הקונפורמיסט

הקונפורמיסט (באיטלקית: Il conformista) הוא סרט קולנוע, מ-1970 בבימויו של ברנרדו ברטולוצ'י, על פי ספרו של אלברטו מורביה שפורסם ב-1951. הסרט בוחן את ניסיונו של גיבור הסרט ששאיפתו המרכזית בחיים היא "להשתייך", להתאים את עצמו באופן מודע ומכוון לאידאולוגיות האופנתיות של זמנו, תוך ויתור על הערכים עליהם גדל. את הדמות המרכזית בסרט מגלם השחקן הצרפתי, ז'אן-לואי טרנטיניאן. הסרט, שהופק כקופרודוקציה איטלקית, צרפתית וגרמנית, נחשב אחד מסרטיו הבולטים והמשפיעים של ברטולוצ'י. הוא זכה להכרה והערכה נרחבת ברחבי העולם ואף היה מועמד לפרס האוסקר עבור התסריט המעובד הטוב ביותר.

הקונפורמיסט
Il conformista

כרזת הסרט
בימוי	ברנרדו ברטולוצ'י
הופק בידי	ג'ובאני ברטולוצ'י מאוריציו לודי-פה
תסריט	ברנרדו ברטולוצ'י
עריכה	פרנקו ארקלי
שחקנים ראשיים	ז'אן-לואי טרנטיניאן סטפניה סנדרלי
מוזיקה	ז'ורז' דלרו
צילום	ויטוריו סטוררו
מדינה
חברה מפיצה	סרטי פרמאונט
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	22 באוקטובר 1970
משך הקרנה	107 דקות
שפת הסרט	איטלקית
סוגה	נאו-נואר, סרט להט"בי, סרט דרמה, דרמה
הכנסות באתר מוג'ו	conformist
פרסים	פרס דוד די דונטלו לסרט הטוב ביותר
דף הסרט ב־IMDb

עלילה

עלילת הסרט מתרחשת באיטליה תחת המשטר הפאשיסטי של שנות ה-30 וה-40. מרצ'לו קלריצ'י (ז'אן-לואי טרנטיניאן), אינטלקטואל איטלקי צעיר, בן המעמד העליון, בעל תואר דוקטור לפילוסופיה, מתנדב לעזור למשטר הפאשיסטי. הוא משתמש בירח הדבש שלו כתירוץ לביצוע שליחותו מטעם השלטון, ויחד עם אשתו הטרייה, ג'וליה (סטפניה סנדרלי), נוסע לפריז במטרה להתקרב, ואחר כך להרוג את פרופסור קואדרי (אנצו טראשו), מורהו לשעבר, הנמצא בגלות בגלל עמדותיו האנטי-פאשיסטיות. במקביל, פוגש מרצ'לו באשת הפרופסור, אנה (דומיניק סנדה), ביסקסואלית המנסה לפתות את אשתו.

הסרט קופץ הלוך וחזור לסצנה בתוך רכב בו נוהג מנגניילו, בזמן ששניהם רודפים אחרי הפרופסור ואשתו. דרך סדרה של פלשבקים, אנו רואים את מרצ'לו משוחח עם חברו העיוור, איטלו, על תוכניותיו של מרצ'לו להנשא, על ניסיונותיו המביכים להצטרף למשטרה החשאית הפאשיסטית ועל ביקוריו בווילה המשפחתית המתפוררת אצל אמו המכורה למורפיום ואצל אביו המאושפז בבית חולים לחולי נפש. באחד הפלאשבקים, אנו רואים אותו כילד, בזמן מלחמת העולם הראשונה, המוצא את עצמו מבודד מהחברה בגלל עושרה של משפחתו. הוא מושפל על ידי חברי כיתתו עד שהוא ניצל על ידי נהג המשפחה, לינו (פייר קלמנטי). לינו מציע להראות לו אקדח ואחר כך מנסה לפתותו. בתחילה נענה מרצ'לו באופן חלקי ללינו, אולם אז הוא חוטף את האקדח, יורה לקירות וככל הנראה הורג את לינו.

באחד הפלשבקים האחרים, מרצ'לו וארוסתו, ג'וליה, משוחחים על הצורך ללכת לווידוי כדי לקבל את הסכמת הוריה לנישואיהם. למרות שהוא אתאיסט הוא מסכים ובווידוי הוא מודה בפני הכומר שביצע חטאים רבים בעבר; כולל יחסיו ההומוסקסואלים עם לינו, הרצח, יחסי המין לפני הנישואים וחוסר תחושת האשמה שלו לגבי כל החטאים הללו. מרצ'לו אף מודה שהוא חושב מעט מאוד על אשתו החדשה, אבל משתוקק לנורמליות שנישואים מסורתיים וילדים יכולים להביא לו. הכומר היה המום, בעיקר מעצם היותו הומוסקסואל, יותר מאשר הרצח שביצע. ברגע שהכומר שומע שהוא עובד במשטרה החשאית הפאשיסטית הוא נותן לו מחילה.

