יורגן הברמאס
יורְגֵן הַבֶּרְמַאס (בגרמנית: Jürgen Habermas; נולד ב-18 ביוני 1929) הוא פילוסוף ותאורטיקן חברתי גרמני במסורת של התאוריה הביקורתית. עבודתו מתמקדת ביסודות התאוריה החברתית והאפיסטמולוגיה, בניתוח של חברות קפיטליסטיות תעשייתיות מתקדמות, של דמוקרטיה ושלטון החוק בהקשר ביקורתי והתפתחותי-חברתית, ושל פוליטיקה עכשווית, בעיקר בגרמניה. שימש פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת פרנקפורט. נבחר ב-1994 כחבר האקדמיה הבריטית, בשנת 2005 זכה בפרס הולברג, בשנת 2012 בפרס היינריך היינה ובשנת 2013 בפרס ארסמוס.
 | |
| לידה |
18 ביוני 1929 (בן 96) גומרסבאך (אנ'), פרוסיה, גרמניה |
|---|---|
| מדינה |
גרמניה  |
| זרם | תאוריה ביקורתית |
| תחומי עניין | תאוריה חברתית, תאוריה פוליטית, אפיסטמולוגיה, פרגמטיקה |
| יצירות ידועות |
The Theory of Communicative Action, Knowledge and Human Interests, בפסקה זו 2 רשומות נוספות שטרם תורגמו |
| הושפע מ | קאנט, וילהלם דילתיי, הוסרל, קרל מרקס, מקס ובר, דורקהיים, מיד, גדמר, ויטגנשטיין, אוסטין, סרל, פרס, דיואי, ארנדט |
| השפיע על | אקסל הונת, ריינר פורסט, פטר הנדקה, קלאוס אופה, הנס ג'ואס, קלאוס אדר, הנס-הרמן הופה, פרסונס |
| השכלה |
|
| מנחה לדוקטורט |
אוסקר בקר, בפסקה זו 2 רשומות נוספות שטרם תורגמו |
| מונחה לדוקטורט |
Matthias Kettner, הנס-הרמן הופה, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה |
| תארים |
דוקטור לפילוסופיה |
| השקפה דתית |
אתאיזם |
| בן או בת זוג |
Ute Habermas-Wesselhoeft |
| ילדים |
Tilmann Habermas, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה |
| פרסים והוקרה |
|
| חתימה |
 |
  | |
ביוגרפיה
עריכההברמאס, יליד דיסלדורף, פרץ אל הזירה האינטלקטואלית הגרמנית בשנות ה-50 של המאה ה-20 עם ביקורת רבת השפעה על הפילוסופיה של מרטין היידגר. הוא למד פילוסופיה וסוציולוגיה תחת התאורטיקנים הביקורתיים מקס הורקהיימר ותיאודור אדורנו במוסד למחקר חברתי שבאוניברסיטת יוהאן וולפגנג גתה שבפרנקפורט, אך עקב קרע בין השניים קיבל את הסמכתו במדע המדינה באוניברסיטת מרבורג תחת וולפגנג אבנדרות'. באופן יוצא דופן, לגבי הזירה האקדמית הגרמנית באותה תקופה, נקרא לשמש כפרופסור שלא מן המניין לפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג, תפקיד בו החזיק עד שחזר לפרנקפורט למשרה מן המניין.
בשנת 1971 קיבל הברמאס משרה במכון מקס פלאנק שבשטארנברג (ליד מינכן) ועבד שם עד שנת 1983, שנתיים לאחר שפרסם את עבודתו הגדולה, התאוריה של פעולה תקשורתית (The Theory of Communicative Action). לאחר מכן חזר הברמאס לתפקידו בפרנקפורט ולראשות המכון למחקר חברתי. גם לאחר שפרש מהאוניברסיטה פרנקפורט בשנת 1993, המשיך הברמאס לפרסם רבות.
