הרמנויטיקה

הרמנויטיקה (נגזר מיוונית עתיקה: ἑρμηνεύω; מילולית: פרשני) היא גישה ייחודית לחקר טקסטים, שיש המתארים אותה כמדע הפרשנות.

שְׁלַיֶירְמַאכֶר
דילתיי
גדמר

מוצא המילה "הרמנויטי" נעוץ כנראה במיתולוגיה היוונית בשליח האלים הרמס. תחום מחקר זה החל במאה ה-15, כמתודולוגיה להגעה לניתוח הנכון של התנ"ך. במקביל, התפתחו הרמנויטיקות של תחומים שונים, בעיקר של המשפט ושל הכתבים הקלאסיים (בספרות, בפילוסופיה וכו').

אחד הראשונים שחקר לעומק את התחום ונתן תובנות ראשונות בתחום הוא הרמב"ם בהקדמתו לפירוש פרקי אבוקרט (הוא היפוקרטס), שם הרמב"ם נותן את גישתו הכללית לסיבות מוצדקות לכתיבת פירושים לחיבורים שקדמוהו, הוא מונה 4 סיבות שונות המצדיקות כתיבת פירוש לספר (חלקם מעידות על מעלת החיבור ומחברו וחלקם על חסרונות החיבור או מחברו) ומסביר איזו מהסיבות הביאה אותו לכתוב פירוש לכתבי היפוקרטס. [1]

הראשון שבנה את ההרמנויטיקה כתחום-ידע כולל היה הפילוסוף וההוגה הדתי הגרמני פרידריך שליירמאכר. שליירמאכר הראה כי ניתוחם ופרשנותם של טקסטים מכל תחום שהוא, מצריכים למעשה צורת חשיבה ועבודה שונה. לדעתו, מטרת כל פרשנות היא שחזור חוויית הכותב. הפרשן שואף לחוות מחדש את עולמו של הכותב, אשר מתוּוך אליו על ידי הטקסט. לאחר ימיו של שליירמאכר, התרחב העיסוק של ההרמנויטיקה מעיסוק בטקסטים לעיסוק במגוון של התנהגויות אנושיות – כולל אומנות לצורותיה ואף מולטימדיה.

חסידי גישה זו טוענים שטקסטים, והאנשים שמייצרים אותם, לא ניתן לחקור בעזרת אותן שיטות מדעיות, שנעשה בהן שימוש במדעי הטבע. זאת ועוד, הם טוענים כי טקסטים אלו הם ביטויים שעברו קונוונציונליזציה, של ניסיון המחבר; כך, פרשנות של טקסטים אלה יכולה לחשוף דבר מה על ההקשר החברתי בו הם נוצרו, אך, ויש לכך לא פחות חשיבות, פרשנות זו גם תספק לקורא את האמצעים לחלוק את חוויותיו של המחבר.

הוגים מרכזייםעריכה

ההרמנויטיקה של הרמב"םעריכה

בהקדמתו לפירוש לפרקי אבוקרט מנה הרמב"ם ארבע סיבות לקיומה של פרשנות. שתי הסיבות הראשונות מעידות דווקא על כישוריו היתרים של מחבר הספר, השלישית – אינה נוגעת ישירות למחבר עצמו, ורק הרביעית מקורה בפגמיו של החיבור [2]

  1. הסיבה הראשונה מקורה דווקא ב"שלמות מעלת המחבר" על כישוריו היתרים: "שהוא, לטוב הבנתו, ידבר בענינים עמוקים, נסתרים ורחוקים להשגה בדברים קצרים, מכיוון שהם ברורים אצלו ואינם מצריכים תוספת". הפירוש בא לקראת הקוראים את הספר אשר "יקשה עליהם מאד" "להבין אותם הענינים מן הדברים ההם הקצרים" וזאת על ידי "תוספת מלים במאמר". הפרשן אמור אם כן להבין יותר מן הקורא המצוי את הטקסט המתפרש, וגם להצליח יותר מן המחבר להבהיר את כוונת המחבר.
  2. הצורך השני בקיומה של הפרשנות נעוץ דווקא בפער השכלתי, במקרה שהקוראים אינם יודעים את "ההקדמות הידועות אצל מחבר הספר". הפרשן המשכיל השכן יודע את ההקדמות, אמור להשלים את הידע הבסיסי החסר.
  3. הסיבה השלישית נובעת מכך שכל חיבור כתוב בשפה הטבעית שהיא רב-משמעית במהותה, ולפיכך "יהיה אפשר שיובן מן המאמר ההוא עניינים מתחלפים" (פירושים שונים או אף סותרים). תפקידו של הפרשן כאן הוא "להכריע לאחד הביאורים, ולהביא ראיה אל אמיתתו וביטול זולתו".
  4. הנימוק האחרון לצורך בתיווך בין המחבר לקורא הוא אי-תקינות הכתוב בספר המפורש. בהקשר זה הפרשן הופך למעשה למבקר, והנכתב על ידו איננו "פירוש באמת אלא השגה והערה".

הוגים מודרנייםעריכה

בין ההוגים המרכזיים של הגישה המוזכרת קודם, נמצאים פרידריך שליירמאכר, פילוסוף והוגה דתי; וילהלם דילתיי, היסטוריון ופילוסוף; הסוציולוג מקס ובר; הפילוסופים מהזרם הפנומנולוגי אדמונד הוסרל ומרטין היידגר; וממשיך דרכם הנס גאורג גדמר. יורגן הברמאס תקף את עקרונות ההרמנויטיקה כשמרניים, ותמך בתאוריה ביקורתית כאלטרנטיבה. פול ריקר ניסה לאחד שתי מסורות אלה, אף על פי שעבודתו אינה הרמנויטית במובן אותו תיאר גדמר.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • זאב לוי, הרמנויטיקה במחשבה היהודית בעת החדשה, הוצאת מאגנס, 2006.
  • מיכאל פישביין, הרמנויטיקה. בתוך, ארתור א. כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), אברהם שפירא (עורך המהדורה העברית), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ג, 1986. עמ' 152-157.
  • ארווין הופנאגל, Einführung in die Hermeneutik Stuttgart 1976 (2. (מבוא להרמנאוטיקה) מהדורה מורחבת ומעודכנת - l., St. Augustin 2000)

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ראה באריכות במאמרה של חנה כשר בנושא ב: מכלול תשע"ו
  2. ^ הפירוט שלהלן מבואר בהרחבה במאמרה של חנה כשר: 'דרך הפרשנות הראויה על פי פירוש הרמב"ם לפרקי אבוקראט' חנה כשר, מכלול-פרדס – גיליון א תשע"ו 2016 עמ' 96-97. שם היא מסבירה לפי עקרונות אלו של הרמב"ם, מדוע בצעירותו תכנן לפרש את ספר 'שיעור קומה' (הסיבה השלישית), ובזקנותו חזר בו (כי היה לו חבל 'לבזבז את זמנו' על פירוש מהסוג הרביעי - כשאפשר פשוט להמליץ על 'מחיקת הספר וכריתת זכרו' (כלשונו במכתב המפורסם הנוגע לספר שיעור קומה)