הקו הנקי
הקו הנקי (גם הקו הברור או הקו הבהיר; בצרפתית: ligne claire) הוא סגנון קומיקס שפותח על ידי הקומיקסאי הבלגי הרז'ה ומזוהה בעיקר עם אסכולת בריסל. המונח נטבע על ידי הקומיקסאי יוסט סווארטה (אנ') בשנת 1977. הקו הנקי נחשב לסגנון הקומיקס הבלגי הדומיננטי, והוא בעל השפעה מרחיקת לכת על התפתחות הקומיקס במאה ה-20.[1][2]
מאפיינים עריכה
סגנון הקו הנקי מבוסס על שאיפה לפשטות, סדר ומינימליזם; מטרתו היא לאפשר הבנה מושלמת של הסיפור, ללא התעכבות על פרטים שאינם חיוניים להבנת העלילה.[1][3]
רישום וצביעה עריכה
אחד המאפיינים הבולטים של הקו הנקי הוא הניגוד העז בין תווי הפנים הקרטוניים של הדמויות לבין סביבתן הריאליסטית.[4][5] לדבריו של מומחה הקומיקס סקוט מקלאוד, השילוב בין דמויות קרטוניות מאוד ורקעים ריאליסטיים במידה יוצאת דופן מאפשר לקוראים להשתמש בדמויות כבמסכה וכך להיכנס בבטחה לעולם שמציג הקומיקס.[6]
קו הקונטור, המפריד בין הצבעים, משורטט תמיד בעובי אחיד.[7] הצביעה גם היא אחידה, ללא הדרגה, כך שכמעט כל הצבעים מופרדים בקו.[8] בקומיקס בסגנון הקו הנקי שוררת "דמוקרטיה של צבעים", כך שאף צבע אינו זוכה לייצוג דומיננטי יותר מאחרים וכל פרט מקבל תשומת לב שווה.[9] כמו כן, אין כמעט אפקטים של תאורה, וצללים מוצגים לעיתים רחוקות בלבד.[10][7]
עלילה ומבנה עריכה
כמו האיורים, גם העלילה והעימוד בסגנון הקו הנקי מתאפיינים בפשטות, אחידות וסדר.
תבנית חלונות הקומיקס אחידה בצורתה, ונדיר למצוא חלונות שאינם מלבניים או דמויות מחוץ לחלונות. בועות הדיבור מרובעות והטקסט נכתב באותיות גדולות וקטנות.[11][12]
העלילה תהיה לרוב פשוטה וברורה, ללא קצוות פתוחים, תוך שימוש במספר מצומצם של דמויות קבועות. עלילות קומיקסים מודרניים בסגנון הקו הנקי עשויות להיות מורכבות יותר, משום שהמחויבות להיצמד לקו האופייני לזרם פחתה עם המעבר ליצירה אישית יותר, עם תלות מופחתת בחברות ובמגזינים, בשנות ה-70 של המאה ה-20.
היסטוריה עריכה
סימנים ראשונים להתפתחות הסגנון נראו כבר בתחילת המאה ה-20, בעבודותיהם של חלוצי קומיקס כמו בנג'מין ראבייה (אנ') ואלן סן-אוגן הצרפתים, אך הרז'ה היה זה שמיסד את הסגנון והפך אותו לזרם רחב ומשפיע בהיסטוריה של הקומיקס.
בתחילת דרכו נע הרז'ה בין סגנונות שונים וניסה טכניקות ציור רבות. "הלוטוס הכחול", שיצא לאור בשנת 1936, נחשב לרוב לקומיקס שמסמל את השלב שבו התקבע הרז'ה בסגנון האופייני לו. עד מלחמת העולם השנייה יצר הרז'ה קומיקס בצבעי שחור ולבן בלבד, וגם לאחר שהחל להשתמש בצבע התעקש שהצבע יישאר משני לאיורים, ולא ישמש לאפקטים מיוחדים.
בשנת 1944 החל אדגר פ. ז'אקובס לעבוד כשותף של הרז'ה. ז'אקובס היה אחראי בעיקר על איור הרקעים, והקפדתו על תיאור מדויק ומפורט של אביזרים, נופים, כלי רכב ובגדים הפכה לסימן מזהה של הקומיקס של הרז'ה.
בשנת 1946 הוקם מגזין הקומיקס Tintin (אנ'), שנקרא על שמו של טינטין, דמות קומיקס שיצר הרז'ה. הרז'ה מונה למנהל האמנותי של המגזין. מלבדו איירו במגזין גם אדגר פ. ז'אקובס, פול קובלייה (אנ') וז'אק לאודי (אנ'). מאוחר יותר הצטרפו למגזין קומיקסאים נוספים, כמו וילי ונדרסטין, בוב דה מור, ז'אק מרטין (אנ') ולתקופה קצרה גם רנה גוסיני ואלבר אודרזו.