בשנת 2021 סירב לקבל פרס ספרותי על שם זאיד בן סולטאן אאל נהיאן ומתח ביקורת על זכויות האדם באיחוד האמירויות הערביות.[1]
הגותו
עריכההברמאס שילב מספר מסורות אינטלקטואליות לכדי מסגרת מקיפה של תאוריה חברתית ופילוסופית:
- המחשבה הפילוסופית הגרמנית של קאנט, שלינג, הגל, דילתי, הוסרל וגדמר.
- המסורת המרקסיסטית, הן זו של מרקס עצמו והן המסורת הביקורתית הנאו-מרקסיסטית של אסכולת פרנקפורט
- התאוריות הסוציולוגיות של ובר, דורקהיים ומיד.
- הפילוסופיה של הלשון ותאוריות מעשה הדיבור (Speach act) של לודוויג ויטגנשטיין, אוסטין וסרל.
- המסורת הפרגמטיסטית האמריקאית של פרס וג'ון דיואי.
- תאוריית המערכת החברתית של פרסונס.
מטרתו העיקרית של הברמאס הייתה יצירת תאוריה חברתית שהיא גם מסגרת מוסרית אוניברסלית בלתי מדכאת וכוללנית. המסגרת נשענת על הטיעון כי לכל מעשי הדיבר יש מהות פנימית - המטרה של הבנה הדדית, ושלישויות אנושיות יש את היכולת התקשורתית לגרום לכזו הבנה. האברמאס בנה מסגרת זו מתוך תאוריית מעשה הדיבר של אוסטין וסרל, התאוריות על התפתחות מוסרית של ז'אן פיאז'ה ולורנס קוהלברג, ומוסר השיח של עמיתו מהיידלברג, קרל-אוטו אפל.
בתחום הסוציולוגי, תרומתו העיקרית של הברמאס היא פיתוח של תאוריה מקיפה לאבולוציה חברתית ולמודרניזציה, המתמקדת בהבדל שבין רציונליות ורציונליזציה תקשורתיות מצד אחד ובין רציונליות ורציונליזציה אסטרטגית\אינסטרומנטלית מצד שני. מסגרת זו כוללת ביקורת מנקודת מבט תקשורתית על תאוריית המערכות החברתיות המבוססת על בידול, שפותחה על ידי ניקולס לוהמן, תלמידו של פרסונס.
הגנתו על החברה המודרנית ועל החברה האזרחית היוותה מקור השראה לאחרים, ונחשבת לאלטרנטיבה פילוסופית עיקרית לסוגים השונים של פוסט-סטרוקטורליזם ופוסט מודרניזם. כמו כן, הברמאס הציע ניתוח רב-השפעה של הקפיטליזם המאוחר.
הברמאס רואה את הרציונליזציה, הומניזציה (הפיכה להומני) ודמוקרטיזציה של החברה במונחים של מיסוד הפוטנציאל הרציונלי הטבוע ביכולת התקשורתית שהיא מיוחדת למין האנושי, התפתחה במהלך האבולוציה, אך מדוכאת או מוחלשת בחברה העכשווית בידי הדרך בה חלקים נרחבים מהחיים החברתיים, כמו השוק, המדינה וארגונים, נתפסו על ידי רציונליות אסטרטגית\אינסטרומנטלית, כך שההיגיון של המערכת דוחק את רגליו של הגיון העולם החי.
הברמאס מפורסם כמורה וכמנחה. בין תלמידיו הבולטים היו הסוציולוג הפוליטי קלאוס אופה, התאורטיקן הסוציולוגי הנס יואז, והתאורטיקן של האבולוציה החברתית, קלאוס אדר, הפילוסוף החברתי אקסל הונת, הפילוסוף האמריקאי תומאס מקארתי והסופר האוסטרי פטר הנדקה.
פרסומו של הברמאס הוא כאינטלקטואל ציבורי, לא פחות מאשר כחוקר, והוא השתמש בעיתונות העממית על מנת לתקוף היסטוריונים, שלדעתו נקטו בעמדה אפולוגטית כלפי מבצעי השואה וניסו להציב אותה בפרספקטיבה יחסית או להפחית מערכה. מחוץ לגרמניה, פרסומו העיקרי בא לו, יש להניח, בשל ההמשגה של הספרה הציבורית.
