פתיחת התפריט הראשי

התזמורת האדומה (טרפר)

כינוי שנתן הגסטפו לרשת ריגול, שריגלה במערב אירופה למען ברית המועצות בשנים 1938–1942

"התזמורת האדומה" (בגרמנית: Rote Kapelle) היא כינוי שנתן הגסטפו לרשת ריגול בראשות ליאופולד טרפר, שריגלה במערב אירופה למען ברית המועצות בשנים 19381942. כינוי זה ניתן גם לרשת מחתרתית נפרדת, בראשות הארו שולצה-בויזן. כמו כן הייתה רשת נספחת לתזמורת האדומה שפעלה בשווייץ ברשות שאנדור ראדו (שם קוד:DORA) בשם השלישייה האדומה שהמשיכה את פעילות התזמורת האדומה לאחר מעצר טרפר בשנת 1942.

פעולת רשת הריגולעריכה

ליאופולד טרפר היה יהודי יליד פולין, קומוניסט שעלה לארץ ישראל, הצטרף למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ), וב-1932 עבר למוסקבה. בשנת 1937 גויס לשירותי הביון הסובייטיים תחת ארגון גה-אר-או. תפקידו הראשון היה לחקור את פרשת הריגול "פאנטומאס" שהתגלתה בצרפת. הוא טיהר את המפלגה הקומוניסטית הצרפתית מחשד של מתן מחסה למלשין ואף חשף את הבוגד האמיתי.[1] בדצמבר 1938 נשלח לבלגיה במסווה של איש עסקים קנדי בשם אדם מיקלר (Adam Mickler), כדי להקים שם רשת ריגול שמאוחר יותר קיבלה את כינוייה "התזמורת האדומה" מהגרמנים ("תזמורת" משום שכל שדרן מחתרתי נקרא בפי הגרמנים "נגן" ו"אדומה" בגלל שזהו הצבע של הקומוניזם). טרפר קיבל רשות ממפעיליו הסובייטים לגייס באופן עצמאי את חברי הרשת. הוא הגיע לבריסל, שם יצר קשר עם חברו מימי הפק"פ, ליאו גרוספוגל, שהפך ליד ימינו בניהול רשת הכיסוי שהקימו; עסק בייצור מעילי גשם בשם "The Foreign Excellent Trench-Coat". חברה נוספת ברשת שגייס הייתה סופיה פוזננסקה. בימי השיא שלה מנתה הרשת כ-290 חברים (66 מהם - יהודים). לרשת היו סניפים במדינות סקנדינביה, דנמרק ובלגיה ובנוסף היו לה קשרים ברחבי אירופה ואף ביפן.

לפי ההנחיות שקיבל ממפעיליו הסובייטים אסף טרפר מידע אודות הצבא הגרמני. בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב באוגוסט 1939 הגיעו הנחיות ממוסקבה להפסיק את כל פעולות הריגול נגד הגרמנים ולהפנותן לצרפת ולבריטניה כדי לא לסכן את היחסים עם גרמניה. למרות זאת פעילויות רשת הריגול לא הופסקו לחלוטין אלא נשמרו בפרופיל נמוך, מה שתרם אחר כך ליכולת להשיג מידע על הגרמנים במהירות יחסית.

לאחר פלישת הצבא הגרמני לבלגיה ב-10 במאי 1940, נאלץ טרפר לשנות את סיפור הכיסוי שלו, מכיוון שהבלגים חשדו בו שהוא גרמני והתכוונו לעצור אותו. הוא החל להציג עצמו כאיש עסקים צרפתי בשם ז'אן ז'ילבר (Jean Gilbert).הוא עבר לפריז ושם, ביחד עם ליאו גרוספוגל והלל כץ, הקים חברה מסחרית בשם "סימקס" (Simex) בפריז ואת "סימקסקו" (Simxco) בבריסל, ובעזרתן יצר קשרים חזקים עם גרמניה. את ההון להקמת החברה גייסו מחברים בלגים שהוכנסו כשותפים ולא ידעו על המטרה האמיתית שלשמה הוקמה החברה. החברה שימשה לא רק ככיסוי לפעילות הריגול של הרשת, אלא גם כמקור למימונה. רשת הריגול של טרפר הייתה בין הראשונות שקיבלה מידע מהימן אודות ההכנות הגרמניות לפלישה לברית המועצות. להתרעותיה החוזרות ונשנות הצטרפו התרעות הרבות שהתקבלו במוסקבה מרשתות הריגול השונות אך ללא הועיל. ב-22 ביוני 1941, ערב יום הפלישה העביר טרפר דרך הנספח הסובייטי בווישי מברק בעל דחיפות עליונה לשידור מידי למוסקבה המתריע על פתיחת המתקפה הגרמנית על רוסיה למחרת, אך הממונים עליו במוסקבה עדיין לא האמינו לו וטענו כי זו "פרובוקציה בריטית".[2] "התזמורת האדומה" המשיכה לספק לברית המועצות מודיעין רב מתוך האימפריה הנאצית וסייעה רבות למאמץ המלחמתי בהדיפת הפלישה הנאצית מאדמת רוסיה.

