הלמוט שמידט

פוליטיקאי קאנצלר גרמניה החמישי

הֵלְמוּט הַייְנְרִיךְ ואַלְדֶמָר שְׁמִידְטגרמנית: Helmut Heinrich Waldemar Schmidt (מידעעזרה); ‏23 בדצמבר 191810 בנובמבר 2015) היה הקנצלר החמישי של גרמניה המערבית (19741982). ניווט את ארצו במהלך משבר האנרגיה העולמי, שיא הקיפאון ביחסים עם גרמניה המזרחית והטרור של סיעת הצבא האדום וארגונים פרו-קומוניסטים קיצוניים נוספים. במהלך כהונתו כקנצלר קידם את ה"אוסטפוליטיק" כחלק מסדרת מהלכים מדיניים רחבי היקף שהשפיעו על נפילת הגוש הקומוניסטי בסתיו העמים, בהם הצבת טילי פרשינג 2 על אדמת ארצו למטרות הרתעה.

הלמוט שמידט
Helmut Schmidt
הלמוט שמידט, 1977, בפגישה עם נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, בתקופת היותו קנצלר גרמניה המערבית.
הלמוט שמידט, 1977, בפגישה עם נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, בתקופת היותו קנצלר גרמניה המערבית.
לידה 23 בדצמבר 1918
המבורג, רפובליקת ויימאר
פטירה 10 בנובמבר 2015 (בגיל 96)
המבורג, גרמניה
מדינה גרמניהגרמניה גרמניה
מקום קבורה גרמניהגרמניה בית הקברות אולסדורף, המבורג, גרמניה
השכלה אוניברסיטת המבורג (1949) עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה סוציאל-דמוקרטית
בת זוג הנלורה שמידט-גלזר (20101942)
קנצלר גרמניה המערבית ה־5
16 במאי 19741 באוקטובר 1982
(8 שנים ו־19 שבועות)
תחת הנשיאים היינמן, של, קרסטנס
פרסים והוקרה
  • אזרח כבוד של ברלין (1989)
  • פרס נקודת אלפא (2010)
  • פרס הכלכלה העולמית (2007)
  • פרס ליפציג הבינלאומי ע״ש מנדלסון (2009)
  • מדליית תיאודור הויס (1978)
  • אזרחות כבוד של המבורג (1983)
  • Oswald-von-Nell-Breuning Award (2005)
  • פרס הנס מרטין שלאייר (2012)
  • פרס אריק ורבורג (2012)
  • מסדר כנגד החמרה עם בעלי החיים (1972)
  • פרס אוולד פון קלייסט (2014)
  • אוסגר (2008)
  • אזרח כבוד של בון
  • עיטור ארבע החירויות - מדליית החירות
  • צלב הברזל, דרגה שנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Helmut Schmidt Signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
הלמוט שמידט
מדינה גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית גרמניה הנאצית
השתייכות ורמאכטורמאכט ורמאכט
תקופת הפעילות 19371945 (כ־8 שנים)
דרגה אובר-לויטננט (דרגת ביניים בין סגן לסרן)
תפקידים בשירות
מפקד סוללת נ"מ, מצוות לדיוויזיית הפאנצר הראשונה
פעולות ומבצעים

מלחמת העולם השנייה:

קודם לבחירתו לתפקיד הקנצלר שמידט היה ממנהיגי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD), ראש סיעת ה-SPD בבונדסטאג (1967 עד 1969), שר ההגנה (1969 עד 1972), שר האוצר והכלכלה (1972) ושר האוצר (1972 עד 1974). שמידט קידם, לצד נשיא צרפת ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, מערכת מוניטרית כלכלית בקהילה הכלכלית האירופית שהובילה בסופו של דבר לקביעת מטבע אחיד בעבור האיחוד האירופי - האירו. בבחינה בינלאומית, שמידט ביסס את מעמדה של גרמניה המערבית במאבק נגד הטרור לנוכח סדרת מבצעים שיזם, הגדול שבהם הוא מבצע שחרור השבויים מחטיפת טיסה 181 של לופטהאנזה בידי אנשי אש"ף ששיתפו פעולה עם סיעת הצבא האדום וארגון ספטמבר השחור. שמידט ניצל את השינוי ביחסי הכוחות בתוך הגוש המערבי, אשר הטיבו עם גרמניה, במטרה לנהל מדיניות חוץ עצמאית יותר מזו של קודמיו.

שמידט הפך לסמל בעבור מדיניות הריאלפוליטיק ובעבור פרגמטיזם. שמידט קידם את חיזוק נאט"ו והקהילה האירופית ביחס לגוש המזרחי וניסה לפרוץ את כקיפאון היחסים בין הגושים, כאשר לטווח הרחוק נועדה המדיניות להביא לאיחוד גרמניה. הוא דגל במדיניות של "אטלנטיזם", לפיה גורלה של אירופה נתון בקשריה עם אמריקה דרך נאט"ו. לאחר פרישתו כיהן כעורך-שותף של השבועון "די צייט", השבועון הנפוץ ביותר בגרמניה. במהלך תקופת כהונתו כקנצלר הצטננו יחסי גרמניה–ישראל עם התפתחות מתיחות אישית מול ראש ממשלת ישראל מנחם בגין.

תחילת דרכו 1918–1949עריכה

רקע ונעוריועריכה

הֵלְמוּט הַייְנְרִיךְ ואַלְדֶמָר שְׁמִידְט, לותרני, נולד בהמבורג, רפובליקת ויימאר, לזוג מורים, גוסטב לודוויג ולודוביקה. אביו נולד כילד מחוץ לנישואים של בנקאי יהודי אמיד[1] בשם לודוויג גומפל (1860–1935) מברנבורג ושל מלצרית, שמסרו אותו לאימוץ בידי משפחת שמידט מהמבורג. גוסטב לודוויג שמידט היה מרצה עוזר באוניברסיטה והיה מורה בגרות בבית ספר תיכון. הרקע היהודי של שמידט נודע בציבור בשנת 1984 כאשר נשיא צרפת, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, יידע גופי תקשורת כי שמידט גילה לו ב-1980 והתיר לו לפרסם זאת. הסיפור המשפחתי פורסם בספר ב-1993[2]. חלק מבני משפחת גומפל מצד אמו מתגוררים בישראל מאז 1939[2]. במהלך מלחמת העולם השנייה חשש האב מגילוי יהדותו של הסב על ידי הנאצים, וזייף עם בנו את מסמכי הזהות שלהם.

ההיסטוריון היהודי-גרמני מיכאל וולפסון טען כי שמידט לא היה נאצי פעיל, אך הוא גם לא התנגד לנאצים וידע על פשעיהם[3]. במאי 1973, עת ביקר מנהיג ברית המועצות, ליאוניד ברז'נייב, בגרמניה המערבית, שוחח הלה עם שמידט אשר העלה זיכרונות משירותו במלחמה וטען כי: "לחם למען גרמניה ביום, ובלילה קיווה, בפרטיות, לתבוסתו של היטלר[4]."

לאחר סיום לימודיו בשנת 1937 בבית ספר בהמבורג, התגייס שמידט לשורות הוורמאכט, שירת שם עד לכידתו זמן קצר טרם כניעת גרמניה הנאצית ב-1945, בדרגת אובר-לוטננט, המקבילה לסגן. לימים, בעת פעילותו הפוליטית, השקפתו הייתה שהצל של היטלר ואושוויץ חייב את גרמניה לקדם אינטגרציה אירופית ויציבות בינלאומית[5]. בזיכרונותיו כתב שמידט כי שורשיו מילאו תפקיד מרכזי בהתנגדותו לרעיונות הנציונל-סוציאליסטים. הוא מפרט כי במקור הביע אהדה למשטר אך התוודה לפשעיו ב-1944[6]. עם זאת, בשנת 2014 טענה העיתונאית סבינה פמפרין בספרה "הלמוט שמידט והמלחמה השפלה", שבו חקרה את שנות שירותו של שמידט בוורמאכט, כי שמידט שיקר ועמדותיו הושפעו מהרעיונות הנאציים. בספר הובאו מכתבים שהתגלו בארכיון הצבא הגרמני, בהם משבחים מפקדיו של שמידט את אמונתו באידאולוגיה הנאצית, והוא אף נשלח להרצות אודותיה בפני חיילים אחרים[7].

השירות בצבא ושנות הכיבושעריכה

בשנים 1941 עד 1942 שירת כקצין נ"מ בחזית המזרחית וזכה לעיטור צלב הברזל, דרגה שנייה. ב-1942 הועבר חזרה לגרמניה, ושימש מאמן ויועץ במשרד התעופה הנאצי. באותה שנה התחתן עם אהובת נעוריו הנלורה גלזר (אשר נודעה בכינוי "לוקי"). במסגרת תפקידו, נשלח שמידט לצפות במשפטי הראווה למעשה שנערכו בבית הדין העממי למעורבים בקשר העשרים ביולי, ניסיון ההתנקשות באדולף היטלר.

בדצמבר 1944 צוות לפיקוד על סוללת ארטילריה בחזית המערבית. באפריל 1945 נתפס שמידט על ידי הצבא הבריטי, על שטחי בלגיה, ונותר שבוי מלחמה עד לאוגוסט אותה השנה. לפני המלחמה, תכנן שמידט ללמוד אדריכלות ועיצוב עירוני, אך לאחר שחרורו, כדי להיות מסוגל לספק פרנסה כמה שיותר מהר למשפחתו, למד בהמבורג כלכלה ומדע המדינה וסיים את לימודיו כבר ב-1949. הוא למד לצד קרל שילר, לימים שר האוצר בממשלת וילי ברנדט. הוא השלים את תוארו בכלכלה בעבודתו "רפורמות המטבע ביפן ובגרמניה והשוואה ביניהן[8]."