הספרה הציבורית
עריכה
ערך מורחב – הספרה הציבורית
הברמאס כתב רבות על רעיון הספרה הציבורית, כשהוא משתמש בתיאורים של דיאלוגים שהתרחשו בבתי קפה בצרפת של המאה ה-18. ספרה ציבורית זו של דיון רציונלי על נושאים של חשיבות פוליטית, שהתאפשרה בעקבות ההתפתחות של תרבות בורגנית סביב בתי קפה, סלונים אינלקטואליים וספרותיים, והמדיה המודפסת, היא שעזרה לאפשר את הדמוקרטיה הפרלמנטרית, וקידמה את האידיאלים של הנאורות - שוויון, זכויות אדם וצדק. הספרה הציבורית הודרכה על ידי נורמה של ויכוח רציונלי ודיון ביקורתי שבו העוצמה של טענתו של אדם הייתה חשובה יותר מאשר זהותו[2]
לפי הברמאס, מגוון גורמים הביאו לקריסה של הספרה הציבורית הבורגנית של הנאורות. החשוב מביניהם, כוחות מבניים, ובעיקר הצמיחה של מדיית-המונים מסחרית, הביאה למצב שבו המדיה נעשתה יותר למוצר - משהו אותו צורכים - ופחות מכשיר לדיון ציבורי. בחיבורו העיקרי, "תאוריה של פעולה תקשורתית" (1984), הוא מבקר את התהליך החד-צדדי של מודרניזציה, המקובל בידי כוחות של רציונליזציה כלכלית ומנהלית. הברמאס משרטט את המעורבות הגדלה של מערכות פורמליות בחיים היומיומיים שלנו כמקבילה להתפתחות של מדינת הרווחה, קפיטליזם קואופרטיבי ותרבות צריכה המונית. מגמות אלה, המחזקות זו את זו, עושות רציונליזציה לתחומים נרחבים של החיים הציבוריים, ומשליטות עליהם את הלוגיקה של יעילות ושליטה. מפלגות פוליטיות וקבוצות אינטרסים מחליפות את הדמוקרטיה ההשתתפותית, והחברה נשלטת ממקום מרוחק יותר ויותר מהאזרחים. כתוצאה מכך, הגבולות בין הציבורי והפרטי, היחיד והחברה, המערכת ועולם-החיים מתמסמסות. חיים ציבוריים דמוקרטיים פורחים רק כאשר מוסדות נותנים לאזרחים את הכוח לדון בנושאים של חשיבות ציבורית. הוא מתאר טיפוס אידיאלי של "מצב דיבור אידיאלי", שבו הגורמים השונים הם בעלי עוצמה זהה ביחס ליכולת השיח שלהם, מכירים בשוויון החברתי הבסיסי זה של זה, והדיבור אינו מופרע או מעוות בידי אידאולוגיה או הבנה מוטעית.
הברמאס אופטימי לגבי האפשרות של תחייה של הספרה הציבורית. הוא מקווה לעתיד שבו תתפתח קהילה ציבורית שתתעלה מעל למדינת-הלאום המבוססת על דמיון אתני ותרבותי, לכזו המבוססת על זכויות וחובות שוות של אזרחים. זוהי תאוריה דמוקרטית של שיח, שמחייבת קהילה פוליטית שתוכל להגדיר באופן קולקטיבי את הרצון הפוליטי שלה, וליישם אותה כמדיניות ברמה של מערכת משפטית. מערכת פוליטית זו מצריכה ספרה פוליטית אקטיביסטית, שבה ניתן יהיה לדון בנושאים בעלי עניין משותף ונושאים פוליטיים, והעוצמה של דעת הקהל תוכל להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות.
כמה חוקרים מוכרים ביקרו את התאוריה של הברמאס מכמה היבטים. ג'ון ת'ומפסון העיר כי הרעיון של ספרה ציבורית הוא מיושן לנוכח הפריחה של תקשורת המונים. מייקל שדסון טוען באופן כללי יותר שספרה ציבורית כתחום של דיון רציונלי טהור מעולם לא הייתה קיימת.
