ויקיפדיה

הפגזת מיינילה

הפגזת מיינילה (בפינית: Mainilan laukaukset; ברוסית: Ма́йнильский инциде́нт) הייתה תקרית צבאית שהתחוללה ב-26 בנובמבר 1939. במהלך תקרית זו כוחות הצבא האדום הפגיזו במו ידיהם את הכפר הסובייטי מיינילה במצר הקרלי על מנת לספק עילה למלחמה כנגד פינלנד.

ברית המועצות האשימה את הכוחות הפינים בהפגזה זו והשתמשה באירוע בתור דגל כוזב על מנת לשכנע את הציבור הסובייטי כי יש לבטל את הסכם אי התקיפה בין המדינות ולהכריז מלחמה על פינלנד, דבר שאכן קרה לאחר 4 ימים עם תחילת מלחמת החורף[1].

רקע

עריכה

העצמאות הפינית ומלחמת האזרחים

עריכה

בשנת 1809, בעימות בין האימפריה הרוסית ובין הממלכה השוודית, צבא האימפריה הרוסית כבש את פינלנד, וזו סופחה לרוסיה כדוכסות גדולה[2]. מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר שהתחוללה ברוסיה ב־1917, הביאו לקריסת האימפריה הרוסית וב־6 בדצמבר 1917 הכריז הפרלמנט הפיני על עצמאותה של פינלנד. הבולשביקים שעלו לשלטון ברוסיה התנגדו לאימפריאליזם והאמינו בזכותם להכרה עצמית של עמי האימפריה הצארית לשעבר ולכן מיהרו להכיר בעצמאות פינלנד זמן קצר לאחר ההכרזה[3].

ב-28 בינואר 1918 פרצה מלחמת אזרחים בין המשמרות האדומים הקומוניסטים בסיוע לוגיסטי של ברית המועצות ובין המשמרות הלבנים בתמיכת כוחות האימפריה הגרמנית, יגרים פינים וקבוצות מתנדבים שוודים[4].

היחסים הדיפלומטיים

עריכה

לאחר ניצחון המשמרות הלבנים במלחמת האזרחים, הממשלה הפינית תלתה עצמה ביציבות האימפריה הגרמנית אך קריסתה של זו בעקבות סיום מלחמת העולם הראשונה הובילה את הממשלה להכיר בחשיבות הקשר המדיני מול ברית המועצות על אף תמיכתה במשמרות האדומים במהלך מלחמת האזרחים.

עקב כך, ב-14 באוקטובר 1920 חתמו נציגי פינלנד וברית המועצות על הסכם טרטו שהסדיר הסכמי סחר וגבולות בין פינלנד לברית המועצות[5].

לאחר מכן בשנת 1932 חתמו פינלנד וברית המועצות על הסכם אי התקיפה הרוסי-פיני שעל פיו ברית המועצות ופינלנד מתחייבות לכבד זו את גבולותיה של זו וכן שלא ישתתפו באף קונפליקט מדיני או צבאי אחת כנגד השנייה. לאחר מכן בשנת 1934 האריכו שתי המדינות את תוקף ההסכם עד 31 בדצמבר 1945[6].

המתח המדיני-ביטחוני

עריכה

לצד הסכמים אלה, מתח שרר בין המדינות באופן קבוע. גם לאחר הסכמי טרטו, ברית המועצות אפשרה לפעילים פינים קומוניסטים לפעול מתוך שטחיה ללא הפרעה. גם במדיניות הפינית המצב היה דומה ומסוף שנת 1921 ועד שנת 1922 אפשרה פינלנד למתנדבים פינים להצטרף למרד של כוחות בדלנים בקרליה בצד הסובייטי של הגבול, דבר שהוסיף למתח בין המדינות. גם בתחום המסחר היחסים לא שגשגו, כאשר בשנות ה-30 בזמן שהמסחר הבינלאומי הפיני היה בצמיחה משמעותית רק אחוז אחד מהמסחר היה מול ברית המועצות[7].

כבר בראשית דרכה של פינלנד כמדינה עצמאית יוסיף סטלין, שליט ברית המועצות, לא ראה בה גורם חיובי. הוא התאכזב מכך שברית המועצות לא הצליחה למנוע את עצמאות פינלנד ומכך שלא הצליחה להוביל אל ניצחון המשמרות האדומים במלחמת האזרחים[8]. בנוסף, סטלין הביע חשש מכך שפינלנד יכולה להוות בסיס קדמי עתידי לפלישה אל ברית המועצות ובכך להוות איום על לנינגרד שהייתה במרחק קצר מהגבול הפיני וקרובה מאוד לאזורים בתוך רוסיה שבהם השתתפו כוחות פינים במרד הבדלני בקרליה[9].