בעקבות המלחמה חולקה גרמניה בין אזורי כיבוש, ועקב המלחמה הקרה הסתמן כי בין אזורי הכיבוש של בעלות הברית המערביות לזה הסובייטי חוצץ מסך הברזל. אזורי הכיבוש המערביים ידעו נס כלכלי יוצא דופן לאחר המלחמה והמנהל הצבאי הכובש קידם הליך של דה-נאציפיקציה ודמוקרטיזציה עם חלוקת סמכויות בין מדינות-מחוז שהיוו את הבסיס לחלוקה המדינית הפדרלית של גרמניה. ב-1 ביולי 1948 מסרו המושלים הצבאיים מטעם צרפת, בריטניה וארצות הברית לראשי מדינות-המחוז המערביות את מסמכי פרנקפורט, שבהם פירטו את עקרונותיהם להקמת מדינה גרמנית. ב-1 בספטמבר 1948 התאספה "המועצה הפרלמנטרית" בראשה קונראד אדנאואר ולצידו תיאודור הויס בבון (שנבחרה בהמשך להיות לבירה של גרמניה המערבית)[9] והחלה בניסוח חוקת גרמניה. מול מנסחי החוקה עמדה המורשת של קריסת רפובליקת ויימאר[9].

בעקבות הסגר על ברלין מיוני 1948, הואץ תהליך האיחוד של שטחי הכיבוש תחת שלטון בעלות הברית המערביות. באפריל 1949 החליטו שלוש המעצמות המערביות על מיסוד הכיבוש הצבאי באמצעות "תקנת הכיבוש" ואיחוד שטחי הכיבוש[10]. ב-8 במאי 1949 הגישו נציגי המועצה הפרלמנטרית את הצעת החוקה. החוקה התקבלה על ידי המעצמות הכובשות ועל ידי בתי הנבחרים של מדינות המחוז. בהשפעת בעלות הברית נקבעה שיטה פדרלית בגרמניה החדשה[9]. עם ההכרזה על החוקה ב-23 במאי נכנסה זו לתוקף למחרת, ב-24 במאי 1949: קמה הרפובליקה הפדרלית של גרמניה - היא גרמניה המערבית. בספטמבר נערכו בחירות צמודות לפרלמנט ולנשיאות, ובסופן הוקמה ממשלה שמרנית בראשות מפלגות האחיות של "האיחוד" (CDU\CSU) וקונראד אדנאואר נבחר לקנצלר הראשון של גרמניה המערבית.

קריירה פוליטית 1949–1974עריכה

תחילת הקריירה הפוליטיתעריכה

 
מנהיג הסוציאל-דמוקרטים בבונדסטאג, שמידט, משוחח עם השרה לעניינים פדרליים, פליטים ועקורים בסקסוניה התחתונה, מריה מאייר-סבניץ', אפריל 1967.

בשנת 1946 הצטרף שמידט למפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה (SPD), היה פעיל בתחילה בהתאחדות הסטודנטים של המפלגה, ושימש כראש ההתאחדות בשנים 1947 ו-1948. בין 1949 ל-1953 היה הדובר הראשי של המפלגה בבונדסטאג, ולאחר מכן כיהן בתור ראש המחלקה למדיניות כלכלית של המפלגה. משנת 1952 שימש בנוסף לכך גם ראש אגף התחבורה במחלקה לכלכלה ותחבורה בהמבורג תחת הסנאטור קרל שילר. שמידט היה תומך האגף הליברלי המתון בשורות מפלגתו. ב-1958 קידם קמפיין פוליטי נגד חימוש הבונדסוור (צבא גרמניה המערבית) בנשק גרעיני אמריקאי כדי להתמודד מול איום הגוש המזרחי במלחמה הקרה[11]. בשנים 1968 עד 1984 שימש כממלא מקום יושב ראש ה-SPD[8].

משנת 1953 ועד תחילת 1962, ובשנים 1965 ועד 1987 היה שמידט חבר בבונדסטאג הגרמני (הבית תחתון של הפרלמנט, לעומת הבונדסראט - הבית העליון[12]). ב-5 ביולי 1957 הצביע הבונדסטאג ברוב מכריע בעד הסכמי רומא, הבסיס לקהילה הכלכלית האירופית. שמידט התנגד להסכמים, בעיקר עקב אי ​​מעורבותה של בריטניה בהם[13]. כדובר מוצלח ופוליטיקאי עולה בבונדסטאג, הפך שמידט לאחד הנציגים הבולטים ביותר של בני דורו בפוליטיקה הלאומית. כמומחה ללוגיסטיקה ומערכים צבאיים, הוא ביקר בחריפות את שר ההגנה בממשלות אדנאואר, פרנץ יוזף שטראוס, ששמו נקשר בפרשיית שוחד של חברת לוקהיד מטוסים.

בין השנים 1961 ל-1965 שמידט נבחר וכיהן בסנאט המדיני של המבורג (מוסד הרשות המבצעת של המדינות הפדרליות המנהל את נושאי הפנים של המדינה) בתפקיד הסנאטור לענייני פנים של עיר-המדינה הפדרלית. בעת מילוי תפקיד זה, שנגע לפוליטיקה ולמנהל המקומי של המבורג, השיג שמידט מוניטין של פעלתן (Macher). ב-17 בפברואר 1962, באסון ההצפות בהמבורג, היושבת לחופי הים הצפוני, שמידט היה האחראי על הליך קבלת ההחלטות ותיאם את פעולות החילוץ ואמצעי הסיוע. השיטפון פגע בהמבורג באופן בלתי צפוי לחלוטין. התשתית של העיר קרסה כמעט לחלוטין. לכן, תושבים רבים לא יכלו לעזוב את האזורים המוצפים ללא סיוע. נעשו פעולת חילוץ חסרות תקדים. מלבד מכבי האש ואנשי הצלב האדום, שמידט החליט על דעת עצמו לגייס את הכוחות המזוינים הגרמניים ואת המתנדבים הבינלאומיים שהתבקשו על ידי נאט"ו לסייע בפעולות החילוץ. הוא יצא בקריאה לעזרה כלכלית מרחבי אירופה וקרא לעירוב של הבונדסוור בכדי לחלץ נפגעים ללא תיאום עם הממשל הפדרלי[14].

מבחינה רשמית, פעילותו של שמידט הפרה את חוקת גרמניה, שכן פריסת כוחות הבונדסוור במשימות אזרחיות מקומיות לא הייתה מעוגנת בחוקה נכון לאותה העת. בהתערבותו הנמרצת הוא קבע לעצמו מוניטין של מנהל משברים מוצלח ולאחר האירוע הוא לא הואשם ולא ננזף על כך שפעל נגד החוקה. כ-26,000 מסייעים נכנסו לאזור האסון בסירות מתנפחות ומסוקים, פינו בהצלחה כעשרת אלפים תושבים וטיפלו בהם במקלטי חירום. לאור הצלחתו בניהול המשבר, שמידט זכה להכרה ציבורית רחבה. עבור הכוחות המזוינים הגרמניים, זה היה מאמץ הסיוע ההומניטרי הראשון שלהם על אדמת גרמניה[15].

בבונדסטאג ושר בממשלהעריכה

 
פגישת הדרג המדיני עם הדרג הצבאי (פיקוד הבונדסוור), שר ההגנה שמידט (שני משמאל) לימינו מפקח חיל האוויר, יוהנס שטיינהוף, ולשמאלו הקנצלר ברנדט.
 
שר האוצר שמידט עם הקנצלר וילי ברנדט בוועידת המפלגה, 1972.

לאחר בחירות 1965 התמנה לממלא מקום ראש סיעת ה-SPD בבונדסטאג עם בחירתו מחדש. ב-1967, בעקבות נפילת ממשלתו של לודוויג ארהארד, הוקמה לראשונה ממשלת קואליציה גדולה שכללה את ה-SPD ובראשה עמדה סיעת "האיחוד". בראשות הממשלה החדשה עמד הקנצלר קורט גאורג קיזינגר מה-CDU. עם הקמתה של הממשלה החדשה, התמנה שמידט לראש סיעת ה-SPD בבונדסטאג, עד ל-1969[16]. בנוסף לתפקידו כראש סיעת המפלגה בבונדסטאג, כיהן שמידט במקביל לריינר ברצל הנוצרי-דמוקרטי בתור מנהיג הסיעה הפרלמנטרית, משרה אשר לנושא בה הייתה אחריות על התיאום בין מפלגות ה-SPD וה-CDU.

בנוסף, שימש שמידט כחבר בפרלמנט האירופי בשנים 1958 עד 1961. בשונה מווילי ברנדט וגרהרד שרדר, שניהם קנצלרים מטעם ה-SPD, שמידט מעולם לא כיהן כיושב ראש המפלגה אף על פי שעמד בראשות ממשלות מטעמה. באוקטובר 1958 נערך תרגיל צבאי בבית הספר להגנה אווירית של הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני) ברנדסבורג. בעקבות התרגיל בו היה מעורב שמידט הועלה לדרגת קפטן בשירות המילואים. במקביל, במהלך התרגיל הצבאי, נערכה הצבעה בקרב חברי המפלגה ושמידט הודח מוועד המנהל של הסיעה הפרלמנטרית. רבים במפלגה היו פציפיסטים, וזעמו על פעילותו של שמידט במקביל לשירות בבונדסטאג מטעם המפלגה[8].

בספטמבר 1969 נערכו בחירות כלליות בהן עלו הסוציאל-דמוקרטים ב-22 מושבים בפרלמנט ל-224 בעוד "האיחוד" ירדו בשלושה מושבים ל-242 והמפלגה הדמוקרטית החופשית (FDP) ירדה ב-19 מושבים ל-30. על אף עצתו של שמידט, יו"ר ה-SPD ברנדט, נטש את הקואליציה הגדולה והקים ממשלה צרה ביחד עם ה-FDP בראשות ולטר של[17]. עם הקמתה של הממשלה החדשה מינה ברנדט את שמידט לשר ההגנה בקבינט בראשותו. גנרל חיל האוויר הגרמני, יוהנס שטיינהוף, נהג לכנות את ההספק של שמידט וקצב עבודתו "על-קולי". ראש מחלקת כוח העבודה במשרד העבודה אמר אחת על אודות שמידט: "השר קובע מועדי הגשת עבודות כה קצרים עד שהם על גבול ההיתכנות האפשרית." חלק נרחב מהתדמית הציבורית של שמידט בוססה על יכולתו המקצועית בתור מדינאי פעלתן שמילא את עבודתו באופן עילאי.

