים שבין ט"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) ובין כניסתו היה אחד מאלה
- (1) אזרח או נתין של לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, עבר-הירדן, עיראק או תימן;
- (2) תושב או מבקר באחת הארצות האלה או בכל חלק של ארץ ישראל שמחוץ לישראל;
- (3) אזרח ארצישראלי או תושב ארצישראלי חסר אזרחות או נתינות או שאזרחותו או שנתינותו מוטלת בספק, ויצא באותו פרק זמן ממקום מגוריו הרגיל בשטח שהיה לחלק מישראל אל מקום שמחוץ לישראל.
במסגרת הניסיון לבטל את מצב החירום בישראל, חוק ההסתננות הוא מהחוקים הביטחוניים הראשונים שנעשה מאמץ להחליפם בחוק שלא יהיה תלוי בקיומו של מצב חירום[13].
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956, עם עובד, ספריית אופקים, תל אביב 1996.
- שמעון גולן, "אתגרי ההסתננות והמענה להם בשנים 1949–1956", בתוך: חגי גולן, שאול שי (עורכים), ברעום המנועים – 50 שנה למלחמת סיני, מערכות, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, צה"ל – המחלקה להיסטוריה, 2006.
- שאול ברטל, הפלסטינים מהנכבה לפדאאיון 1949–1956, כרמל, ירושלים, תש"ע 2009.
קישורים חיצוניים
עריכה- רשימת פיגועים ופעולות תגמול בשנות החמישים, באתר הצנחנים
- זכי שלום, מדיניות הביטחון השוטף 1956-1948: דילמות מרכזיות, עיונים בתקומת ישראל 1, 1991, עמ' 145-141
- אל אחינו המסתנן, ר' בנימין, מאמר בביטאון אגודת "איחוד", 1956
הערות שוליים
עריכה- ^ בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956, עמ' 165.
- ^ מוריס, מלחמות הגבול, עמ' 44.
- ^ מוריס, מלחמות הגבול, עמ' 50–61.
- ^ מוריס, מלחמות הגבול, עמ' 70–71.
- ^ מוריס, מלחמות הגבול, עמ' 69–70; 113–114: ב-1948 נהרגו מספר ישראלים בידי מסתננים; ב-1949 נהרגו 22; ב-1950 נהרגו 19; ב-1951 נהרגו 48; ב-1952 נהרגו 42; ב-1953 נהרגו 44; ב-1954 נהרגו 33; ב-1955 נהרגו 24; ב-1956 נהרגו 54 – גידול חד במספר ההרוגים, שמוסבר בגידול שחל בטרור הערבי המאורגן.
- ^ מוריס, מלחמות הגבול, עמ' 70.
- ^ מוריס, מלחמות הגבול, עמ' 154, 156.
- ^ מוריס, מלחמות הגבול, עמ' 522, הערה 110: "את מספר המסתננים שנהרגו ב־1949–1956 יהיה אפשר לסכם במדויק רק כאשר יסיר א"צ את החיסיון מעל כל התיקים הרלוונטיים".
- ^ מוריס, מלחמות הגבול, עמ' 114–116: לפי המודיעין של צה"ל, הסתכמו נזקי ההסתננות הישירים למשק הישראלי ב-307,000 לירות ב-1950, 225,000 ב-1951, 517,000 ב-1952, 583,000 ב-1953, 629,000 ב-1954, 263,000 ב-1955, ו-150,000 בארבעת החודשים הראשונים של 1956.
- ^ מוריס, מלחמות הגבול, עמ' 117.
- ^ מוריס, מלחמות הגבול, עמ' 118.
- ^ יואב גלבר, חסימת השיבה, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, 2004, עמ' 287
- ^ בג"ץ 3091/99 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' הכנסת, ניתן ב־1 באוגוסט 2006