אחרי החתונה, מוטלת על מרצ'לו המשימה להתנקש בחייו של חברו ומורו לשעבר, פרופסור קואדרי, אנטי-פאשיסט מוצהר שחיי חיי גולה בפריז. ככיסוי, משמש מרצ'לו בנישואיו ולוקח את ג'וליה לירח דבש בפריז כדי להמשיך במשימתו. בזמן ביקורו אצל קואדרי, הוא מתאהב באנה - אשתו הצעירה של הפרופסור ומתחיל לחזר אחריה. למרות שהפרופסור ואשתו מודעים לנטיותיו הפרו-פאשיסטיות של מרצ'לו והסכנות שהן טומנות בחובן, נראה שאנה נענת לחיזוריו וגם מפתחת קשר עם אשתו. ג'וליה ואנה מתלבשות בהידור ויוצאות לרקוד יחד עם בעליהן, שם בוחן קואדרי את נאמנותו של מרצ'לו לפאשיסטים. מנגניילו מגיע אף הוא לאולם הריקודים, שם מנסה גם הוא לברר את כוונותיו. מרצ'לו מחזיר את האקדח שניתן לו ומוסר בחשאי למנגניילו את מיקום בית הכפר של קואדרי ואשתו, לשם התכוונו לחזור ביום שלמחרת. למרות שמרצ'לו הזהיר את אנה שלא לחזור לביתה ומנסה לשכנעה לעזוב את בעלה ולהישאר איתו, היא מצטרפת אל בעלה לנסיעה. בכביש נידח, סוכנים חשאיים פאשיסטים זוממים לעצור את מכוניתו של קואדרי במסווה של תאונת דרכים. כשקואדרי מנסה לעזור לנהג הוא נתקף ונדקר למוות על ידי מספר גברים שמגיחים מהיער הסמוך. אנה שנמצאת אותה שעה במקום ועדה לרצח בעלה, קולטת את הסכנה ורצה לכיוון מכוניתו של מרצ'לו בבקשה לעזרה. כשאנה רואה שהנוסע בתוך הרכב הוא מרצ'לו היא מתחילה לצרוח בפאניקה ורצה אל תוך היער. מרצ'לו צופה בה ללא רגש בזמן שהיא נרדפת ולבסוף נורית למוות.

סוף הסרט מתרחש ב-1943, בזמן נפילתו של בניטו מוסוליני והדיקטטורה הפאשיסטית. למרצ'לו יש עתה ילדה קטנה ולמראית עין, הוא נראה מיושב בחיים הקונבנציונליים אליהם שאף. הוא נקרא על ידי איטלו, חברו העיוור ופשיסט לשעבר ומתבקש להפגש עמו ברחוב. בזמן שהוא הולך עם איטלו, הם שומעים במקרה שיחה בין שני גברים. מרצ'לו מזהה את אחד מהם כלינו, שניסה לפתות אותו כשהיה ילד, ובדיעבד מסתבר שהוא רק נפצע, ולא נהרג. מרסלו מאשים את לינו בפומבי שהוא הומוסקסואל, פאשיסט ושותף ברצח הפרופסור קואדרי ואשתו. בזמן ההשתוללות שלו, הוא מאשים גם את חברו איטלו. אנשים מתחילים להתקהל סביבם ולבסוף לוקחים את איטלו איתם. מרסלו נשאר לבד, דחוי על ידי התנועה הפוליטית של הפרטיזנים החדשים. הוא מתיישב ליד מדורה קטנה ומסתכל בתשומת לב סביבו.