במסגרת כהונתו של שמידט כשר ההגנה, עלה מספר המגויסים לשורות הבונדסוור בגיוס חובה, ובעקבות זאת הוחלט להפחית את אורך שירות החובה מ-18 חודשים ל-15[18]. שמידט הרחיב את תחום הלימודים המקצועיים של קצינים בשירות סדיר על ידי פתיחת מסגרות לימודים צבאיות באוניברסיטת המבורג ואוניברסיטת מינכן. בשנת 1972 מונה לשר האוצר ושר הכלכלה לאחר התפטרות קודמו, שילר. לאחר הבחירות באותה השנה, במסגרתן חוזקה הקואליציה בראשות ה-SPD, המשיך לכהן קדנציה נוספת כשר האוצר. בעקבות הבחירות פוצלו מחדש משרות שר הכלכלה והאוצר, ושמידט נותר שר האוצר בלבד.

ניסיון ראשון ליצור איחוד כלכלי ומוניטרי בין חברי הקהילה הכלכלית האירופית הגיע ביוזמה של הנציבות האירופית ב-1969, שקבעה את הצורך ב"תיאום גדול יותר של המדיניות הכלכלית ושיתוף הפעולה המוניטרי." המועצה האירופית הטילה על פייר ורנר, ראש ממשלת לוקסמבורג, למצוא דרך להפחית את תנודתיות שער החליפין[19]. הדו"ח שלו פורסם באוקטובר 1970 והמליץ ​​על תיאום המדיניות המקרו-כלכלית של כל המדינות החברות שיכלול "קיבוע מוחלט ובלתי הפיך של שיעורי השוויון וליברליזציה מוחלטת של תנועות ההון". ב-1971 המשבר הכלכלי בגרמניה וברחבי הקהילה הכלכלית האירופאית החמיר כאשר נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון הסיר את הגיבוי של תקן הזהב מהדולר האמריקאי, מה שגרם לקריסה במערכת ברטון-וודס שהשפיעה על עיקר הכלכלות הגדולות, גרמניה המערבית ביניהן. השטף הנרחב של המטבעות והפיחות העלו את השאיפות לאיחוד מוניטרי אירופי[20].

זמן קצר לפני משבר האנרגיה העולמי שנוצר בעקבות חרם ייצוא נפט ממדינות המפרץ הפרסי למדינות המערב לאחר מלחמת יום הכיפורים ב-1973, שמידט טען שיש ליצור מערכת כלכלית אחידה בין מטבעות ארצות הקהילה הכלכלית האירופית בכדי לבלום את האינפלציה הגואה ובכדי להיענות להשתלטות הכלכלית של הדולר האמריקאי על השוק האירופי. ב-17 באוקטובר 1973 ארגון אופ"ק ביצע עלייה חדה של מחירי הנפט לחבית (159 ליטרים) בדולר - פער של 70 אחוז בערך. במהלך 1974 מחירי הנפט בעולם עלו למעל 12 דולרים.

ב-7 במאי 1974 התפטר וילי ברנדט מתפקידו כקנצלר, לאחר שעוזרו, גינתר גיום, נעצר בשל ריגול לטובת גרמניה המזרחית (פרשיית גיום). ולטר של החליף את ברנדט בתפקיד הקנצלר בפועל, עד להשבעתו של שמידט לקנצלר החדש ב-16 במאי 1974 - הקנצלר החמישי של גרמניה מאז מלחמת העולם השנייה. פרשנים פוליטיים מאוחדים בדעתם כי פרשיית הריגול הייתה רק אמתלה נוחה להתפטרות של ברנדט, ושמניעיו האמתיים אינם ברורים.

קנצלר גרמניה המערבית 1974–1982עריכה

 
הקנצלר שמידט עם נשיא צרפת, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, 29 בנובמבר 1976.
 
שלושה קנצלרים, מימין לשמאל: הלמוט שמידט, קורט גאורג קיזינגר ווילי ברנדט.

עיקר התמיכה הפוליטית בשמידט התבססה על האגף הליברלי בשורות מפלגתו אליו הוא עצמו השתייך, והמוניטין שלו כאישיות מתונה ופרגמטית תרם לקירוב מצביעים מן המרכז הפוליטי. האגף הסוציאליסטי במפלגה לא הספיק להתאגד מאחורי מועמד להנהגה עקב התפטרותו המפתיעה של ברנדט ומינוי שמידט ליורשו. בהיותו יו"ר המפלגה, הייתה ציפייה כי לברנדט עדיין תהיה השפעה רבה על הפוליטיקה הפנים-מפלגתית, בעיקר בגישור בין הפלגים היריבים בתוכה[21]. במשך תקופה ארוכה ברנדט, שזוהה במרכז הפוליטיקה הפנים-מפלגתית של הסוציאל-דמוקרטים, גישר בין שמידט לפלג הסוציאליסטי. עת התמנה לקנצלר, עמד שמידט בפני סדרת משברים, שפל כלכלי גלובלי, עלייה ברצף פעולות הטרור של סיעת הצבא האדום ופרשת הריגול שהובילה להתפטרות קודמו, אשר פגעה קשות באמון הציבור כלפי המפלגה והממשלה בהנהגתה.

מערכות בחירותעריכה

שנתיים לאחר שמונה לקנצלר כמחליפו של ברנדט, שמידט עמד בפני מערכת בחירות באוקטובר 1976. מנהיגי המפלגות היו הלמוט קוהל (CDU), פרנץ יוזף שטראוס (CSU), הנס-דיטריך גנשר (FDP) ושמידט מטעם ה-SPD. בעקבות פרשיית הריגול שגררה את פיטוריו של ברנדט, האמון הציבורי ב-SPD נפגע, אך מדיניותו של שמידט ריככה את המפלה כך שבסופו של דבר המפלגה ירדה ב-16 מושבים בלבד ונותרה עם 214 מושבים. בעיקר התמודדותו מול סיעת הצבא האדום ומול המשבר הכלכלי הם שחיזקו את התמיכה בו. מפלגות "האיחוד" CDU\CSU השיגו יחדיו 243 מושבים (עלייה של 18) וחסרו לאיחוד 7 מושבים בלבד להשגת רוב פרלמנטרי נדרש בעבור ממשלה צרה. הליברלים השיגו בבחירות 39 מושבים (ירידה בשני מושבים) ושמידט המשיך בקואליציה הסוציאל-ליברלית עמם בבנייתו את ממשלתו השנייה בעקבות הבחירות. שמידט הצליח בבחירות צמודות אלו לשמר את הקואליציה שלו על אף סדרת משברים שחזו את מפלתו הפוליטית בסקרים שונים[22].

בבחירות 1980 סיעת "האיחוד" החליפה את מועמדה למשרת הקנצלר בשטראוס. הגושים נותרו על כינם ללא שינויים נרחבים. אחת הסיבות העיקריות לחוסר הפופולריות של שטראוס בהשוואה לשמידט, הייתה גישתו הניצית והלוחמנית ביחס ליריביו הפוליטיים. שמידט, לעומת זאת, שמר על מתינות ועל המוניטין הציבורי שלו כמדינאי שעיקר מעייניו פעילות בשטח ולא רטוריקה פוליטית. תוצאות הבחירות ראו התחזקות של ה-SPD (השגת 218 מושבים; 42.9% מהקולות) לעומת היחלשות של איחוד ה-CDU\CSU (ירידה ל-226 מושבים; 44.5% מהקולות). פעם נוספת קידם שמידט קואליציה סוציאל-ליברלית עם ה-FDP (אשר השיגה 53 מושבים; 10.6% מהקולות)[23].

בחירות כלליות בגרמניה המערבית
מערכת בחירות 1976 1980
תוצאות הבחירות
הרכב הבונדסטאג

(מודגשות המפלגות החברות בממשלה)

SPD - 214

CDU\CSU - 243

FDP - 39

SPD - 218

CDU\CSU - 226

FDP - 53

הקנצלר הנבחר הלמוט שמידט הלמוט שמידט
יו"ר האופוזיציה הלמוט קוהל פרנץ יוזף שטראוס

מדיניות פניםעריכה

מדיניות כלכלית-חברתיתעריכה

בעקבות מלחמת יום הכיפורים, פייסל, מלך ערב הסעודית, הטיל חרם נפט על מדינות העולם המערבי, שתמכו בישראל בשעת המלחמה, ובכך גרם למשבר האנרגיה העולמי. עוד לפני המשבר היו גרמניה ושאר מדינות הקהילה הכלכלית האירופאית שקועות באינפלציה ובמשבר כלכלי ממושך, זאת בעוד השפעתו של הדולר האמריקאי על השווקים האירופאים גברה ללא מעצורים והפחיתה את ערכם של המטבעות המקומיים (ב-1973 יחס מארק גרמני לדולר היה 3.205, לעומת 2.242 ב-1982). שיא המשבר הכלכלי הגיע ב-1976, כאשר התוצר לאומי גולמי (תל"ג) של גרמניה המערבית ירד ב-1.4%. כדי להתעלות מעל משבר האינפלציה החמור בתוך גרמניה עצמה (1.91% ב-1969 לעומת 7.03% ב-1973[24]), עם מינויו לקנצלר שמידט קידם מדיניות של כלכלה קיינסיאנית. המדיניות הביאה לירידה קטנה בשיעור האבטלה דרך יצירת עבודות בתשתיות מטעם הממשלה, אך הישגים אלו הושגו במחיר גירעון תקציבי גדול יותר (שעלה מ-31.2 מיליארד מארק גרמני ב-1974 ל-75.7 מיליארד מארק גרמני ב-1981), שנגרם כתוצאה מהרחבה של מדיניות פיסקלית[25].

שמידט חשב שניתן להתגבר על הבעיות הכלכליות שאפפו את כלל הקהילה האירופית רק אם מדינות רבות ישתפו פעולה. יחד עם נשיא צרפת, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן - שהיה ידיד קרוב שלו עוד לפני שהתמנו השניים להנהגת ארצותיהם[26] - הסדיר שמידט ב-1975 מפגשים קבועים בין מנהיגי המעצמות הכלכליות המכונים "הפסגות הכלכליות העולמיות" (לימים התפתח לכדי ה-G7). דרך הפסגות שמידט פעל לקדם תיאום בהתנהלות המעצמות הכלכליות ובכך לתרום לתפקוד הכלכלי של גרמניה במישור הבינלאומי[27][28].

