יורגן הברמאס
יִירְגֵן הַאבֶּרְמַאס (בגרמנית: Jürgen Habermas; נולד ב-18 ביוני 1929) הוא פילוסוף ותאורטיקן חברתי גרמני במסורת של התאוריה הביקורתית. עבודתו מתמקדת ביסודות התאוריה החברתית והאפיסטמולוגיה, בניתוח של חברות קפיטליסטיות תעשייתיות מתקדמות, של דמוקרטיה ושלטון החוק בהקשר ביקורתי והתפתחותי-חברתית, ושל פוליטיקה עכשווית, בעיקר בגרמניה. שימש פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת פרנקפורט. נבחר ב-1994 כחבר האקדמיה הבריטית, בשנת 2005 זכה בפרס הולברג, בשנת 2012 בפרס היינריך היינה ובשנת 2013 בפרס ארסמוס.
 | |
| לידה |
18 ביוני 1929 (בן 90) גומרסבאך (אנ'), פרוסיה, גרמניה |
|---|---|
| מקום לימודים |
אוניברסיטת מרבורג, אוניברסיטת גטינגן, אוניברסיטת בון, אוניברסיטת ציריך  |
| מוסדות |
אוניברסיטת גתה בפרנקפורט, אוניברסיטת נורת'ווסטרן, אוניברסיטת מרבורג, אוניברסיטת היידלברג |
| זרם | תאוריה ביקורתית |
| תחומי עניין | תאוריה חברתית, תאוריה פוליטית, אפיסטמולוגיה, פרגמטיקה |
| הושפע מ | קאנט, וילהלם דילתיי, הוסרל, קרל מרקס, מקס ובר, דורקהיים, מיד, גדמר, ויטגנשטיין, אוסטין, סרל, פרס, דיואי |
| השפיע על | פטר הנדקה, קלאוס אופה, הנס ג'ואס, קלאוס אדר, הנס-הרמן הופה, פרסונס |
| מדינה |
גרמניה |
| יצירות ידועות |
The Theory of Communicative Action, Legitimation Crisis |
| פרסים והוקרה |
פרס האחים שול (1985) מדליית וילהלם לושנר פרס ארסמוס (2013) פרס הולברג (2005) פרס תאודור אדורנו (1980) פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית (2001) פרס נסיכת אסטוריאס למדעי החברה פרס נורדריין-וסטפאליה פרס קרל יאספרס (1995) פרס הגל (1973) מדליית הלמהולץ (2000) פרס לייבניץ (1986) פרס קלוגה (2015) פרס זיגמונד פרויד (1976) פרס ויקטור פראנקל (2011) דוקטור לשם כבוד (2001) פרס תיאודור הויס (1999) The Franco-German Prize for Journalism פרס קיוטו באמנות ופילוסופיה פרס קיוטו עמית האקדמיה הבריטית עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים פרס היינריך היינה זכוכית ההיגיון (2013) |
  | |
ביוגרפיהעריכה
האברמאס פרץ אל הזירה האינטלקטואלית הגרמנית בשנות ה-50 עם ביקורת רבת השפעה על הפילוסופיה של מרטין היידגר. הוא למד פילוסופיה וסוציולוגיה תחת התאורטיקנים הביקורתיים מקס הורקהיימר ותיאודור אדורנו במוסד למחקר חברתי שבאוניברסיטת יוהאן וולפגנג גתה שבפרנקפורט, אך עקב קרע בין השניים קיבל את הסמכתו במדע המדינה באוניברסיטת מרבורג תחת וולפגנג אבנדרות'. באופן יוצא דופן, לגבי הזירה האקדמית הגרמנית באותה תקופה, נקרא לשמש כפרופסור שלא מן המניין לפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג, תפקיד בו החזיק עד שחזר לפרנקפורט למשרה מן המניין.
בשנת 1971 קיבל משרה במכון מקס פלאנק שבשטארנברג (ליד מינכן) ועבד שם עד שנת 1983, שנתיים לאחר שפרסם את עבודתו הגדולה, התאוריה של פעולה תקשורתית (The Theory of Communicative Action). לאחר מכן חזר האברמאס לתפקידו בפרנקפורט ולראשות המכון למחקר חברתי. מאז שפרש מפרנקפורט בשנת 1993, המשיך האברמאס לפרסם רבות.
הגותועריכה
האברמאס, יליד דיסלדורף, שילב מספר מסורות אינטלקטואליות לכדי מסגרת מקיפה של תאוריה חברתית ופילוסופית:
- המחשבה הפילוסופית הגרמנית של קאנט, שלינג, הגל, דילתי, הוסרל וגדמר.