שחקנים

• ז'אן-לואי טרנטיניאן - בתפקיד מרצ'לו קלריצ'י
• סטפניה סנדרלי - בתפקיד ג'וליה
• גסטון מושין - בתפקיד מנגניילו
• אנצו טראשו - בתפקיד פרופסור קואדרי
• פוסקו ג'אקטי - בתפקיד הקולונל
• חוסה קוואגליו - בתפקיד איטלו
• דומיניק סנדה - בתפקיד אנה קואדרי
• פייר קלמנטי - בתפקיד לינו
• איבון סנסון - בתפקיד אמה של ג'וליה
• ג'וזפה אדובטי - בתפקיד אביו של מרצ'לו
• כריסטיאן אליני - בתפקיד ראול
• קרלו גדי - בתפקיד רוצח שכיר
• אומברטו סילבסטרי - בתפקיד רוצח שכיר
• פוריו פלראני - בתפקיד רוצח שכיר

הנושא

הסרט הוא נושא מחקר בפסיכולוגיה של הפאשיזם. מרצ'לו קלריצ'י הוא בירוקרט לא אנושי, בן למשפחה לא מתפקדת מהמעמד הבינוני ובעל טראומה מינית בילדותו. הוא מקבל על עצמו משימה מהמשטרה החשאית הפאשיסטית להתנקש במורו לשעבר שחיי בפריז. מרצ'לו מוכן להקריב את ערכיו כדי לבנות "חיים נורמליים". על פי הפילוסוף הפוליטי טאקיס פוטופולוס, "הקונפורמיסט" (כמו כן גם "קרנפים" מחזהו של אז'ן יונסקו), הוא פורטרט יפה של הצורך הפסיכולוגי להשתלב ולהיות "נורמלי" ברמת החברה בכלל וברמה הפוליטית בפרט. הסרט כולו בנוי כסדרה של פלאשבקים, המציגים בפנינו המניעים הפסיכולוגיים להתנהגותו של מרצ'לו, וחתירתו הבלתי פוסקת אחר ה"נורמליות".

הפקה

אתרי הצילום בסרט כוללים את פריז ותחנת הרכבת גאר ד'אורסיי בצרפת, גשר סנטאנג'לו והקולוסיאום ברומא. בסרט הדוקומנטרי "מראות האור" (Visions of light) הקונפורמיסט מוצג כיצירת מופת ויזואלית. הסרט צולם על ידי ויטוריו סטוררו שהשתמש בצבעים עשירים, מלתחות אותנטיות של שנות ה-30 ובזוויות צילום ותנועות מצלמה לא שגרתיות. מבקר הסרטים והסופר, רובין בוס, כותב שהצילום למעשה תורם בהבנת חוסר היכולת של קלריצ'י להשתלב עם מציאות "נורמלית". המציאות של הזמן ההוא היא לא נורמלית, חריגה. גם הסגנון הקולנועי של ברטולצ'י מחבר בין האקספרסיוניזם לפאשיזם. הסגנון שלו השווה לסרטים גרמניים קלאסיים של שנות ה-20 וה-30 כמו סרטה "ניצחון הרצון" של לני ריפנשטאהל ו"מטרופוליס" של פריץ לאנג.

דרמה זו היוותה השפעה רבה לבמאים אחרים. לדוגמה האימג' של עלים מתעופפים ברוח ב"הקונפורמיסט", השפיע על סצנה דומה בסרט הסנדק 2 (1974) של פרנסיס פורד קופולה.

מוזיקה

את המוזיקה בקונפורמיסט כתב המלחין ז'ורז' דלרו. דלרו (1925–1992) הוא מלחין סרטים צרפתי שהלחין יותר מ-350 מנגינות לסרטים וטלוויזיה. הוא זכה במספר פרסים במהלך הקריירה שלו. העיתון הצרפתי לה פיגרו תיאר אותו כמוצרט של הקולנוע. דלרו היה המלחין היחידי שזכה 3 פעמים ברציפות בפרס סזאר באותה שנה.

הפצה

הסרט הוצג לראשונה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-20 בברלין ביוני 1970. הסרט יצא לאקרנים באיטליה ובארצות הברית ב-22 באוקטובר 1970. הגרסה שהועלתה בארצות הברית הייתה קצרה ב-5 דקות מהגרסה האיטלקית. בסצנה החסרה שהוחזרה לסרט ביציאתו המחודשת ב-1996 מופיעים קבוצה של עיוורים רוקדים. הסרט יצא לדי.וי.די. בארצות הברית ב-5 בדצמבר 2006 על ידי חברת סרטי פרמאונט. הדי.וי.די. כולל את הגרסה המקורית (111 דקות); עלייתו של הקונפורמיסט: הסיפור, צוות השחקנים. צל ואור: צילום הקונפורמיסט.