בעקבות עליית האינפלציה מחדש במשבר הנפט השני לקראת סוף העשור, שמידט הציע ב-1978 תוכנית לחיזוק ההתקשרות הכלכלית בין מדינות הקהילה הכלכלית האירופית כך שהסדר שערי החליפין בתוך מדינות הקהילה יעוצב מחדש להחליש את השפעת המטבע האמריקאי על היבשת ולמנוע את המשך האינפלציה (השימוש בדולר עלה על חשבון המארק הגרמני, ובכך החליש ופיחת את ערכו, והוסיף לאינפלציה). "המערכת המוניטרית האירופית" (EMS) שהציע, נחשבה לתובענית ביחס להתקשרות הכלכלית הפנימית שקדמה לה בין חברי הקהילה. לפי המערכת תתקיים רשת שערי חליפין שכל חבריה יקושרו באמצעות אמת מידה מושגית - 'יחידת המטבע האירופית'. בטווח הקצר המערכת החדשה נועדה להחליף את הדולר במארק גרמני בתור מטבע ההתייחסות העיקרי בשערי החליפין ובטווח הארוך הובילה המערכת ליצירת מטבע אחיד בעבור חברות הקהילה; האירו[29][30].

בעקבות המשברים, החלה גרמניה המערבית לקדם פיתוח של תעשיית ייצור אנרגטית משל עצמה ללא הישענות על גורמים חיצוניים. בראש ובראשנה עמד הפיתוח של כורים לייצור אנרגיה גרעינית. פיתוח האנרגיה הגרעינית נעשה למרות התנגדות ממושכת של סביבתנים שחששו מההשפעות של פסולת גרעינית על האקלים. ב-1977 נמכר מפעל עיבוד גרעיני מחודש לאנרגיה אטומית לידי ברזיל. המכירה עמדה בסך 4 מיליארד דולר והיא העסקה הגרעינית הגדולה ביותר מאז ומעולם. שמידט קידם את המכירה על אף התנגדות דיפלומטית למהלך מצד בעלות ברית ויריבות כאחד, שחששו מהאפשרות של ברזיל גרעינית[31].

בתחילת שנות השמונים, בעקבות התמשכות המשבר הכלכלי, החל שמידט לשנות את מדיניותו הכלכלית וביצע סדרת שינויים בתשתיות רווחה, שכללו העלאת הנתח התקציבי של קצבאות הילדים והגדלת דמי האבטלה והבריאות לעומת קיצוץ תשתיות שונות. סך הכל, התקציב הופחת. המטרה העיקרית בשיטה זו הייתה להפחית בהוצאות המדינה וסביב עניין זה התפצלה ה-SPD בין הפלג הסוציאליסטי והפלג הליברלי (בראשות שמידט). ה-FDP, שותפתו של שמידט לקואליציה, קידמה מצע של מוניטריזם, במטרה לווסת את הביקוש המצרפי ועדיין להימנע מהתערבות פיסקלית ממשלתית ישירה בכלכלה. הפילוג הוביל למאבקים פנימיים בתוך המפלגה ותככים בהצבעות בבונדסטאג שפגעו במעמדה של הקואליציה, ובסופו של דבר גם תרמו למפלתו של שמידט.

סיעת הצבא האדוםעריכה

  ערכים מורחבים – סיעת הצבא האדום, חטיפת טיסה 181 של לופטהאנזה

בעת מינויו של שמידט לקנצלר, פעולות הטרור של סיעת הצבא האדום בגרמניה המערבית עלו מדרגה באופן חריף. סיעת הצבא האדום פעלה בשיתוף פעולה עם ארגוני טרור נוספים כגון הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) ו"ספטמבר השחור". בתקופת כהונתו של ברנדט, ב-1972, התרחש טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן שביצעו אנשי "ספטמבר השחור." ב-1973 ברנדט הקים את יחידת העילית GSG-9, שנועדה להיאבק בארגוני טרור ובהמשך הוכפפה למשטרה הפדרלית של גרמניה. שמידט העביר תקציב רחב ליחידה ובתקופת כהונתו כקנצלר היא נכנסה לפעילות מבצעית מלאה.

ב-10 בנובמבר 1974 נרצח נשיא בית המשפט העליון של מערב ברלין, גינטר פון דרנקמן, בידי אנשי סיעת הצבא האדום. ב-27 בפברואר 1975 נחטף חבר הבונדסטאג מטעם ה-CDU, פטר לורנץ, גם כן בידי מחבלים מטעם הארגון. הממשלה החלה במשא ומתן להחלפת שבויים עם סיעת הצבא האדום. בתמורה לשחרורו של לורנץ הממשלה הסכימה להעביר חמישה מחבלים עצורים מהסיעה לדרום תימן, מהלך שהוביל להתנגדות רבה מקרב האופוזיציה בבונדסטאג[32].

בסתיו 1977 גרמניה המערבית זועזעה קשות בעקבות סדרת חיסולים מכוונים בידי סיעת הצבא האדום. מחבלים חטפו את הנס-מרטין שלייר, נשיא התאחדות המעסיקים, בניסיון לסחוט את הרשויות לשחרור אסירים בעסקת החלפת שבויים. במקביל, מחבלים מטעם אש"ף, שכאמור שיתף פעולה עם סיעת הצבא האדום, חטפו מטוס אזרחי של חברת לופטהנזה והסיטו את יעדו לעבר מוגדישו, סומליה, בניסיון נוסף להביא לשחרור אסירים של סיעת הצבא האדום. ממשלת שמידט ניסתה להציל את חייו של שלייר מבלי להיכנע לדרישות המחבלים. בסופו של דבר ה-GSG-9 שחררה את הנוסעים במטוס שנחטף בדרכו למוגדישו, (בדומה למבצע יונתן שביצע צה"ל ב-1976)[33]. מחבלי סיעת הצבא האדום רצחו לאחר מכן את נשיא התאחדות המעסיקים החטוף. כשהתברר שתוכניתם לשחרור כשלה, התאבדו רבים מהמחבלים הכלואים בתאיהם.

בזכות הפעולה הנחרצת של שמידט ושיתוף הפעולה בין הקואליציה והאופוזיציה בפרלמנט, מעמדה המדיני של גרמניה המערבית חוזק[34]. קודם לפעולה זאת נשאה גרמניה המערבית מוניטין של מעצמה כלכלית עם כי חסרת השפעה גאופוליטית רבה. שמידט, לצד קידום משא ומתן עם גרמניה המזרחית, נקט עמדה קשה נגד ארגוני הטרור ושלל הגורמים החתרנים שפעלו נגד גרמניה המערבית[35].

מדיניות חוץעריכה

"עידן הקרח" מול גרמניה המזרחיתעריכה

 
הקנצלר שמידט (משמאל) בפגישתו עם מנהיג גרמניה המזרחית, אריך הונקר, 1981.
 
הקנצלר שמידט במשרדו בבון, מאחוריו תלוי דיוקן של אוגוסט בבל, 1976.

עוד בימי כהונתו של ברנדט כקנצלר, שמידט הסתמן כאחד התומכים הראשיים של "מדיניות המזרח" - אוסטפוליטיק (בגרמנית: Ostpolitik) אשר מטרתה הייתה הפשרה ביחסי גרמניה המערבית ומדינות הגוש הקומוניסטי דרך הסיסמה "שינוי באמצעות התקרבות[36]." ה-SPD, בשונה מ"האיחוד", ניסתה להשיג יותר חופש עבור המזרח-גרמנים באמצעות מידה מסוימת של שיתוף פעולה, ועל כן ביטלה את מדיניות ההתבודדות של ממשלות "האיחוד" שקדמו לה (ראו דוקטרינת הלשטיין)[37]. דרך האוסטפוליטיק ניפץ ברנדט את "עידן הקרח" בין מזרח למערב וב-1972 הביאה מדיניות ממשלתו להכרה הדדית של שתי הגרמניות. לאחר מינויו לקנצלר, המשיך שמידט לקדם את המדיניות של קודמו ביחס למזרח גרמניה.

ב-1974 החליפו מזרח ומערב גרמניה נציגים דיפלומטיים רשמיים במסגרת הנורמליזציה של היחסים ביניהן. כחלק ממדיניות הדטאנט, במהלכה הופשרו היחסים המתוחים של המלחמה הקרה בין הגושים, חתמו 33 מדינות אירופאיות ב-1975 על הסכמי הלסינקי, שעיקרם כיבוד עיקרון הריבונות ושמירה על זכויות אדם וחירויות יסוד. בצירוף קנדה וארצות הברית, 35 מדינות חתמו על ההסכמים. ההסכם ההצהרתי שנחתם לבסוף באוגוסט של אותה שנה הוא זה שיצר את הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (OSCE). המדינות החתומות על ההסכם הסכימו להכיר בגבולות אירופה והמזרח התיכון הקיימים והבטיחו הרחבת שיתוף פעולה כלכלי עתידי. ההסכמים קבעו את הבסיס לניהול המדיניות והאינטראקציה בין מדינות אירופה שנשמרה עד הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022[38]. מטרת הדטאנט הייתה הרגעה ביחסים בין הגושים במלחמה הקרה והגעה לכדי הסדר שיביא לסיומו את החשש מפני מלחמה עולמית חדשה. תקופת הדטאנט הייתה תקופה של סחר מוגבר ושיתוף פעולה בין מעצמות העל וחתימת הסכמי הגבלת הנשק האסטרטגי (SALT). שמידט היה מעורב בדיונים הפנימיים של ממשל ג'רלד פורד האמריקאי לגבי המגעים עם ברית המועצות שהביאו להסכם, והביע חשש מכך שברית מועצות עלולה לנצל את הסכסוך בין ישראל ומצרים בשביל להכשיל את המאמצים של המערב לדטאנט[39]. היחסים התקררו שוב בסוף שנות השבעים בעקבות הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-1979[40].

על אף ההתקררות מחודשת של היחסים בין מזרח למערב לקראת סוף שנות השבעים, שמידט המשיך לקדם את מדיניות האוסטפוליטיק. במאי 1978 ביקר ליאוניד ברז'נייב, שליט ברית המועצות, בבון. בתחילת דצמבר 1981 ביקר שמידט בברלין המזרחית ופגש במנהיג גרמניה המזרחית, אריך הונקר, במסגרת הפסגה הגרמנית–גרמנית השנייה. הייתה זאת הפגישה השנייה בין שמידט והונקר (הפגישה הראשונה בין שני המנהיגים נערכה בהלסינקי, פינלנד, ב-1975, בעת החתימה על הסכמי הלסינקי[41]).

