הפיתגוריון בסאמוס
הפיתגוריון בסאמוס (ביוונית: Πυθαγόρειο Σάμου) הוא שמם של שרידי בירתו העתיקה של האי סאמוס, אשר שכנה לחופיו של מפרץ טבעי קטן בדרומו של האי בים האגאי ביוון. העיר שקמה על חצי אי מוגן על ידי הר קאסטרו מצפונה, הגיעה לשיאה בתחילת התקופה הקלאסית ביוון העתיקה, במאה ה-6 לפנה"ס. בשנת 1992 הוכרזו חורבות פיתגוריון, יחד עם מקדש ההריון שנמצא כ-6 ק"מ מערבית לה כאתר מורשת עולמית.
 | |||||
| מנהרת אפפליניון בפיתגוריון בסאמוס | |||||
 אתר מורשת עולמית | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| |||||
| מיקום | |||||
| מדינה |
יוון  | ||||
| קואורדינטות | 37°41′24″N 26°56′33″E / 37.69°N 26.942555555556°E | ||||
  | |||||
  | |||||
היסטוריה עריכה
האי סאמוס, המרוחק 2 ק"מ בלבד מחופי אסיה הקטנה, היה מיושב כבר באלף ה-4 או ה-3 לפנה"ס, אך יישוב של ממש החל במקום במאה ה-16 לפנה"ס עם הגעתם של תושבים מכרתים. גל נוסף של מתיישבים הגיע לאי במאה ה-11 לפנה"ס מאזור אפידאורוס ביוון, ובמאה ה-6 לפנה"ס כבר נחשבה פיתגוריון למרכז ימי חשוב במזרחו של הים האגאי, ועמדה בקשרי ספנות הן עם אסיה הקטנה והן עם יוון. היישוב בסאמוס היה חזק דיו כדי להקים קולוניות באסיה הקטנה ממזרח, בתראקיה מצפון, ואפילו בחלקו המערבי של הים התיכון, והגיע בתקופה זו לשיא כוחו ותפארתו. בסוף המאה ה-6 לפנה"ס כבשו פרסים את האי וכוחו הפוליטי ירד, אך הוא המשיך והיה למרכז מסחרי בתקופה ההלנסיטית והרומית.
במאה ה-3 פלשו שבטים גרמאניים לאי, ולאחר מכן שוב לא הצליח היישוב להשתקם באופן מלא. האי נשלט על ידי האימפריה הביזנטית, ונציה והאימפריה העות'מאנית עד שהפך לחלק מממלכת יוון ב-1910. כיום שוכן במקום כפר קטן ובו כ-1,400 תושבים. הכפר נודע בעבר בשם טיגארי, אך שמו שונה ב-1955 והוא קרוי עתה על שמו של פיתגורס מסאמוס, המתמטיקאי והפילוסוף הידוע בן המאה ה-6 לפנה"ס.
האתר עריכה
חפירות במקום חשפו את ביצורי העיר, מערכת הביוב, בנייני הציבור, המקדשים, האגורה, האצטדיון, המרחצאות הרומים ואת בתי מגורים מהתקופה ההלניסטית והרומית. הביצורים סביב העיר, באורך כולל של 6.5 ק"מ, הוקמו בתקופה הקלאסית, ונוספו להם תוספות שונות בתקופה ההלניסטית. בחומה נקבעו 35 מגדלי שמירה והיא מטפסת ומגיעה עד לפסגתו של הר קאסטרו.
הממצא הידוע ביותר בפיתגוריון הוא מנהרת אפפליניון (ביוונית: Ευπαλίνιον όρυγμα) שנחצבה בצלעו של הר קאסטרו ואשר סיפקה את צריכת המים של העיר. המנהרה נחצבה על ידי אפפלינוס ממגארה במאה ה-6 לפנה"ס, והושלמה בשנת 524 לפנה"ס, לאחר 15 שנות עבודה. המנהרה אוזכרה על ידי הרודוטוס (היסטוריה ג' 60) כאחד משלושת פלאי התקופה, וייתכן שללא אזכור זה לא הייתה מתגלה. המנהרה שימשה להובלת מים במשך כאלף שנים והתגלתה בשנים 1882-1884. כיום היא פתוחה בחלקה למבקרים.
רוחבה של המנהרה מגיע עד כדי 2 מטרים לכל היותר, אורכה עומד על 1,036 מטר, והיא נחשבה למנהרה הארוכה בזמנה. היא הובילה את מימיו של נחל אגיאדס מצידו השני של ההר אל העיר, והייתה חבויה כדי לא לאפשר לאויב אפשרי לנתק את העיר ממקורות המים שלה. עם סיום חציבתה היו שתי קבוצות הכורים אשר חפרו בהר מרוחקות מרחק סנטימטרים בודדים זו מזו. כדי להימנע מטעויות שיגרמו לכך ששתי קבוצות הכורים לא יפגשו, נקט אפפלינוס בשני צעדים.
במישור האנכי הוא הגביה את תקרתה של המנהרה הצפונית והנמיך את רצפתה של המנהרה הדרומית. בפועל היה אמצעי זהירות זה מיותר שכן החישובים היו מדויקים. במישור האופקי שינה אפפלינוס את כיוון החפירה של שתי הקבוצות - האחת לימין והאחרת לשמאל, וכך הבטיח את מפגשן.
