הצלת הילדים בבסלניי
הצלת הילדים בבסלניי אירעה באוגוסט 1942, כאשר תושבי האאול בסלניי (אנ') אימצו ילדים יתומים, רובם יהודים, אשר נמלטו מאזורי הקרבות בלנינגרד. תושבי הכפר שמרו על חייהם במהלך השואה וזייפו מסמכי אוכלוסין כדי להערים על הכיבוש הנאצי שהמדובר בילדים מקומיים, תוך סיכון חייהם. לאורך השנים סירב יד ושם לדון בהענקת אות חסיד אומות העולם למשפחות.
רקע
עריכהב-10 באפריל 1942 פונה בית היתומים ששכן על גדות נהר האוחטה, ליד לנינגרד. הילדים נשלחו לכיוון ארמביר שבארמניה, באמצעות דרך החיים שעל אגם לדוגה הקפוא. באוגוסט ההתקפה הגרמנית הגיע לקווקז והוחלט להסיט את מסלול השיירה לאבחזיה שבהרים. באזור טברדה הופצצה הרכבת עם הילדים המפונים על ידי הלוופטוואפה. חלק מהקרונות עלו באש וכל היושבים בהם איבדו את חייהם. היתר, כ־300 במספר, נאלצו להתקדם רגלית. הילדים אשר שרדו, בני 3 עד 14, פונו באמצעות ארבע עגלות סוסים והחלו לנוע בין הכפרים, בניסיון לארגן להם הצלה. התושבים בכפרים השונים סירבו להסתיר את הילדים, שרובם היו יהודים, בשל הרעב הכבד ומחשש שהנאצים יכבשו את האזור ויענישו אותם.
הצלה
עריכהכשנכנסו העגלות עם הילדים חלושים לכפר בסלניי, כפר צ'רקסי-מוסלמי, כ-40 ק"מ מערבית לצ'רקסק, המקומיים, בעיקר נשים ומבוגרים שנותרו בכפר כיוון שהגברים היו בחזית, חששו שהילדים לא יצליחו לשרוד את המסע להרים והציעו לאמץ אותם. ראש מועצת הכפר, סגיד שובגנוב, ומזכיר הקולחוז, קושין לחוב, כינסו ישיבה בה הוחלט על אימוצם של 36 ילדים, מהם 32 יהודים, ועל הקצאת תוספות מזון למשפחות המאמצות. הם זייפו את רישומי האוכלוסין של הכפר, והעניקו תעודות מזויפות לילדים. כבר ביום הראשון ראש הכפר רשם בכל המסמכים הרשמיים את הילדים כצ'רקסים מוסלמים שנולדו בכפר. המשפחות המאמצות לימדו אותם צ'רקסית, ואלה שלא קלטו את השפה, התבקשו להעמיד פנים כאילמים.
במהרה נכבש האזור על ידי הגרמנים, אשר העריכו כי חלק מהילדים הנמלטים מהטבח הגיעו לכפר. מורזבק אוחטוב, זקן הכפר שמונה על ידי הנאצים, הצליח לשכנע את הממונה הנאצי כי הידיעות בדבר הגעת ילדים לאזור היו שקריות. בזכות כך, ובזכות המסמכים המזויפים, הילדים לא נחשפו. במהלך 152 ימים בהם שלטו הנאצים על הכפר, נהרג נער אחד, אשר הואשם בהסגת גבול לשטח החיילים הנאצים. על אף האיומים הקולקטיביים, סירבו 1,800 תושבי הכפר להסגיר את הילדים.
אחרית דבר
עריכהלאחר נסיגת הנאצים, אוחטוב הואשם על ידי השלטונות הסובייטיים בשיתוף פעולה עם הנאצים, אולם הוא שוחרר לאחר שבועיים של חקירה. רוב הילדים ניצולי הפרשה הועברו לבית יתומים בסטאלינגרד, אך שלושה מהם בחרו להישאר בכפר. התושבים הסבירו את המניע לגבורתם בתחושת חובה כצ'רקסים וכמוסלמים להצלת חיי אדם, הנובע מתוך קוד הכבוד המכונה "אדיגה חאבזה". בייחוד עליהם לדאוג לחיי ילדים הנתונים בסכנה, ללא קשר למוצאם או לדתם.
לאורך השנים סירב יד ושם לדון בהענקת אות חסיד אומות העולם למשפחות. לפי ההיסטוריון יאיר אורון, הסיבה לכך היא כי הסיוע ניתן בשל תחושה הומניטארית, ולא בעזרה לילדים בשל יהדותם. במרץ 2017 דנה בנושא ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת[1].
לקריאה נוספת
עריכה- פרופ' יאיר אורון, הבנאליות של החמלה: על הצלת ילדים יהודים בכפר הצ'רקסי-מוסלמי בסלניי שבקווקז ב-1942, הוצאת רסלינג, 2016
- אבי בלום, הצלת הילדים מבסלניי, באתר מסע אחר, אפריל 2019
בני ציפר, בכפר כמא הועמדתי מול עובדות מצמררות, באתר הארץ, 1 בספטמבר 2016- עדי חשמונאי, הסיפור הנשכח של הכפר הצ'רקסי שהציל עשרות ילדים יהודים בשואה, באתר וואלה, 8 במרץ 2017
- ניצן צבי כהן, חסידי אומות עולם / סיפור של הכפר הצ'רקסי-מוסלמי שתושביו הצילו ילדים יהודים בזמן השואה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 7 במרץ 2017
קישורים חיצוניים
עריכה
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על הבנאליות של החמלה, 29 ביוני 2016- ניצן צבי כהן, סיפור של הכפר הצ'רקסי-מוסלמי שתושביו הצילו ילדים יהודים בזמן השואה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 7 במרץ 2017
- יובל מלחי, פרק 246: הכפר שבחר לשתוק – 'סיפור אחר' לזכר שירה בנקי, באתר "קטעים בהיסטוריה", 19 בפברואר 2018