הונקר התבצר בעמדתו שהיחסים בין מזרח למערב גרמניה יוכרעו בהתחשב בעמדת ממשלת שמידט בשאלת הצבת טילי פרשינג 2 אמריקאים על אדמת ארצו כתגובה לאיום הסובייטי[42]. באותה תקופה שמידט התעלם מהדרישה של הונקר שממשלת בון תתייחס למזרח גרמנים כאל זרים ותפסיק להעניק אזרחות מערב גרמנית אוטומטית לתושבים שברחו למערב. עם זאת, לאחר ביקורו של שמידט החלה גרמניה המזרחית להקל על אזרחיה לבקר בגרמניה המערבית. עד 1986 כמעט 250,000 מזרח גרמנים ביקרו במערב מדי שנה[43].

בריטניה והקהילה האירופיתעריכה

כל שנותיו היה שמידט אנגלופיל, אך בתקופת כהונתו כקנצלר, לא פעם התעמת מול ראשי ממשלות בריטניה, הרולד וילסון, ג'יימס קלהאן ומרגרט תאצ'ר. ניסיונו בהתמודדות עם מערכת היחסים של בריטניה עם האיחוד האירופי הוביל לכך שבערוב ימיו הטיל ספק בשאלה אם חברות בריטית בקהילה הכלכלית האירופית אכן לטובה. בראיון ל'הגרדיאן' מדצמבר 2013, אמר "התאכזבתי מאוד מהרולד וילסון וממרגרט תאצ'ר. חשבתי שזה הכרחי לחלוטין לכלול את בריטניה בקהילה האירופית. זה קרה בסופו של דבר תחת אדוארד הית', שהיה המנהיג הבריטי היחיד שהאמין באירופה. כל שאר המנהיגים רק שילמו מס שפתיים. לא וילסון ולא תאצ'ר רצו שהקהילה האירופית תהיה הצלחה; הם רצו רק אצבע בעוגה[44]."

שמידט השתמש בכוחניות ובשנינות כדי לקרוא תיגר על אלה שרצו שבריטניה תעזוב את הקהילה האירופית. בעת נקרא לנאום בוועידת מפלגת הלייבור קרא לחבריה לחשב מחדש את עמדתם האנטי-אירופית. המשא ומתן המחודש של וילסון על החברות בקהילה האירופית בשנים 1974–1975 והמדיניות חסרת הפשרות של תאצ'ר על תרומות התקציב של בריטניה בקהילה הותירו את שמידט במרירות לנוכח היחס הבריטי לאירופה. ב-2012, טען כי דה גול צדק בהטלת וטו על חברות בריטית בקהילה בשנות ה-60 המוקדמות. אף שהוא בז לבירוקרטיה של בריסל ולחלק נרחב ממדיניות הפרלמנט האירופי, שמידט ראה בקהילה ובהמשך באיחוד האירופי את המסגרת הטבעית לשיקום וחידוש הסמכות הגאופוליטית הבינלאומית של גרמניה לאחר המלחמה. לאור הנטל ההיסטורי הייחודי של המדינה ומיקומה במרכז אירופה, כך סבר, על גרמניה תמיד להטמיע את מדיניות החוץ שלה במסגרת אירופית על מנת להפחית את החשש מתחייה אפשרית של כוח גרמני עוין אצל שכנותיה[45].

ארצות הבריתעריכה

  ערך מורחב – יחסי ארצות הברית–גרמניה
 
הקנצלר שמידט נואם בעת ביקור ממלכתי בארצות הברית. מאחוריו עומד נשיא ארצות הברית, ג'רלד פורד.
 
הקנצלר שמידט עם נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, בעת ביקור שמידט בבית הלבן.

לגרמניה המערבית וארצות הברית היו יחסים הדוקים במיוחד, שכן גרמניה נשענה על ארצות הברית ברמה הביטחונית והכלכלות של שתי הארצות היו קשורות האחת בשנייה. אל מול האיום של הגוש המזרחי הוצבו חיילים אמריקאים בגרמניה כחלק מכוחות נאט"ו. שמידט תמך בהצבת הכוחות אל מול האיום של ברית המועצות בפרט וברית ורשה בכלל, והתמיכה בו בתוך שורות מפלגתו התפצלה סביב פרשת הצבת טילי פרשינג 2 על אדמת גרמניה המערבית (ראו בפסקה חימוש בליסטי, תככים והדחה).

שמידט פיתח קשר אישי הדוק עם הנשיא האמריקאי ג'רלד פורד ושניהם הסכימו בסוגיות מדיניות רבות כגון הסדר פגישות פסגת ה-G7 וסיום מוצלח של ועידת הלסינקי. שמידט דיבר בגלוי על הקשר שלו עם הנשיא בראיון לעיתון ניוזוויק באוקטובר 1976, שלושה שבועות לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית. לעומת זאת התמיכה של שמידט בפור בבחירות הובילה להתחלה ברגל שמאל של יחסיו עם יורשו של פורד, המועמד הדמוקרטי ג'ימי קרטר. בשיחה עם ראש ממשלת בריטניה ג'יימס קלהאן במאי 1976, הוא הביע את "אי הוודאות" שלו לגבי האופן שבו אמריקה תתמודד ביחסי החוץ שלה אם קרטר ייקח את המושכות בבית הלבן. שני ראשי המדינות התקוטטו רבות סביב מדיניות. לנוכח המשבר הכלכלי, שמידט זעם על המדיניות של קרטר ב-1977 להעביר תמריצים כלכליים בעלי השפעה זמנית בלבד. שמידט מצידו דגל במדיניות של יציבות, בעד גישה של מדיניות מוניטרית שמקדמת צמיחה בת-קיימא והפחתת האבטלה מבלי לתדלק את האינפלציה המשתוללת ממילא דרך תמריצים שתרומתם זמנית בלבד.

בעניין הפיקוח על נשק גרעיני, שמידט נחרד מכך שקרטר ביטל את הסכמי פורד-ברז'נייב שנחתמו בוולדיווסטוק ב-1974, ולחץ במקום זאת ל"קיצוצים עמוקים" בתקציב החימוש של ברית המועצות. הסובייטים דחו על הסף דרישה זאת עוד במרץ 1977, ואילצו את המעצמות להתחיל שוב במשא ומתן מאפס. החיכוך הוחמר בעקבות התשוקה של קרטר למדיניות חוץ אידיאליסטית שסתרה לפרגמטיזם של שמידט. הפערים ביניהם הגיעו לידי ביטוי בעימות בשולי פסגת ה-G7 בוונציה ביוני 1980. לאחר הפלישה הסובייטית לאפגניסטן בחג המולד 1979, שמידט הצטרף לחרם האמריקאי על אולימפיאדת מוסקבה, אך לא תמך בסנקציות כלכליות נגד ברית המועצות ורצה לשמור על משא ומתן פתוח על בקרת הנשק של מעצמות העל. הוא גם התעקש לדבוק בביקורו המתוכנן בקרמלין ביולי. כעסו של קרטר על מה שהוא ראה כעסקה הכפולה של שמידט התבטא דרך מכתב פרטי שהבית הלבן הדליף אז לעיתונות. כששני המנהיגים נפגשו בוונציה, שמידט יצא מכליו נגד קרטר, שטען כי מתייחס לגרמניה כמו "המדינה ה-51" של ארצות הברית.

המתיחות בין שמידט לקרטר היה הסטייה הגדולה משיטת הפעולה של הקנצלר בפוליטיקה הבינלאומית, שאופיינה בהכרה של "חברויות פוליטיות" מהימנות. אולם בסופו של דבר, שמידט וקרטר אכן הצליחו להתעלות מעל ההבדלים האישיים ביניהם. שני האנשים האמינו בתוקף בשותפות הטרנס-אטלנטית דרך נאט"ו וארגונים בין-לאומיים אחרים ולשמידט לא היה ספק שגורל ארצו במלחמה הקרה תלוי בהיות אמריקה המגן שלה. החלטתה ה"דו-מסלולית" של נאט"ו בדצמבר 1979 - הצעת בקרת נשק לסובייטים ולצד זאת האיום של פריסת טילי קרוז ופרשינג II חדשים באירופה המערבית - סייעה לשמור על הברית האטלנטית יחדיו בשעת משבר לנוכח נפילת הדטאנט ומשבר הנפט השני[46].

בשנתו האחרונה של שמידט כקנצלר כיהן רונלד רייגן כנשיא ארצות הברית, והשניים קידמו ראיית עולם מדינית דומה יחסית בתחום ההתייחסות למלחמה הקרה והגיעו להבנות ושיתוף פעולה חלק ביחס להתנהלות במהלך כהונת ממשל קרטר[47].

חימוש בליסטי, תככים והדחהעריכה

 
שמידט נואם בלייפציג, 1990.

בהיותו קנצלר, כינה שמידט את ברית המועצות "וולטה עילית חמושה בטילים[48]." האמרה השוותה את ברית המועצות לבורקינה פאסו (שנקראה באותה עת וולטה עילית) בעקבות העוני שבה וביקרה את הוצאות הנשק האדירות שלה. בסוף שנות השבעים הציבה ברית המועצות טילי SS-20 Saber בעלי ראש נפץ גרעיני ברחבי מדינות ברית ורשה, ובכך איימה על מערב אירופה. שמידט קידם בתגובה את הצבתם של טילי פרשינג 2 אמריקאים בגרמניה בכדי לשמר את מימד ההרתעה של נאט"ו על ברית ורשה ביבשת האירופאית ובמקביל הציע משא ומתן בגובה העיניים על הגבלת הנשק הגרעיני מול הקרמלין[49]. בהמשך להצבת טילי הפרשינג 2, ממשל רייגן קידם את יוזמת ההגנה האסטרטגית, שבתגובה לו ברית המועצות רשמה הוצאות חימוש שלא יכלה לעמוד בהן. בעקבות הצבת טילי פרשינג 2 לטווח בינוני במערב אירופה בידי ארצות הברית, כחלק ממדיניות ההתחמשות לנוכח האיום של ברית המועצות, האחרונה נגררה להוצאות כספיות חריגות על תקציב הביטחון שערערו את הכלכלה הסובייטית עוד יותר ובסופו של יום היו אחד הגורמים להתפרקות ברית המועצות.