לאחר הטיהורים הגדולים מדיניות החוץ של ברית המועצות הפכה תקיפה יותר והחלה לדבר על החזרת כל אדמות האימפריה הרוסית ובתוכן פינלנד לידי ברית המועצות. השלטון הסובייטי האמין כי שטחי פינלנד צריכים להוות מרחב ביטחוני שיגן על על לנינגרד מפני כוחות מאיימים חיצוניים ובעיקר מפני האיום העולה בדמות גרמניה הנאצית[10].

המשא ומתן

עריכה

באפריל 1938 ברית המועצות יצרה קשר עם הממשל הפיני באמצעות סוכן נ.ק.ו.ד. והבהירה כי מלחמה כנגד גרמניה הנאצית עתידה לפרוץ ובמקרה כזה ברית המועצות תאלץ לשלוח כוחות אל תוך שטחי פינלנד על מנת להתגונן כראוי כנגד גרמניה. פינלנד ענתה בתגובה כי היא לא תאפשר מהלך שכזה. לאחר מכן הציעה ברית המועצות החלפת שטחים שתהווה עבור ברית המועצות עמדת התגוננות משופרת אך גם להצעה זו סרבה ממשלת פינלנד[11][12].

באוגוסט 1939 חתמו ברית המועצות וגרמניה הנאצית על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. ההסכם הבטיח לברית המועצות את השליטה על שטחי מזרח אירופה ובתוכם על פינלנד[13]. אסטוניה, ליטא ולטביה חתמו על הסכמים המאפשרים לברית המועצות להכניס אליהן את כוחותיה אך פינלנד לא הייתה מוכנה לחתום על הסכם שכזה והחלה בגיוס כוחות צבא[14]. ברית המועצות החלה בגיוס כוחות וריכוזם בקרבת הגבול עם פינלנד עוד קודם לכן ולכן היו לה כוחות זמינים באזור הגבול. ברית המועצות הגישה בפני פינלנד הצעה נוספת לחילופי שטחים והזזת הגבול בין המדינות וכן אישור להקים בסיס צבאי בתוך השטחים שיינתנו לה אך פינלנד סרבה להצעה[14][15]. פינלנד הציעה חילוף שטחים קטן יותר אך הפעם היה זה תורה של ברית המועצות לסרב וזו החליטה כי תמו ניסיונות המשא ומתן[16][17].

ההפגזה

עריכה

ב-26 בנובמבר 1939, 7 פגזי ארטילריה נורו לעבר עמדת שמירה על יד הכפר מיינילה השוכן בצד הגבול הסובייטי בין המדינות. על פי הודעת הכוחות הסובייטים 4 חיילים נהרגו ועוד 9 חיילים נוספים נפצעו. ההפגזה נצפתה על ידי 3 עמדות גבול פיניות[18].

שר החוץ הסובייטי, ויאצ'סלב מולוטוב הטיל על פינלנד את האחריות לאירוע ודרש את הסגת הכוחות הפינים 25 קילומטרים מהגבול[19]. פינלנד סרבה להכיר באחריותה לאירוע ואכן על פי יומני הקרב של סוללות הארטילריה הפיניות הראו שהעמדה שהופגזה הייתה מחוץ לטווח שלהן מאחר כי אלה נסוגו לאחור על מנת למנוע תקריות גבול[20].

מיד לאחר ההפגזה הציעה פינלנד להקים ועדת חקירה נטרלית לבדיקת נסיבות האירוע. ברית המועצות סרבה להצעה, ב-28 לחודש היא נתקה את כל הקשרים הדיפלומטיים מול פינלנד, ב-29 בנובמבר הודיעה על סיומם של כל ההסכמים בין המדינות וב-30 בנובמבר כבר התחילה את ההתקפה הראשונה שלה במלחמת החורף[21].

יומנים מאוחרים יותר מאותה התקופה וביניהם הארכיון האישי של אנדריי ז'דאנוב מצביעים על כך שהתקיפה תוכננה בפירוט על ידי הסובייטים והוצאה לפועל על ידי יחידות של הנ.ק.ו.ד. במטרה להציג את פינלנד כזאת שתקפה ראשונה ולהצדיק נסיגה סובייטית מהסכמי אי התקיפה שנחתמו בין המדינות[22].

אחרית דבר

עריכה

מיד לאחר ההפגזה הפינים הקימו ועדת חקירה מטעמם. נמצא כי על פי פקודה של מפקד הצבא מנרהיים כל הכוחות הפינים אכן נסוגו מהגבול ולא הייתה ביכולתם לפגוע בעמדה המדוברת[18] . בנוסף, על פי עדותם של שומרי הגבול הפינים הם שמעו את ירי הארטילריה מבעד לגבול ולא מתוך שטח פינלנד[23].

ההיסטוריון הרוסי פאבל אפטקר ניתח את דוחות הנפגעים מיום ההפגזה ומצא כי לא דווח על נפגעים באותו היום בחזית מול פינלנד. המסקנה שלו מכך הייתה שכל האירוע היה מבוים[24]. בזיכרונותיו של ניקיטה חרושצ'וב כתב חרושצ׳וב שהפעולה אורגנה על ידי גנרל הארטילריה הסובייטי לשעבר, ובתחילת מלחמת החורף סגן שר ההגנה, גריגורי קוליק[25].