נפילת הרשת בבריסלעריכה

אנשי ה"אבווהר" הגרמנים היו האחראים על גילוי רשתות הריגול שנשתלו ופעלו ברחבי האימפריה הנאצית. בסוף 1941 הם גילו כי משדר אותו כינו "פ.ט. איקס", שלקיומו היו מודעים זה מכבר, הגביר את תדירות שידוריו. לאחר כמה בדיקות צמצמו את מיקומו של המשדר לבריסל ותפיסתו הפכה להיות בחשיבות עליונה. מתוגברים באמצעי ריגול-נגד חדישים הגיעו הצוותים לבריסל ב-30 בנובמבר 1941. בבריסל פעלו שלושה משדרים שונים, אך הם היו מעוניינים ספציפית בהשבתתו של "פ.ט. איקס" שהסב להם כאב ראש גדול. בגלל לחץ כבד ממוסקבה למידע, פעל המשדר כחמש שעות כל לילה, מה שהקל מאוד על איתורו. באותו חודש הועבר מרכז השידורים של "התזמורת האדומה" מהדירה בשדרות לונשן לרחוב אטראבט 101 בבריסל. מאותה דירה פעלו ריטה ארנולד, מיכאיל מקארוב, דוד קאמי וסופיה פוזננסקה. לאחר כמה בדיקות השתכנעו הגרמנים כי המשדר שוכן ברחוב אטרבאט שברובע אטרבק. כמה חקירות נוספות צמצמו את האפשרויות לשלושה בתים שהיו סמוכים אחד לשני. כוחות ה"פונק-אבוור" גייסו עוד כ-10 שוטרים ו-25 איש נוספים מחיל עזר שהשתכנו באזור למען פשיטה כוללת על שלושתם.

בליל 12 בדצמבר 1941 ב-2:30 יצאו הגרמנים בפשיטה רחבת היקף על שלושת הבתים. הכוח אסר כמה פעילים של רשת הריגול (תחילה תפסו את קאמי, לאחר מכן לכדו את פוזננסקה בדירתה) ומלבד המשדר נחשפה גם מעבדת זיוף מתוחכמת מאוד, כפי שהעיד אחד הקצינים: "מאחורי הקיר היה חדרון קטן, מואר בעמעום בנורה אדומה. הוריתי למישהו להחליף את הנורה כדי שניטיב לראות. אתה רוצה לדעת מה ראינו? היה שם גן-עדן של זייפן. המקום הכיל את כל הציוד הדרוש לייצור מסמכים מזויפים: דרכונים בלי רישום, חותמות, טפסים רשמיים, כל דבר. [...] תכולת החדר הזה הנחיתה עלי מכת-הלם, מן החזקות שידעתי בחיי. אתה יכול לתאר לעצמך את הרגשתי, בשעה שראיתי טפסים מודפסים, שיכלו להגיע רק מחוגים ממשלתיים מברלין. פשוט לא יכולתי להאמין למראה עיני. פירוש הדבר היה, שקיימת רשת אדירת-כוח, ששלוחותיה מגיעות לכל מקום.".[3] הפשיטה הנחיתה מהלומה חזקה על הרשת הבלגית ואילצה אותה להשבית את פעילותה ולהתארגן מחדש. שני המשדרים האחרים נדמו לעת עתה ואת הפיקוד עליה תפס אדם בשם קונסטאנטין ייפרמוב (Константин Ефремов) שהיה עד אז מהנדס צבאי בצבא הרוסי בדרגת קפיטן.

לאחר זמן מה, משהרגישו שהסכנה חלפה, חזרה הרשת לשדר מידע רב למוסקבה. הגרמנים שהיו נחושים להשתיק את התשדורות אחת ולתמיד הצליחו לעלות על משדר נוסף ולאחר שגילו את מיקומו יצאו למבצע בלילה של 30 ביוני 1942 ואסרו את המשדר עם השדרן שלו, ובנוסף כמה תשדורות חשובות. אחת מהתשדורות הכילה כתובת של משת"פ גרמני בדרג בכיר מאוד בחיל האוויר והוא נאסר זמן קצר לאחר מכן. הגרמנים המשיכו במצוד אחר הרשת וב-30 ביולי 1942 אסרו את ייפרמוב. ישנן שלוש גרסאות שונות לדרך בה הצליחו להעבירו צד ולשכנעו לפעול למען הגרמנים:

  1. מקור אחד טען כי הוא היה בעל נטיות אנטישמיות ועל כן כשהובהר לו כי כל הממונים עליו הם יהודים ולא כדאי לו להקריב עצמו למענם הוא השתכנע.
  2. הקצין הגרמני שהיה אחראי על מעצרו טען כי צוות מומחי העינויים של הגסטפו הצליח לשבור אותו לאחר ימים אחדים.
  3. קצין אחר טען כי כל משפחתו לרבות אשתו של ייפרמוב חיה ברוסיה וכי איימו עליו שאם לא ישתף פעולה יעבירו מידע למוסקבה כי הוא בגד בהם וכך יאבד את אהבת משפחתו הפטריוטית ובנוסף השלטונות הסובייטים יתנכלו להם.[4]

מאסרו של ייפרמוב והעברתו לצד השני החלו להניע את קריסת הרשת בבריסל. בזה אחר זה פותו אנשי קשר וסוכנים ליפול למלכודות של הגרמנים כאשר חלקם נשברים בחקירות ולעיתים עוברים לפעול תחת אנשי הביון הנגדי הנאצי, ובכך מאיצים עוד יותר את נפילת הרשת. לבסוף עלו הגרמנים גם על חברת "סימקסקו" ואסרו את עובדיה. הרשת בבריסל הייתה גמורה.