לצד זאת, הצבת הטילים עוררה עלייה בהתנגדות לשמידט מצד הפלג הסוציאליסטי של מפלגתו. בין המתנגדים החריפים להצבת הטילים היה קודמו בתפקיד, ברנדט[50]. בנוסף המהלך נעשה בצילו של משבר כלכלי. בפברואר 1982 התקיימה הצבעת אי-אמון נגד שמידט בבונדסטאג, ההצעה לא עברה ושמידט המשיך לכהן. ב-1990, בעקבות איחוד גרמניה מחדש, התברר ש-25 חברי בונדסטאג מטעם ה-SPD היו למעשה סוכנים בשירות גרמניה המזרחית שחיבלו בפעילות ממשלו של שמידט[50]. עם זאת, הקרעים בין ה-SPD ל-FDP על רקע משבר הנפט השני והקרעים בתוך ה-SPD עצמה, הובילו לנפילת ממשלתו של שמידט. בהדרגה סירבו שרים מטעם ה-FDP להשתתף בוועידות של הקבינט ולבסוף נפרדו מהממשלה. שמידט המשיך לעמוד בראשות ממשלת מיעוט ולקח על עצמו את משרת שר החוץ בעוד ה-FDP ארגנו הסכם קואליציה עם "האיחוד" אשר באופוזיציה. ב-1 באוקטובר נערכה הצבעת אי-אמון נוספת נגד ממשלת שמידט אשר עברה ובכך הוא הודח מתפקידו. הבונדסטאג מינה את הלמוט קוהל מראשות האופוזיציה להחליף אותו בתור הקנצלר החדש. שמידט היה הקנצלר היחיד בתולדות גרמניה אשר הודח מתפקידו בהצעת אי-אמון[51].

פרישתו וערוב ימיו 1982–2015עריכה

 
מימין לשמאל: אגון באהר, הנרי קיסינג'ר, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן והלמוט שמידט, 2014.
 
שמידט (על כיסא גלגלים) לוחץ את ידו של הנרי קיסינג'ר, 2014.

החל משנת 1983 שימש שמידט כעורך-שותף של העיתון השבועי הגרמני "די צייט[52]." עוד ב-1983 הקים את מועצת האינטראקציה בין ראשי מדינות וממשלות לשעבר לצד ראש ממשלת יפן לשעבר, טקאו פוקודה. ב-1986 פרש מהבונדסטאג ופרש מהמעורבות הישירה בפוליטיקה, אם כי נשאר אישיות ציבורית בעיקר דרך פעילותו העיתונאית. בדצמבר אותה השנה היה אחד מבין האבות המייסדים של הבנק המרכזי האירופי. שמידט נהג לייעץ לממשלות שונות בערוב ימיו והמליץ לקנצלר גרהרד שרדר (כיהן בשנים 19982005) שממשלתו לא תפחית בשימוש באנרגיה גרעינית[18]. בהמשך טען שמידט בשנת 2007 כי השיח הציבורי על אודות שינוי אקלים "מוקצן באופן היסטרי[18]." ב-2014 הזהיר מפני הסכנה הגאופוליטית הטמונה בסכסוך האוקראיני-רוסי.

שמידט כתב עשרות ספרים במהלך חייו, עיקרם התרכזו במדיניות חוץ ובפוליטיקה[53]. הוא הרבה להתראיין גם לאחר פרישתו וקיבל הערכה גם מיריביו במחנות הפוליטיים, בהם הקנצלרית אנגלה מרקל[54]. שמידט היה, עוד בתקופת פעילותו בפוליטיקה המדינית וגם לאחר מפלתו ופרישתו, אחד המתנגדים החריפים במפלגה להצטרפות טורקיה לאיחוד האירופי, זאת בניגוד לעמדתה הרשמית של מפלגתו[55]. שמידט נהג לתקוף את רוסיה בהנהגתו של ולדימיר פוטין על התנהלותה מחד ולשבח את אנגלה מרקל על הזהירות שבה נקטה כלפי רוסיה מאידך. נוסף על כך, שמידט נשא בערוב ימיו תדמית של פציפיסט שגינה נחרצות את המעורבות הגרמנית במלחמת קוסובו ובמלחמת אפגניסטן.

 
מנהיגים משתתפים בטקס האשכבה של שמידט, נובמבר 2015

בשנותיו האחרונות לקה שמידט במחלת העורקים הפריפריאליים ובעקבות כך היה מרותק לכיסא גלגלים. על כל מקרה שמידט האריך ימים לצד העובדה שנהג לעשן באופן כבד, עובדה שהפכה לסימן היכר שלו. במשך זמן רב סבל שמידט ממחלת לב ועוד ב-1981 עבר השתלה של קוצב לב מלאכותי, שנועד להסדיר את קצב הפעימות של לבו[56]. ב-2002, בעקבות התקף לב קשה שממנו סבל, שמידט עבר השתלה של מכונת לב-ריאה[57]. ב-25 בינואר 2008, משטרת גרמניה פתחה בחקירה לאחר יוזמה ממשלתית נגד עישון והאשימה את שמידט בהתרסה נגד איסור העישון שנקבע בחוק. למרות פרסום התמונות בעיתונות שבהם נראה שמידט מעשן בחללים ציבוריים נגד החוק החדש, התיק נסגר לאחר שהפרקליטות קבעה כי מעשיו של שמידט לא היוו איום על בריאות הציבור[58][59]. ב-2013, מתוך חשש שהאיחוד האירופי יאסור מכירת סיגריות, החליט שמידט לקנות מכסה לכל החיים של 38,000 סיגריות[60].

ב-2007, במהלך סקר דעת קהל, נבחר לקנצלר הטוב ביותר בתולדות גרמניה, וב-2013 הוא נבחר בסקר נוסף לקנצלר החשוב ביותר בתולדות גרמניה[61]. ב-23 באוקטובר 2016 עבר חוק בבונדסטאג להקמת 'קרן הקנצלר הלמוט שמידט הפדרלית' (אנ') אשר לבסוף הוקמה בתחילת 2017. מטרות הקרן, כגוף א-פוליטי בבסיסו, לקדם עקרונות מדיניים שבהם דגל שמידט בחייו, בהם אינטגרציה אירופאית, התמודדות מול הקשיים שבאו עם הגלובליזציה, טיפוח "החברה הפתוחה" ועוד.

ב-2 בספטמבר 2015 עבר שמידט ניתוח להסרת קריש דם מעורק ברגלו[62]. הניתוח עבר בהצלחה והוא שוחרר מבית החולים ב-17 בספטמבר. לאחר השתפרות הדרגתית החמיר מצבו הבריאותי בנובמבר, בעקבות זיהום שנגרם כתוצאה מהניתוח. הלמוט שמידט נפטר באחר הצהריים ב-10 בנובמבר 2015, בביתו בהמבורג, בגיל 96 - ובכך היה למבוגר ביותר אי פעם מבין אלו שנשאו בחייהם בתפקיד הקנצלר[63][64]. ב-23 בנובמבר נערכה הלוויה ממלכתית ושמידט נקבר בבית הקברות אולסדורף לצד רעייתו והוריו. בין 1,800 הנוכחים בטקס ההלוויה של שמידט היו נשיא גרמניה יואכים גאוק, הנשיאים לשעבר כריסטיאן וולף, הורסט קלר ורומן הרצוג, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, הנרי קיסינג'ר, ג'ימי קרטר, הקנצלרים גרהרד שרדר ואנגלה מרקל וראש עיריית המבורג (ולימים קנצלר גרמניה) אולף שולץ. הקנצלרית מרקל נשאה נאום הערכה לזכרו של שמידט[65].

שמידט וישראלעריכה

בשנת 1966 ביקרו שמידט ורעייתו בישראל בעקבות הזמנתה של שרת החוץ, גולדה מאיר, אותה כינה שמידט בחיבה, "סבתא", וזאת בעקבות הפרשי הגילאים ביניהם. שמידט טען כי במהלך שנות השבעים, בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, התדרדרו יחסי גרמניה–ישראל[66]. במהלך מלחמת ששת הימים, עת כיהן שמידט למנהיג סיעת מפלגתו בבונדסטאג, נשא נאום בעד פועלה של ישראל במלחמה[67]. ביולי 1975 קיים ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ביקור ממלכתי בגרמניה ונפגש עם שמידט. ביקור זה היה ביקור גומלין לאחר ביקורו של הקנצלר ברנדט בישראל[68].

במהלך כהונתו כקנצלר היו יחסי גרמניה–ישראל בשפל, והיו לו יחסים מתוחים עם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין. שמידט היה הקנצלר הראשון מאז כינון היחסים בין המדינות, שסירב לערוך ביקור ממלכתי כקנצלר בישראל, בטענה שאין בכך טעם כל עוד בגין משמש כראש הממשלה. גרמניה בראשותו של שמידט התקרבה למדינות ערב וקיימה שיחות לקיום מספר עסקאות נפט ונשק עם מדינות ערב, בהן סוריה וסעודיה, הגם שלא כולן יצאו לפועל בעיקר בשל התנגדות במפלגתו. בשנת 1978 שיגר שמידט איגרת מפתיעה לראש הממשלה בגין, שבה קרא לישראל להכיר בהגדרה עצמית של הפלסטינים ולפנות את כל השטחים, וב-1980 התבטא בעיתון דר שפיגל כי בגין מהווה סכנה לשלום, אף כי בהמשך הכחיש זאת. בשיחה עם אורחו, שר החוץ הישראלי, יצחק שמיר, טען שמידט כי גורמים תקשורתיים סילפו את דבריו[69].

קודם למבצע אופרה להשמדת תוכנית הנשק להשמדה המונית של עיראק, ממשלת שמידט נקטה בעמדה דומה לממשלות איטליה, צרפת וארצות הברית כי אין לישראל סיבה לחשוש מפיתוח תוכנית הגרעין העיראקית ומן האפשרות שזאת תתפתח לכדי נשק גרעיני[70].

במאי 1981 חל משבר בין ישראל וגרמניה בעקבות מחלוקת חריפה בין שמידט לבין ראש הממשלה, מנחם בגין. בגין נזף בשמידט על כך שייעץ לו לקדם את פתרון שתי המדינות[71]. כעסו של בגין יצא על דברי שמידט בשידור לטלוויזיה הגרמנית, כי יש לפטור את מדיניות החוץ הגרמנית מ"עול השואה", וכן האשים את ישראל בחוסר מצפוניות בגין סירובה להעניק לפלסטינים מדינה משלהם. לטענתו, ישראל אשמה בכך שהפלסטינים נאלצו לברוח או גורשו מבתיהם. בגין תקף את שמידט בבוטות על דבריו כי גרמניה מחויבת מוסרית לעמים שונים, כולל הפלסטינים, מבלי להזכיר את העם היהודי, כינה אותו שחצן רודף בצע, ורמז כי שיתף פעולה במודע עם המשטר הנאצי במהלך שירותו בצבא הנאצי[72].