בשנת 1994 נשיא רוסיה בוריס ילצין כינה את מלחמת החורף מלחמה תוקפנית לא מוצדקת שאינה נובעת מהגנה עצמית[26].

לקריאה נוספת

עריכה
  • Trotter, William R. (2002) [1991]. The Winter War: The Russo–Finnish War of 1939–40 (5th ed.). Aurum Press. ISBN 1-85410-881-6.
  • Jowett, Philip; Snodgrass, Brent (2006). Finland at War 1939–45. Osprey. ISBN 978-1-84176-969-1.
  • Polvinen, Tuomo (1987) [1971]. Venäjän vallankumous ja Suomi 1917–1920 II: toukokuu 1918–joulukuu 1920 [Russian Revolution and Finland 1917–1920 II: May 1918 – December 1920]. WSOY. ISBN 951-0-14299-9.
  • Turtola, Martti (1999a). "Kansainvälinen kehitys Euroopassa ja Suomessa 1930-luvulla" [International Developments in Europe and Finland in the 1930s]. Talvisodan pikkujättiläinen (בפינית).
  • Edwards, Robert (2006). White Death: Russia's War on Finland 1939–40. Weidenfeld & Nicolson. ISBN 978-0-297-84630-7.
  • Van Dyke, Carl (1997). The Soviet Invasion of Finland, 1939–40. Routledge. ISBN 0-7146-4314-9.
  • Lightbody, Bradley (2004). The Second World War: Ambitions to Nemesis. Routledge. ISBN 0-415-22404-7.
  • Engle, Eloise; Paananen, Lauri (1985) [1973]. The Winter War: The Russo-Finnish Conflict, 1939–40. Westview Press. ISBN 0-8133-0149-1.
  • Tanner, Väinö (1957) [1950]. The Winter War: Finland against Russia 1939–1940. Stanford University Press. ISBN 978-0-8047-0482-3.
  • Trotter, William R. (2000). A Frozen Hell: The Russo-Finnish Winter War of 1939-1940. Algonquin Books. ISBN 9781565122499.
  • Ahto, Sampo (2006). Talvisodan pikkujättiläinen. Werner Söderström Osakeyhtiö. ISBN 978-951-0-23536-2.
  • Heikkonen, Hesko; Ojakoski, matti (2004). Muutosten maailma. WSOY. ISBN 978-951-0-33919-0.
  • Manninen, Ohto (1994). Molotovin cocktail-Hitlerin sateenvarjo. Painatuskeskus. ISBN 9513714950.

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Robert Edwards, White Death: Russia's War on Finland, 1939-40, Weidenfeld & Nicolson, 2006, עמ' 105, ISBN 978-0-297-84630-7. (באנגלית)
  2. ^ Trotter 2002, עמודים 3–5
  3. ^ Trotter (2002), עמודים 4–6
  4. ^ Jowett & Snodgrass (2006), עמוד 3
  5. ^ Polvinen (1987), עמודים 156–161, 237–238, 323, 454
  6. ^ Turtola (1999a), עמודים 30-33
  7. ^ Edwards (2006), עמוד 31
  8. ^ Edwards (2006), עמודים 43–46
  9. ^ Van Dyke (1997), עמוד 13
  10. ^ Lightbody (2004), עמוד 52
  11. ^ Trotter (2002), עמודים 12–13
  12. ^ Turtola (1999a), עמודים 32–33
  13. ^ Engle and Paananen (1985), עמוד 6
  14. ^ 1 2 Turtola (1999a), עמודים 38–41
  15. ^ Trotter (2002), עמודים 14–16
  16. ^ Turtola (1999a), עמודים 41–43
  17. ^ Tanner (1950)
  18. ^ 1 2 Trotter (2000), עמוד 21
  19. ^ Tanner (1950), עמודים 85–86
  20. ^ Ahto (2006)
  21. ^ Heikkonen&Ojakoski(2004),עמוד 125
  22. ^ Manninen(1994)
  23. ^ Turtola, עמודים 44–45
  24. ^ פאבל אפטקר במאמר Casus Belli על פי דוחות נפגעים (Там же Оп.10 Д.1095 Л.37,42,106.130,142)
  25. ^ Trotter2000, עמוד 22. מצטט מתוך זכרונות חרושצ׳וב. volume 1, ed. Edward Crankshaw, Boston, 1970, עמוד 152.
  26. ^ ילצין במסיבת עיתונאים משותפת עם נשיא פינלנד מרטי אהטיסארי בקרמלין ב-18 במאי 1994 ; Many Karelias Virtual Finland, November 2001, archived 2 February 2009 from the original
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הפגזת_מיינילה&oldid=39367444"