- המסורת המרקסיסטית, הן זו של מרקס עצמו והן המסורת הביקורתית הנאו-מרקסיסטית של אסכולת פרנקפורט
- התאוריות הסוציולוגיות של ובר, דורקהיים ומיד.
- הפילוסופיה של הלשון ותאוריות מעשה הדיבור (Speach act) של לודוויג ויטגנשטיין, אוסטין וסרל.
- המסורת הפרגמטיסטית האמריקאית של פרס וג'ון דיואי.
- תאוריית המערכת החברתית של פרסונס.
מטרתו העיקרית של האברמאס הייתה יצירת תאוריה חברתית שהיא גם מסגרת מוסרית אוניברסלית בלתי מדכאת וכוללנית. המסגרת נשענת על הטיעון כי לכל מעשי הדיבר יש מהות פנימית - המטרה של הבנה הדדית, ושלישויות אנושיות יש את היכולת התקשורתית לגרום לכזו הבנה. האברמאס בנה מסגרת זו מתוך תאוריית מעשה הדיבר של אוסטין וסרל, התאוריות על התפתחות מוסרית של ז'אן פיאז'ה ולורנס קוהלברג, ומוסר השיח של עמיתו מהיידלברג, קרל-אוטו אפל.
בתחום הסוציולוגי, תרומתו העיקרית של האברמאס היא פיתוח של תאוריה מקיפה לאבולוציה חברתית ולמודרניזציה, המתמקדת בהבדל שבין רציונליות ורציונליזציה תקשורתיות מצד אחד ובין רציונליות ורציונליזציה אסטרטגית\אינסטרומנטלית מצד שני. מסגרת זו כוללת ביקורת מנקודת מבט תקשורתית על תאוריית המערכות החברתיות המבוססת על בידול, שפותחה על ידי ניקולס לוהמן, תלמידו של פרסונס.
הגנתו על החברה המודרנית ועל החברה האזרחית היוותה מקור השראה לאחרים, ונחשבת לאלטרנטיבה פילוסופית עיקרית לסוגים השונים של פוסט-סטרוקטורליזם ופוסט מודרניזם. כמו כן, האברמאס הציע ניתוח רב-השפעה של הקפיטליזם המאוחר.
האברמאס רואה את הרציונליזציה, הומניזציה (הפיכה להומני) ודמוקרטיזציה של החברה במונחים של מיסוד הפוטנציאל הרציונלי הטבוע ביכולת התקשורתית שהיא מיוחדת למין האנושי, התפתחה במהלך האבולוציה, אך מדוכאת או מוחלשת בחברה העכשווית בידי הדרך בה חלקים נרחבים מהחיים החברתיים, כמו השוק, המדינה וארגונים, נתפסו על ידי רציונליות אסטרטגית\אינסטרומנטלית, כך שההיגיון של המערכת דוחק את רגליו של הגיון העולם החי.
האברמאס מפורסם כמורה וכמנחה. בין תלמידיו הבולטים היו הסוציולוג הפוליטי קלאוס אופה, התאורטיקן הסוציולוגי הנס יואז, והתאורטיקן של האבולוציה החברתית, קלאוס אדר, הפילוסוף החברתי אקסל הונת, הפילוסוף האמריקאי תומאס מקארתי והסופר האוסטרי פטר הנדקה.
פרסומו של האברמאס הוא כאינטלקטואל ציבורי, לא פחות מאשר כחוקר, והוא השתמש בעיתונות העממית על מנת לתקוף היסטוריונים, שלדעתו נקטו בעמדה אפולוגטית כלפי מבצעי השואה וניסו להציב אותה בפרספקטיבה יחסית או להפחית מערכה. מחוץ לגרמניה, פרסומו העיקרי בא לו, יש להניח, בשל ההמשגה של הספרה הציבורית.
הספרה הציבוריתעריכה
ערך מורחב – הספרה הציבורית
יורגן האברמאס כתב רבות על רעיון הספרה הציבורית, כשהוא משתמש בתיאורים של דיאלוגים שהתרחשו בבתי קפה בצרפת של המאה ה-18. ספרה ציבורית זו של דיון רציונלי על נושאים של חשיבות פוליטית, שהתאפשרה בעקבות ההתפתחות של תרבות בורגנית סביב בתי קפה, סלונים אינלקטואליים וספרותיים, והמדיה המודפסת, היא שעזרה לאפשר את הדמוקרטיה הפרלמנטרית, וקידמה את האידיאלים של הנאורות - שוויון, זכויות אדם וצדק. הספרה הציבורית הודרכה על ידי נורמה של ויכוח רציונלי ודיון ביקורתי שבו העוצמה של טענתו של אדם הייתה חשובה יותר מאשר זהותו[1]
לפי האברמאס, מגוון גורמים הביאו לקריסה של הספרה הציבורית הבורגנית של הנאורות. החשוב מביניהם, כוחות מבניים, ובעיקר הצמיחה של מדית-המונים מסחרית, הביאה למצב שבו המדיה נעשתה יותר למוצר - משהו אותו צורכים - ופחות מכשיר לדיון ציבורי.