חבר הכנסת משה קצב מהליכוד קרא להחזיר את השגריר הישראלי מגרמניה. בניסיון לשכך את הסערה הביע שמידט צער שלא הזכיר גם את המחויבות הידועה של גרמניה ליהודים, ואילו בגין תיקן את טענתו כי שמידט השתתף בהקרנת סרט שבו נראו מתנגדי המשטר מוצאים להורג בתלייה, והחליפה בטענה כי השתתף במשפט של מתנגדי המשטר ולא בהקרנת סרט, אולם הוא סירב בתוקף לדרישת שמידט להתנצל בפומבי. במקום זאת קרא לו "לכרוע ברך" ולהתנצל בפני העם היהודי ואת מבקריו מבית כינה "יפי נפש"[73][74]. ב-3 ביוני 1981 אמר בגין בכנסת: "כולם שירתו בצבא הנאצי, לרבות אדון שמידט, אשר נשבע אמונים לפיהרר באופן אישי וקיים את שבועתו עד תום[75][76]." באוקטובר 1981 במהלך הלווייתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת נפגשו השניים והתפייסו[77]. שמידט לא ביקר בישראל כקנצלר מעולם[76][78].

חיים אישייםעריכה

 
הלמוט שמידט עם "כובע טירול" (Trachtenhut) מנצח מעל הפודיום בכנס ה-SPD במינכן, אפריל 1982.

בספרו 'רכבת הרים: אירופה בין 1950 ל-2017', איאן קרשו מתאר בקצרה את דמותו של שמידט עם מינויו לקנצלר: ”שמידט – גבר נאה, נינוח, מעשן בשרשרת, שביטחונו העצמי גבר ביהירות – קרן מיומנות צוננת.“[79] בערוב ימיו הוערך שמידט וזכה לפופולריות והכרה ציבורית רבה מזאת שזכה לה בעת כהונתו כקנצלר (לפי סקרי דעת קהל). הוא נותר גם בשנות השמונים והתשעים לחייו אישיות ציבורית מוכרת ופרשן פוליטי בתוכניות רבות[80]. שמידט נחשב קרוב יותר לעם הגרמני בשנותיו המאוחרות, כמוציא לאור שותף של השבועון המשפיע "די צייט", מאשר בימיו בפוליטיקה הישירה בכלל ובכהונתו כקנצלר בפרט.

שמידט כאמור נישא להנלורה גלזר ב-1942, והזוג היו נשואים עד לפטירתה של לוקי ב-2010. בנם הבכור, הלמוט-ולטר, נולד עם נכות קשה ונפטר בהיותו תינוק בן פחות משנה. בתם, סוזנה, אשר נולדה ב-1947, עובדת בשידורי רשת החדשות בלומברג בלונדון, הממלכה המאוחדת[81]. סוזנה עברה לממלכה המאוחדת במהלך שנות השבעים מתוך חשש שתהפוך למטרה של סיעת הצבא האדום, בהיותה הבת של הקנצלר[82]. שנים ספורות לאחר פטירתה של הנלורה, שמידט התוודה בציבור שניהל רומן מחוץ לנישואים. הרומן התקיים בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 ולוקי, כשנודע להנלורה על כך, העמידה בפניו הצעת גירושים - הצעה שהוא דחה בבהלה. ב-2013 הודה בריאיון כי מצא אהבה חדשה עם שותפה שלו לעבודה מאז 1955, רות לואה (19332017).

האוניברסיטה הצבאית הפדרלית בהמבורג שהקים שמידט בהיותו שר ההגנה, נקראה על שמו ב-2003[83]. שמידט טען כי היה מאוכזב מוסרית, פוליטית וכלכלית מעבודת ממסד הכנסייה, וכי לא ראה כל חשיבות בתאולוגיה. בילדותו גדל שמידט כנער פרוטסטנטי לותרני, אך הדת לא היוותה חלק מרכזי בחייו[18]. אף על פי כן, שמידט הצהיר כי הישארותו חבר בכנסייה נובעת מרצונו לשמר ערכי מוסר מסורתיים שהכנסייה מקדמת[84]. בזמנו הפרטי שמידט נהנה לשמוע ועסק במוזיקה קלאסית. במהלך כהונתו כשר ההגנה, הוא ניצח על הביג בנד של צבא גרמניה ("הבונדסוור"). בנוסף הוא ניגן על עוגב ופסנתר, והתמחה במוזיקה מאת יוהאן סבסטיאן באך. הוא אף הקליט כמה מיצירותיו של באך לקלידים, ושניים מהקונצ'רטי של מוצרט לפסנתר. בגיל 17 חיבר פרקים בני ארבעה חלקים לפזמונים. בשנים האחרונות לחייו נפגעה שמיעתו: הוא הפך כמעט חירש לגמרי באוזן ימין, ובאוזנו השמאלית ענד מכשיר שמיעה. בערוב ימיו נהג לשאת אוזניות מיוחדות בעת כנסים.

לקריאה נוספתעריכה

מספריו וכתביועריכה

  • Helmut Schmidt, Léopold Sédar Senghor and Robert S. McNamara, The McNamara Years at the World Bank: Major Policy Addresses of Robert S. McNamara, 1968-1981, Johns Hopkins University Press for The World Bank, 1981
  • Helmut Schmidt, Helmut Schmidt: Perspectives On Politics, Westview Press (English), August 1982
  • Helmut Schmidt, A Grand Strategy for the West: The Anachronism of National Strategies in an Interdependent World (Henry L. Stimson Lectures), Yale University Press (English), November 1985
  • Arthur F. Burns and Helmut Schmidt, The United States and Germany: A Vital Partnership (Howell Best of Breed), Council on Foreign Relations Press (English), 1986
  • Helmut schmidt, Men and Powers: A Political Retrospective, Random House Publishing Group (English), February 1990
  • Helmut Schmidt and F. Wilhelm Christians, Paths to Russia: From War to Peace, Macmillan Pub Co. (English), November 1990
  • Helmut Schmidt, The Assertion of Europe: Perspectives for the 21st Century, Deutsche Verlags-Anstalt (German), January 2000
  • Helmut Schmidt, Hand on heart: Helmut Schmidt in conversation with Sandra Maischberger, Ullstein Verlag. (German), January 2003
  • Helmut Schmidt and Giovanni di Lorenzo, A Cigarrete with helmut schmidt, Kiepenheuer & Witsch Gmbh (German), August 2010

ספרים על אודותיועריכה

  • Bark, Dennis L., and David R. Gress. Democracy and Its Discontents 1963–1988 (A History of West Germany), v. 2, 1989
  • Carr, Jonathan, Helmut Schmidt: Helmsman of Germany, New York: St. Martin's Press, 1985
  • Dönhoff, Marion, Foe into Friend: Makers of the New Germany from Konrad Adenauer to Helmut Schmidt, Palgrave Macmillan, 1982
  • Peter H. Merkl, The Federal Republic of Germany at Forty: Union Without Unity, New York Union Press, 1995
  • Kristina Spohr, The Global Chancellor: Helmut Schmidt and the Reshaping of the International Order, Oxford University Press, 2016