בשנת 1947 עזב ז'אקובס את השותפות עם הרז'ה. הרז'ה, שלא עמד לבדו בעומס העבודה שנוצר, הקים את אולפני הרז'ה (אנ'), בהם העסיק אמנים צעירים שזיהה כמוכשרים במיוחד, חלקם כאלה שעבדו במגזין שניהל. בין הבולטים שבהם נמנו בוב דה מור, ז'אק מרטין ורוז'ה ללו (אנ').[13] אט אט התפתחה סביב המגזין והאולפנים קהילת אמנים, שקיבלה מאוחר יותר את השם "אסכולת בריסל".[12]
הרז'ה הקפיד מאוד על האחידות הסגנונית במגזין Tintin, ורבים מהאמנים שעבדו במגזין נאלצו לשנות את הסגנון הטבעי שלהם כדי לעמוד בדרישות שהציב. בשלב מסוים, הרז'ה חשש שהאחידות עליה הקפיד תביא לשעמום ולמונוטוניות: ”אני מכיר בכך שאולי נראה שעודדתי אותם לפנות לכיוון הזה, על ידי התעקשות בלתי פוסקת להקפיד על הבהירות, הניקיון והקריאות של האיורים... אבל כעת אנו מגיעים לסגנון אחיד, שעלול בסופו של דבר ליצור מונוטוניות ולשעמם את הקוראים”, אמר בשנת 1952.[14]
בשנות ה-50 מגזין Tintin היה בשיאו, ואמנים נוספים מחוץ לאסכולה החלו להיות מזוהים עם הסגנון. עם זאת, בשנות ה-60 הפופולריות של הקו הנקי החלה לדעוך והוא נחשב מיושן. לקראת סוף שנות ה-70 הייתה התעוררות מחדש, בעיקר בגלל האמן ההולנדי יוסט סווארטה, שאימץ את הסגנון והעניק לו את שמו.[14] הוא הגדיר זאת כך: ”[הקו הנקי] מתייחס, במובן הצר ביותר, לסגנון של הרז'ה, ובמשמעות הרחבה יותר, לתנועה שגבולותיה מטושטשים ואשר כוללת אמני קומיקס ומאיירים רבים, שמונעים מתוך אותה דאגה לטוהר ולקריאות, ומאותו הביטחון במסגרת, בקו הנקי ובצבע האחיד.”[15]
בשנות ה-80 הסגנון הפך לפופולרי שוב, לעיתים קרובות על מנת לעורר תחושת נוסטלגיה אצל הקוראים.[10] על אף שהקו הנקי נפוץ בעיקר בקומיקס הפרנקו־בלגי, השפעתו ניכרת גם על קומיקס מחוץ לאירופה. בין האמנים הישראלים שמשתמשים בסגנון נמנים רותו מודן[16] ואלי וגולד.[17]
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 Maaheen Ahmed, Basic Visual Trends in Comics, Manga, and Graphic Novels, Salem Press Encyclopedia of Literature, 2020, עמ' 3
- ^ יובל בן-עמי, לבריסל בעקבות טינטין, באתר גלובס, 17 בנובמבר 2011
- ^ הרז'ה אמר על כך ש”הקושי הגדול ביותר בקומיקס הוא להראות בדיוק את מה שצריך ומספיק כדי להבין את הסיפור; לא יותר ולא פחות.”
- ^ דני פילק, 1, הפוליטיות של הקומיקס: מסופרמן ועד טינטין, רסלינג, 2017
- ^ סקוט מקלאוד, תרגום: דבי אילון, אוצר המילים של הקומיקס, להבין קומיקס: האמנות הסמויה מעין, Tundra Publishing, 1993, עמ' 42
- ^ סקוט מקלאוד, תרגום: דבי אילון, אוצר המילים של הקומיקס, להבין קומיקס: האמנות הסמויה מעין, Tundra Publishing, 1993, עמ' 43
- ^ 1 2 Cartoonist Hergé beyond Tintin, Creative Review, 2016-10-31 (ב־)
- ^ Jan Baetens, ?From Black & White to Color and Back: What Does It Mean (not) to Use Color, College Literature 38, אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, 2011, עמ' 111-128
- ^ סקוט מקלאוד, תרגום: דבי אילון, מילה על צבע, להבין קומיקס: האמנות הסמויה מעין, Tundra Publishing, 1993, עמ' 190
- ^ 1 2 Althea Delwiche, Ligne Claire, Comic Book Glossary
- ^ בשונה מזרמים מסוימים בקומיקס הפרנקו־בלגי, שמשתמשים באותיות גדולות בלבד.
- ^ 1 2 Jean-Luc, TINTIN : LA LIGNE CLAIRE : TOUT UN STYLE, TINTINOMANIA, 4 במאי 2019
- ^ פול גרווט, Hergé & The Clear Line: Part 1, Paul Gravett (באנגלית)
- ^ 1 2 פול גרווט, Hergé & The Clear Line: Part 2, Paul Gravett (באנגלית)
- ^ ligne claire - neuviemeart2.0, web.archive.org, 2022-04-03
- ^ אלי אשד, החופרת: שיחה עם רותו מודן, באתר יקום תרבות
- ^ מעיין כפיר, ראיון עם אלי וגולד, באתר הידברות, 19 בנובמבר 2015