הקעקוע הגדול
במסורת הצבאית של גרמניה ואוסטריה, הקעקוע הגדול (בגרמנית: Großer Zapfenstreich) הוא טקס צבאי הנערך במהלך חגיגות לאומיות ואירועי הוקרה. האירוע מתקיים בשעות הערב הוא מתקיים בשעות הערב ומורכב ממערך צבאי של לפחות להקה צבאית אחת, שתי כיתות של חיילי רגלים חמושים ושתי שורות חיילים הנושאות לפידים, בסך הכל כ-400 איש.
_Charles_L._Donnelly_Jr._1987.jpeg)
בצבאות רבים קיים טקס דומה הידוע בכינוי "הקעקוע הצבאי".
מקור השם עריכה
שמו של הטקס הגיע מהביטוי ההולנדי doe den tap toe שמשמעו "לסגור את הברז". כשהגיעה שעתם של החיילים לשכב לישון, המשגיחים הצבאיים נהגו לגשת לבר שבו היו החיילים שותים, ולהקיש על החביות באמצעות מקל. הקשה זו נועדה לסמן למוזגים כי יש לסגור את הברזים ולהפסיק להגיש לחיילים שתייה. אז היו החיילים נאספים ומבצעים את טקס צבאי אחרון לפני שהיו שוכבים לישון. ביטוי זה נשמע כמו המילה "קעקוע" (tattoo), ולפיכך כונו טקסי סיום היום בצבא בשם "קעקוע". גם בגרמנית כונה טקס הסיום בשם זה (בגרמנית Zapfenstreich).
היסטוריה עריכה
שורשיו של הקעקוע הגדול נעוצים עמוק בהיסטוריה הצבאית של גרמניה. האזכור הראשון שלו הוא משנת 1526. הוא החל כטקס שנועד לסיים את יום האימונים. הנס פון פלמינג - מאיור בצבא ממלכת סקסוניה, מסר תיעוד מפורט של הטקס בספרו "החייל הגרמני המושלם" (Der vollkommene deutsche Soldat) מ-1726. ב-1813, הורה פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה לשלב בטקס שירת מקהלה דתית, בהשראת טקס הערב של צבא האימפריה הרוסית. ב-1838 קבע וילהלם ויפרט - המנהל המוזיקלי של המשמר הפרוסי, תקנון אחיד עבור הטקס, שנשמר כמעט במלואו עד ימינו.
בתקופה שלפני איחוד גרמניה, היו משתמשים בטקס בעיקר בשיר "אני מתפלל לכוחה של האהבה" ("Ich bete an die Macht der Liebe") שנכתב בידי גרהרד טרסטיגן והולחן בידי דמיטרי בורטניאנסקי. לאחר האיחוד עברו להשתמש בהמנון הקיסרות באירועים בהם הקיסר היה נוכח. לאחר המהפכה הגרמנית ופירוק הקיסרות עברו להשתמש בשירם של הגרמנים.
בשל האופי המיליטריסטי של גרמניה הנאצית, נעשה בה שימוש נרחב בטקסי הקעקוע הגדול. לראשונה בהיסטוריה הגרמנית, הטקסים הורחבו גם מחוץ למסגרת הצבא אל המשטרה והאס אס. לאחר מלחמת העולם השנייה הוחזר הקעקוע הגדול לשימוש הן בגרמניה המערבית והן בגרמניה המזרחית. אולם בעוד שבמערב שמרו על הצורה המקורית של הטקס, במזרח הוכנסו לתוכו אלמנטים סובייטיים. כך הוכנסה לתוכו תרועת פתיחה, ודו"ח ביקורת שהוקרא בידי מפקד היחידה. השירים המסורתיים של הטקס הוחלפו בשירים עממיים קומוניסטיים. באוסטריה נכנס הטקס לשימוש רק ב-1965.
בממוצע, הטקס נערך בגרמניה ובאוסטריה בין 20 ל-30 פעמים בשנה. הטקס מושרש עמוק בתרבות הצבאית הגרמנית, ולפיכך בדרך כלל לא זוכה לתשומת לב תקשורתית. אירועים חריגים היו טקס הקעקוע הגדול שנערך לכבוד יציאת כוחות בעלות הברית מגרמניה ב-1994 והלוויית הקנצלר הלמוט שמידט שזכו לפרסום רב ברחבי העולם.
מהלך הטקס עריכה
למעט שינויים מעטים, הטקס נותר כמות שהוא מאז ימי הצבא הפרוסי ועד ימי הבונדסוור. בפתיחת הטקס, הלהקה מנגנת את מארש יורקשייר של לודוויג ואן בטהובן. לאחר מכן צועדים בסך החיילים נושאי הלפידים, והמפקד מכריז באופן רשמי על פתיחת הטקס. לאחר מכן מנגנת הלהקה שלושה או ארבעה שירים שנבחרו מראש בידי הלהקה או בידי הנכבד שעבורו נערך הטקס.
בשלב הבא מכריזים המתופפים על "פתיחת הטקס עצמו" (Locken zum Zapfenstreich) והלהקה מנגנת את Preußischer Zapfenstreichmarsch. המתופפים קוראים את הקהל לתפילה (Ruf zum Gebet), ולאחר מכן קריאה שלאחר התפילה (Ruf nach dem Gebet). הלהקה מנגנת את המנון גרמניה ונושאי הלפידים צועדים שוב. הלהקה יוצאת מהמסדר ומנגנת בפעם האחרונה את Preußischer Zapfenstreichmarsch. משך הזמן הכולל של הטקס הוא 20 דקות.
גרסה זו היא הגרסה הרשמית של הבונדסוור. עם זאת, מכיוון שגרמניה מורכבת ממדינות שונות, הטקס יכול להשתנות ממדינה למדינה. לדוגמה בבוואריה ובסקסוניה החליפו חלק מהשירים המזוהים יותר עם ההיסטוריה הפרוסית בשירים המזוהים עם התרבות המקומית. הגרסה האוסטרית מודרנית יותר וכוללת יותר מצעדים ותרועות חצוצרה ופחות שירים.
הקעקוע הגדול נחשב לכבוד הגדול ביותר שהבונדסוור והצבא האוסטרי יכולים להעניק לאדם. כל מפקד בדרגת גנרל-לויטננט ומעלה זכאי לקעקוע הגדול (גם לאחר פרישתו מהצבא). האזרחים היחידים שזכאים לכך הם נשיא גרמניה, קנצלר גרמניה ושר ההגנה.