בחיבורו העיקרי, "תאוריה של פעולה תקשורתית" (1984), הוא מבקר את התהליך החד-צדדי של מודרניזציה, המקובל בידי כוחות של רציונליזציה כלכלית ומנהלית. האברמאס משרטט את המעורבות הגדלה של מערכות פורמליות בחיים היומיומיים שלנו כמקבילה להתפתחות של מדינת הרווחה, קפיטליזם קואופרטיבי ותרבות צריכה המונית. מגמות אלה, המחזקות זו את זו, עושות רציונליזציה לתחומים נרחבים של החיים הציבוריים, ומשליטות עליהם את הלוגיקה של יעילות ושליטה. מפלגות פוליטיות וקבוצות אינטרסים מחליפות את הדמוקרטיה ההשתתפותית, והחברה נשלטת ממקום מרוחק יותר ויותר מהאזרחים. כתוצאה מכך, הגבולות בין הציבורי והפרטי, היחיד והחברה, המערכת ועולם-החיים מתמסמסות. חיים ציבוריים דמוקרטיים פורחים רק כאשר מוסדות נותנים לאזרחים את הכוח לדון בנושאים של חשיבות ציבורית. הוא מתאר טיפוס אידיאלי של "מצב דיבור אידיאלי", שבו הגורמים השונים הם בעלי עוצמה זהה ביחס ליכולת השיח שלהם, מכירים בשוויון החברתי הבסיסי זה של זה, והדיבור אינו מופרע או מעוות בידי אידאולוגיה או הבנה מוטעית.
האברמאס אופטימי לגבי האפשרות של תחייה של הספרה הציבורית. הוא מקווה לעתיד שבו תתפתח קהילה ציבורית שתתעלה מעל למדינת-הלאום המבוססת על דמיון אתני ותרבותי, לכזו המבוססת על זכויות וחובות שוות של אזרחים. זוהי תאוריה דמוקרטית של שיח, שמחייבת קהילה פוליטית שתוכל להגדיר באופן קולקטיבי את הרצון הפוליטי שלה, וליישם אותה כמדיניות ברמה של מערכת משפטית. מערכת פוליטית זו מצריכה ספרה פוליטית אקטיביסטית, שבה ניתן יהיה לדון בנושאים בעלי עניין משותף ונושאים פוליטיים, והעוצמה של דעת הקהל תוכל להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות.
כמה חוקרים מוכרים ביקרו את התאוריה של האברמאס מכמה היבטים. ג'ון ת'ומפסון, העיר כי הרעיון של ספרה ציבורית הוא מיושן לנוכח הפריחה של תקשורת המונים. מייקל שדסון טוען באופן כללי יותר שספרה ציבורית כתחום של דיון רציונלי טהור מעולם לא היה קיים.
לקריאה נוספתעריכה
- יורגן הברמאס, חברה וזהות בימינו: ראיונות ומסות, תרגום: דוד ארן. ספרית פועלים, 1991.
- יורגן הברמאס, הקונסטלציה הפוסט לאומית, תרגום: יעקב גוטשלק. הוצאת הקיבוץ המאוחד 2001.
- יורגן הברמאס, עתידו של טבע האדם, תרגום: אדם טננבאום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003
- יורגן הברמאס, אזרחות וזהות לאומית, הוצאת רסלינג, 2016.
- ג'יובנה בוראדורי, פילוסופיה בזמן טרור: שיחות עם הברמאס ודרידה, תרגום: רועי ברנד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004.
- מתן אורם, תקוות הנאורות: מחשבה ביקורתית ותאוריה פוליטית בהגותו של יורגן הברמס, הוצאת מאגנס, 2010.
קישורים חיצונייםעריכה
- נועה לימונה, ראיון עם יורגן הברמאס - אחרון הפילוסופים הגדולים קורא לאלף את הקפיטליזם, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2012
- ראיון עם יורגן האברמאס, אירופה - משטרים וחברות בתמורה, מחשבות 48, דצמבר 1979, עמ' 68–79
הערות שולייםעריכה
- ^ Habermas, Jürgen. "The public sphere: An encyclopedia article." Media and cultural studies (2001): 73.