לכידת טרפרעריכה

ב-24 בנובמבר 1942 נתפס טרפר על ידי הביון הנגדי הנאצי בצרפת כאשר הגיע לטיפול אצל רופא שיניים. טרפר הוחזק במשך כחודשיים וחצי במפקדת הגסטפו בצרפת ונעשו ניסיונות רבים כדי להעבירו לצד השני ולהשתמש בו כבסוכן כפול. מעדות של טרפר עצמו ואף לפי ספרו של ז'יל פרו, הוא עשה עצמו כמשתף פעולה עם שוביו, ובמקביל הצליח להבריח בחשאי דו"ח המפרט את פרטי לכידתו ונפילת רשת הריגול למוסקבה. הגרמנים, שהאמינו כי שיתוף הפעולה של טרפר כן ואמיתי, העבירו אותו למתקן כליאה בעל רמת שמירה נמוכה יותר.[5] אחרי כשישה חדשים, ב-13 בספטמבר 1943 ניצל טרפר הזדמנות ביציאה שגרתית לבית המרקחת בליווי שומר יחיד ונמלט. הוא איתר את חברתו ג'ורג'י ושניהם ירדו למסתור כאשר במקביל יצר קשר עם מוסקבה כדי לעדכן אותם בנעשה.

טרפר חש שהגסטפו שבעקבותיו ועל כן נפרד לבסוף מג'ורג'י כדי לא לסכן אותה יותר מדי והמשיך בבריחתו לבדו. הוא יצר קשר עם המפלגה הקומוניסטית הצרפתית ומצא מסתור קבע בו הגסטפו לא הצליח לשים עליו יד. הוא עדיין היה חלש מהתלאות שעבר במנוסתו ואף קשריו היו רופפים; מוסקבה חשדה בו כי בעקבות מאסרו הוא עובד בשביל הגסטפו ורשת הביון שלו כבר לא הייתה קיימת. אך למרות זאת, החל להשתקם במחבואו ולהמשיך לעשות ככל יכולתו בעזרת המפלגה הקומוניסטית הצרפתית ואחת מתנועות המרי המחתרתיות הצרפתיות איתן הצליח ליצור קשר.

בידי הסובייטיםעריכה

באוקטובר 1944, חדשיים אחרי שחרור פריז, הגיעה משלחת צבאית סובייטית לצרפת. טרפר יצר עימם קשר וב-6 בינואר 1945 המריא חזרה למוסקבה במטוסו האישי של סטלין. אחרי נחיתתו נידון טרפר לחמש עשרה שנות מאסר בטענה כי שיתף פעולה עם הגסטפו כדי להציל את עורו, והוא נכלא בלוביאנקה כמו חלק מסוכניו שנשארו בחיים. בשנת 1955, אחרי שסטלין מת והצמרת הסובייטית עברה תהפוכות, שוחרר טרפר וחזר אל אשתו וילדיו. גזר דינו בוטל על ידי בית המשפט הסובייטי העליון על היותו "נטול כל בסיס" והוא קיבל תעודה רשמית שטיהרה את שמו.

הנצחהעריכה

בשנת 1983 ניטעה חורשה ליד מחלף שער הגיא, במקום הוצבה אנדרטה לכל חברי הרשת, וכן מצבות זיכרון אישיות ל-18 מלוחמי התזמורת האדומה, יהודים ולא יהודים. על האנדרטה נרשמה כתובת שכללה ציטוט מדברי האדמירל וילהלם קנריס, ראש האבווהר, שירות המודיעין הצבאי של גרמניה במלחמת העולם השנייה, שאמר שפעילות התזמורת האדומה גרמה לגרמנים 200 אלף אבדות. הכתובת נכתבה בעברית, יידיש, אנגלית וצרפתית.[6]

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ז'יל פרו, התזמורת האדומה, ספרית הפועלים 1972, עמ' 17
  2. ^ ז'יל פרו, התזמורת האדומה, ספרית הפועלים 1972, עמ' 44
  3. ^ ז'יל פרו, התזמורת האדומה, ספרית הפועלים 1972, עמ' 88-87
  4. ^ ז'יל פרו, התזמורת האדומה, ספרית הפועלים 1972, עמ' 146
  5. ^ ז'יל פרו, התזמורת האדומה, ספרית הפועלים 1972, עמ' 355-359
  6. ^ האנדרטה לזכר התזמורת האדומה, באתר של ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות
  7. ^ אליהו אגרס, המנצח של התזמורת הגדולה, דבר, 11 בספטמבר 1972