ביבליוגרפיה חלקית
עריכהבתרגום לעברית
עריכה- יורגן הברמאס, חברה וזהות בימינו: ראיונות ומסות, תרגום: דוד ארן. ספרית פועלים, 1991.
- יורגן הברמאס, הקונסטלציה הפוסט לאומית, תרגום: יעקב גוטשלק. הוצאת הקיבוץ המאוחד 2001.
- יורגן הברמאס, עתידו של טבע האדם, תרגום: אדם טננבאום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003.
- ג'יובנה בוראדורי, פילוסופיה בזמן טרור: שיחות עם הברמאס ודרידה, תרגום: רועי ברנד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004.
- יורגן הברמאס, אזרחות וזהות לאומית, הוצאת רסלינג, 2016.
חיבורים בולטים (באנגלית)
עריכה- The Structural Transformation of the Public Sphere (1962) ISBN 0-262-58108-6
- Theory and Practice (1963)
- On the Logic of the Social Sciences (1967)
- Toward a Rational Society (1967)
- Technology and Science as Ideology (1968)
- Knowledge and Human Interests (1971, German 1968)
- Legitimation Crisis (1975)
- Communication and the Evolution of Society (1976)
- On the Pragmatics of Social Interaction (1976)
- The Theory of Communicative Action (1981)
- Moral Consciousness and Communicative Action (1983)
- Philosophical-Political Profiles (1983)
- The Philosophical Discourse of Modernity (1985)
- The New Conservatism (1985)
- The New Obscurity: The Crisis of the Welfare State (1986)
- Postmetaphysical Thinking (1988)
- Justification and Application (1991)
- Between Facts and Norms: Contributions to a Discourse Theory of Law and Democracy (1992)
- On the Pragmatics of Communication (1992)
- The Inclusion of the Other (1996)
- A Berlin Republic (1997, collection of interviews with Habermas)
- The Postnational Constellation (1998)
- Religion and Rationality: Essays on Reason, God, and Modernity (1998)
- Truth and Justification (1998)
- The Future of Human Nature (2003) ISBN 0-7456-2986-5
- Old Europe, New Europe, Core Europe (2005) ISBN 1-84467-018-X
- The Divided West (2006)
- The Dialectics of Secularization (2007, w/ Joseph Ratzinger)
- Between Naturalism and Religion: Philosophical Essays (2008)
- Europe. The Faltering Project (2009)
- The Crisis of the European Union (2012)
- This Too a History of Philosophy (2019)
לקריאה נוספת
עריכה- מתן אורם, תקוות הנאורות: מחשבה ביקורתית ותאוריה פוליטית בהגותו של יורגן הברמס, הוצאת מאגנס, 2010.
קישורים חיצוניים
עריכה
יורגן הברמאס, ברשת החברתית Goodreads- נועה לימונה, ריאיון עם יורגן הברמאס - אחרון הפילוסופים הגדולים קורא לאלף את הקפיטליזם, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2012
- ריאיון עם יורגן האברמאס, אירופה - משטרים וחברות בתמורה, מחשבות 48, דצמבר 1979, עמ' 68–79
- "קישורי הברמס" שנאספו על ידי אנטי קאופינן: ראיונות, כתבים, ביוגרפיה, ביבליוגרפיה (באנגלית)
- "יורגן הברמס" במדריך ג'ונס הופקינס לביקורת ותאוריה ספרותית (באנגלית)
- יורגן הברמס על חברה ופוליטיקה (באנגלית)
- הברמס, הספרה הציבורית ודמוקרטיה, סקירה ביקורתית מאת דוגלס קלנר (באנגלית)
- יורגן הברמאס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
יורגן הברמס (1929-), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ German philosopher Habermas rejects UAE's Zayed Book Award, באתר Associated Press, 2 במאי 2021 (באנגלית).
- ^ Habermas, Jürgen. "The public sphere: An encyclopedia article." Media and cultural studies (2001): 73.