ביקורות

וינסנט קנבי, מבקר סרטים של הניו יורק טיימס, אהב את התסריט של ברטולוצ'י וכתב: "ברנרדו ברטולוצ'י עשה לבסוף סרט מאוד בינוני, כמעט קונבנציונלי, שמסתבר שהוא אחת ההפתעות האלגנטיות של פסטיבל הסרטים של ניו יורק... סגנונו הקולנועי של ברטולוצ'י הוא כל כך עשיר, פואטי ובארוקי וכל כך ברור שהוא אינו מסוגל להגיד רק את מה שהוא אומר... בחירת השחקנים מעולה, מטרנטיניאן ועד פייר קלמנטי שמופיע בקצרה כבחור צעיר ורשע שמתחיל עם מרצ'לו הצעיר. הסרט הקונפורמיסט אולי פגום, אבל דווקא פגמים אלו עושים את הסרט הזה לפחות באירופה, לסרט הפופולרי המסחרי הראשון של ברטולוצ'י, שם נראה שתמיד יש להם שוק במעמד הבינוני גבוה, האינטליגנטי."

לאחרונה כתב המבקר ג'יימס בררדינלי סקירה וכתב על מראה הסרט: "סטורארו וברטולוצ'י עיצבו יצירת מופת ויזואלית, עם השימושים הטובים ביותר של אור וצל שאי פעם היו בקולנוע. זה לא רק צילום, זאת אומנות, זה עוצמתי, יפה ומועיל. יש סצנה ביער עם אור שמש שוטף בין העצים, זה עוצר נשימה להביט בזה ומדהים עוד יותר בגלל האירועים שמתרחשים קודם לכן."

לאחרונה אמר קווין תומאס, כתב בלוס אנג'לס טיימס: "בסרט המקסים הזה, ברטולוצ'י מצליח לשלב את סגנון התעוזה של פליני, התחושה החריפה של לוקינו ויסקונטי והמחויבות הפוליטית הנלהבת של אליו פטרי ואפילו יותר טוב מזה, בלי ההתמכרות העצמית... הקונפורמיסט, בו משחקת שחקנית המשנה דומיניק סנדה שמשחקת את הסקסית היפה הוא לא רק האשמה של הפשיזם והצביעות הנוצרית, אלא גם טרגדיה אישית עמוקה."

ב"Rotten Tomatoes", אתר אינטרנט המבקר סרטים, דווח על 100% ביקורות טובות שקיבל הסרט ב-39 ביקורות שונות. הסרט דורג במקום ה-85 מתוך 100 הסרטים הטובים ביותר בקולנוע העולמי של המגזין אמפייר ב-2010.

פרסים

• פסטיבל הסרטים של ברלין - פרס מיוחד של העיתונאים לברנרדו ברטולוצ'י; 1970
• פרסי דוד די דונטלו, פרס הסרט הטוב ביותר מאוריציו לוגי פה; 1971
• פרסי החברה הלאומית למבקרי סרטים, פרסי אן. אס. אפ. סי, פרס הצילום הטוב ביותר לוויטוריו סטורארו ופרס הבמאי הטוב ביותר לברנרדו ברטולוצ'י; 1972.
• פרסי הלוויין, של האקדמיה הבינלאומית לעיתונות, פרס הסרט הקלאסי בדי. וי. די; 2006

מועמדויות

• פסטיבל הסרטים של ברלין, דוב הזהב, ברנרדו ברטולוצ'י; 1970
• פרס האוסקר בקטגוריית, פרס התסריט הטוב ביותר שמבוסס על חומרים ממדיום אחר, ברנרדו ברטולוצ'י; 1972
• פרסי הגולדן גלובס - פרס הסרט הזר הטוב ביותר; 1972

לקריאה נוספת

• יוספה לושיצקי, "עיצוב הזיכרון ההיסטורי באסטרטגיית העכביש ובהקונפורמיסט של ברטולוצ'י, זמנים, חורף 1991, מס 39/40, עמ' 92–99.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הקונפורמיסט בוויקישיתוף

• "הקונפורמיסט", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• "הקונפורמיסט", באתר נטפליקס
• "הקונפורמיסט", באתר AllMovie (באנגלית)
• "הקונפורמיסט", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• "הקונפורמיסט", באתר Box Office Mojo (באנגלית)
• "הקונפורמיסט", באתר Metacritic (באנגלית)
• "הקונפורמיסט", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• עד כלות, באתר הארץ, 11 במרץ 2008
• צבי ינאי, ‏הקונפורמיזם כחולי ב”הקונפורמיסט” של ברטולוצ’י , מחשבות 35, יולי 1972, עמ' 18–24
• פיטר קאואי The Wall Street Journal, ‏הפשיזם האיטלקי, כפי שמעולם לא ראינו על המסך: יצירת המופת הקולנועית שלכדה את רוח שלטונו של מוסוליני, באתר גלובס, 10 בנובמבר 2022