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא הלמוט שמידט בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ לוס אנג'לס טיימס, 25 בפברואר 1988
  2. ^ 1 2 Gumpel, Wenzel, Schmidt: Die unbekannten Vorfahren von Helmut Schmidt. Dölling und Galitz Verlag, 1993
  3. ^ אלדד בק, "ידיעות אחרונות", "הקנצלר שמידט שיקר - היה נאצי נלהב", באתר ynet, 1 בדצמבר 2014
  4. ^ טוני ג'אדט, אחרי המלחמה - תולדות אירופה מאז 1945, האוניברסיטה העברית בירושלים, ישראל (בתרגום לעברית): הוצאת ספרים ע"ש י. ל. מאגנס, 2005, עמ' 596
  5. ^ "Helmut Schmidt, German statesman, 1918-2015". Financial Times. 2015-11-10. נבדק ב-2022-04-23.
  6. ^ Was Helmut Schmidt ‘Contaminated by Nazi Ideology’, The Forward, ‏2015-02-07 (באנגלית)
  7. ^ Was Helmut Schmidt an ‘impeccable Nazi’?, The Local Germany, ‏2014-12-02 (בAmerican English)
  8. ^ 1 2 3 Stiftung Deutsches Historisches Museum, Stiftung Haus der Geschichte der Bundesrepublik Deutschland, Gerade auf LeMO gesehen: LeMO Biografie: Helmut Schmidt, www.hdg.de (בגרמנית)
  9. ^ 1 2 3 ישי פלג על בסיס ספרו של ג'ורג' פאקר, ‏"שיחה עולמית - גרמניה 1949 : החוקה שאחרי", השילוח גיליון 15, יוני 2019
  10. ^ Formation of the Federal Republic of Germany (הקמתה של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה), אנציקלופדיה בריטניקה (Encyclopædia Britannica)
  11. ^ Jeffrey Boutwell, Politics and the Peace Movement in West Germany, International Security Vol. 7, No. 4 (Spring, 1983), Published By: The MIT Press, עמ' pp. 72-92 (21 pages)
  12. ^ Bundesrat - Responsibilities, www.bundesrat.de
  13. ^ Helmut Schmidt, Germany's Anglophile Chancellor | History Today, www.historytoday.com
  14. ^ Felix Mauch, The Great Flood of 1962 in Hamburg, ” Environment & Society Portal, Arcadia (2012), no. 6. Rachel Carson Center for Environment and Society
  15. ^ The Great Flood of 1962 in Hamburg, Environment & Society Portal, ‏2012-07-02 (באנגלית)
  16. ^ Frederick C. Engelmann, Perceptions of the Great Coalition in West Germany, 1966-1969, Canadian Journal of Political Science / Revue canadienne de science politique Vol. 5, No. 1 (Mar., 1972), Published By: Canadian Political Science Association, עמ' pp. 28-54 (27 pages)
  17. ^ Roger Morgan, The 1969 Election in West Germany, The World Today Vol. 25, No. 11 (Nov., 1969), Published By: Royal Institute of International Affairs, עמ' pp. 470-478 (9 pages)
  18. ^ 1 2 3 4 לפי ויקיפדיה האנגלית.
  19. ^ איאן קרשו, רכבת הרים: אירופה 1950–2017, חולון, ישראל: ספריית אופקים; עם עובד, 2019, עמ' 275
  20. ^ "The history of the euro – Special Reports / Euro Background", Financial Times, ‏28 September 2001
  21. ^ William Paterson and William W. Patterson, ?The SPD after Brandt's Fall — Change or Continuity, Government and Opposition Vol. 10, No. 2, Cambridge University Press, עמ' 167-188
  22. ^ Karl H. Cerny, Germany at the Polls: The Bundestag Election of 1976, AEI Press, 1978
  23. ^ Bundestag election 1980 - The Federal Returning Officer, www.bundeswahlleiter.de
  24. ^ Germany Inflation Rate 1960-2022, www.macrotrends.net
  25. ^ Robert Walker, Roger Lawson, Peter Townsend, Responses to Poverty: Lessons from Europe, Fairleigh Dickinson Univ Press, 1984, ISBN 978-0-8386-3222-2. (באנגלית)
  26. ^ admin, Helmut Schmidt and Valéry Giscard d'Estaing – Friends for life, Vincent Productions GmbH, ‏2013-12-06 (בAmerican English)
  27. ^ Helmut Schmidt, Federal-Chancellor (באנגלית)
  28. ^ Shultz, George P. (1993). Turmoil and Triumph: My Years as Secretary of State. p. 148
  29. ^ טוני ג'אדט, אחרי המלחמה - תולדות אירופה מאז 1945, האוניברסיטה העברית, 2005, עמ' 550
  30. ^ טוני ג'אדט, אחרי המלחמה - תולדות אירופה מאז 1945, האוניברסיטה העברית, 2005, עמ' 629
  31. ^ David J. Bollmann, West Germany 's Ostpolitik and Relations with the United States Under Willy Brandt, Helmut Schmidt, and Helmut Kohl, Eastern Illinois University, 1990, עמ' 41
  32. ^ To the limits of the constitutional state, deutschland.de, ‏2017-10-17 (באנגלית)
  33. ^ Abel A. Emiko, THE IMPACT OF INTERNATIONAL TERRORISM AND HIJACKING OF AIRCRAFT ON STATE SOVEREIGNTY: THE ISRAELI RAID ON ENTEBBE AIRPORT RE-VISITED, Journal of the Indian Law Institute Vol. 23, No. 1 (January-March 1981), Published By: Indian Law Institute, עמ' pp. 90-101 (12 pages)
  34. ^ 44 Years On: The Hijack Of Lufthansa Flight 181, Simple Flying, ‏2021-10-17 (בAmerican English)
  35. ^ David J. Bollmann (דייוויד ג'. בולמן), West Germany's Ostpolitik and Relations with the United States Under Willy Brandt, Helmut Schmidt, and Helmut Kohl (האוסטפוליטיק המערב גרמני ויחסים עם ארצות הברית תחת וילי ברנדט, הלמוט שמידט והלמוט קוהל), Eastern Illinois University (הוצאות אוניברסיטת אילינוי המזרחית), 1990, עמ' 39
  36. ^ טוני ג'אדט, אחרי המלחמה - תולדות אירופה מאז 1945, האוניברסיטה העברית, 2005, עמ' 594
  37. ^ Ostpolitik | West German foreign policy | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  38. ^ Kekkonens Nightmare, נבדק ב-2022-04-14
  39. ^ December 5, 1974 - Ford, Kissinger, FRG Chancellor Helmut Schmidt (עמ' 4 - 5), File scanned from the National Security Adviser's Memoranda of Conversation Collection at the Gerald R. Ford Presidential Library
  40. ^ detente | History & Facts | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  41. ^ Times, Special to the New York (1981-12-03). "SCHMIDT WILL MEET HONECKER IN EAST GERMANY NEXT WEEK". The New York Times (בAmerican English). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-12-05.
  42. ^ Vinocur, John; Times, Special To the New York (1981-12-13). "EAST GERMANY TELLS SCHMIDT TIES WILL DEPEND ON MISSILES". The New York Times (בAmerican English). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-04-23.
  43. ^ Germany - Ostpolitik and reconciliation, 1969–89 | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  44. ^ Helmut Schmidt: 'Britain's empire has gone, though you think it still exists', the Guardian, ‏2013-12-22 (באנגלית)
  45. ^ Why Cameron shouldn’t gamble with Germany: Helmut Schmidt’s story, EUROPP, ‏2015-11-24
  46. ^ A prickly pair: Helmut Schmidt and Jimmy Carter, OUPblog, ‏2016-04-26 (באנגלית)
  47. ^ German Chancellor Helmut Schmidt on world leaders, נבדק ב-2021-12-05
  48. ^ Mirror, Mirror on the Wall, Who Has the Stickiest Fingers of Them All? | Eurasianet, eurasianet.org (באנגלית)
  49. ^ אלדד בק, הקנצלרית - מרקל, ישראל והיהודים, ראשון לציון, ישראל: ידיעות אחרונות, 2017, פרק 2 - "הייתה לי ילדות יפה", עמ' 55
  50. ^ 1 2 טוני ג'אדט, אחרי המלחמה - תולדות אירופה מאז 1945, האוניברסיטה העברית, 2005, עמ' 700
  51. ^ David P. Conradt, The End of an Era in West Germany, Current History Vol. 81, No. 479, University of California Press, 1982, עמ' 405-408, 438
  52. ^ Helmut Schmidt | chancellor of West Germany | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  53. ^ חלק מהספרים מוצגים בפסקה לקריאה נוספת.
  54. ^ Helmut Schmidt, former West German chancellor, dies aged 96, the Guardian, ‏2015-11-10 (באנגלית)
  55. ^ Keep Turkey out of E.U. says former German Chancellor Schmidt, www.atour.com
  56. ^ Schmidt fitted with pacemaker, UPI (באנגלית)
  57. ^ Süddeutsche Zeitung, Die Macht und die Ohnmacht, Süddeutsche.de (בגרמנית)
  58. ^ "Nichtraucher-Debatte: Altkanzler Schmidt ließ die Zigaretten stecken". Der Spiegel (בגרמנית). 2008-01-27. ISSN 2195-1349. נבדק ב-2021-12-10.
  59. ^ "Strafanzeige: Altkanzler Schmidt raucht trotz Verbots - Staatsanwalt ermittelt". Der Spiegel (בגרמנית). 2008-01-25. ISSN 2195-1349. נבדק ב-2021-12-10.
  60. ^ Former German leader Helmut Schmidt buys 38,000 menthol cigarettes to avoid EU ban - The Commentator, web.archive.org, ‏2013-09-18
  61. ^ Bittner, Jochen (2015-11-12). "Opinion | Why Germans Loved Helmut Schmidt". The New York Times (בAmerican English). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-04-23.
  62. ^ Deutsche Welle (www.dw.com), Former Chancellor Helmut Schmidt's clot operation 'successful' | DW | 02.09.2015, DW.COM (בBritish English)
  63. ^ עם מחשיבים את ולטר של, שכיהן בתור קנצלר בפועל למשך 10 ימים בין התפטרותו של ברנדט להשבעתו של שמידט, אזי הלה היה הקנצלר הגרמני שהגיע לגיל המופלג ביותר, כיוון שנפטר בגיל 98.
  64. ^ Helmut Schmidt, former West German chancellor, dies aged 96, the Guardian, ‏2015-11-10 (באנגלית)
  65. ^ Deutsche Welle (www.dw.com), In quotes - Helmut Schmidt's state funeral | DW | 23.11.2015, DW.COM (בBritish English)
  66. ^ Horton, Scott (2010-07-23). "Our Century: A Dialogue with Helmut Schmidt and Fritz Stern (II): Sidney Blumenthal on the origins of the Republican Party, the fallout from Clinton's emails, and his new biography of Abraham Lincoln". Harper's Magazine (באנגלית). ISSN 0017-789X. נבדק ב-2021-12-04.
  67. ^ שלמה שפיר, יצחק רבין אצל הלמוט שמידט: ביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי בגרמניה ומה שקדם לו (עמ' 150), ‏2006
  68. ^ שלמה שפיר, יצחק רבין אצל הלמוט שמידט: ביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי בגרמניה ומה שקדם לו (עמ' 154), ‏2006
  69. ^ יצחק שמיר, סיכומו של דבר, תל אביב, ישראל: הוצאת ידיעות ספרים, 1994, עמ' 144 - 145
  70. ^ יצחק שמיר, סיכומו של דבר, 1994, עמ' 156
  71. ^ מנחם בגין עונה לקנצלר גרמניה, נבדק ב-2021-12-05
  72. ^ ישראל לא תסבול הטילים בלבנון בשום פנים ואופן, דבר, 8 מאי 1981
  73. ^ סרטון באתר יוטיוב
  74. ^ באתר משרד ראש הממשלה
  75. ^ אבי שילון, בגין, 1992-1913, הוצאת עם עובד, 2007, עמ' 337
  76. ^ 1 2 תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ז, 2, עמ' 377.
  77. ^ גנשר יבוא לישראל, מעריב, 16 אוקטובר 1981
  78. ^ Chancellor Helmut Schmidt, His Policy toward Israel, and the German Responsibility for the Jewish People*, AICGS (בAmerican English)
  79. ^ איאן קרשו, רכבת הרים: אירופה 1950–2017, ספריית אופקים, 2019, עמ' 297
  80. ^ Von Hartmut Palmer und Gerhard Spörl, The Last of His Kind - What Helmut Schmidt Meant to Germany and the World, Spiegel International, ‏12.11.2015, 20.15 Uhr
  81. ^ "Jammern ist bei uns nicht angesagt", stern.de (בגרמנית)
  82. ^ Helmut Schmidt obituary, the Guardian, ‏2015-11-10 (באנגלית)
  83. ^ HSU, About Helmut Schmidt, Helmut-Schmidt-University / University of the Federal Armed Forces Hamburg (בAmerican English)
  84. ^ Helmut Schmidt - New World Encyclopedia, www.newworldencyclopedia.org


הקודם:
וילי ברנדט
קנצלר גרמניה
19741982
הבא:
הלמוט קוהל