ויקיפדיה

התערוכה הבין-לאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות

תערוכה עולמית בפריז

התערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות (בצרפתית: Exposition internationale des arts décoratifs et industriels modernes) הייתה תערוכה עולמית שהתקיימה בפריז, צרפת, מאפריל עד אוקטובר 1925. היא תוכננה על ידי ממשלת צרפת כדי להדגיש את הסגנון החדש של אדריכלות, עיצוב פנים, ריהוט, זכוכית, תכשיטים ואומנויות דקורטיביות אחרות באירופה וברחבי העולם. רעיונות רבים של האוונגרד הבינלאומי בתחומי האדריכלות והאמנות השימושית הוצגו לראשונה בתערוכה. האירוע התקיים בין הרחבה הציבורית הפתוחה של האינווליד לבין הכניסות של מוזיאון הגראן פאלה ומוזיאון הפטי פאלה, ועל שתי גדות נהר הסן. בתערוכה השתתפו כ-15,000 מציגים מ-20 מדינות שונות, וביקרו בו 16 מיליון איש במהלך 7 החודשים[1]. הסגנון המודרני שהוצג בתערוכה נודע מאוחר יותר בשם "אר דקו", על שם התערוכה[2][3].

התערוכה הבין-לאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות
Exposition des Art Decoratifs et Industriels Modernes
סוג תערוכת אמנות זמנית, תצוגה זמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפתצרפת צרפת
מיקום טיילת האינווליד, גשר אלכסנדר השלישי עריכת הנתון בוויקינתונים
מועדים
תאריכי פעילות 28 באפריל 1925 – 25 באוקטובר 1925 (25 שבועות ו־6 ימים) עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 48°51′49″N 2°18′49″E / 48.8636°N 2.31361°E / 48.8636; 2.31361
(למפת פריז רגילה)
 
התערוכה הבין-לאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות
התערוכה הבין-לאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רעיון וארגון עריכה

הרעיון לתערוכה שתוקדש כולה לאמנויות דקורטיביות הגיע במקור מאגודת האמנים הדקורטיביים (Société des Artistes Décorateurs), קבוצה שנוסדה ב-1901 שכללה גם אמנים מבוססים, ביניהם אז׳ן גראסט והקטור גימאר, אך גם אמנים צעירים יותר וביניהם פרנסיס ז'ורדן, מוריס דופרן, פול פולו ופייר שארו. אמנים דקורטיביים הורשו להשתתף בשני סלוני פריז הקודמים, אך הם היו כפופים לציירים, והם רצו תערוכה לאמנויות דקורטיביות שבה יוצבו בזכות עצמם ויהיו בקדמת הבמה. הסלונים הראשונים של הקבוצה החדשה נערכו במוזיאון לאמנויות דקורטיביות שנפתח לא מכבר באגף דה מרסן של הלובר. סלון הסתיו, סלון חדש שנוסד ב-1903, כיבד ציירים, פסלים, גרפיקאים ואדריכלים, אך שוב התעלמו במידה רבה מהאמנות הדקורטיבית. פרנסיס ז'ורדן הכריז על הרעיון לקיים תערוכה נפרדת של אמנויות דקורטיביות בהקדם האפשרי. הוא הסביר את הסיבתו במאמר שכתב מאוחר יותר, ב-1928: "כתוצאה מכך החלטנו להחזיר את האמנות הדקורטיבית, שמתייחסים אליה בצורה לא מתחשבת כאל סינדרלה או כאל קרוב משפחה עני המותר לו לאכול עם המשרתים, למקום החשוב והכמעט מכריע שהיא תפסה בעבר, מכל הזמנים ובכל מדינות העולם"[4].

אגודת האמנים הדקורטיביים לחצה על בית הנבחרים הצרפתי, וב-1912 הושגה ההסכמה לארח בפריז תערוכה בינלאומית של אמנויות דקורטיביות ב-1915. תוכנית זו נדחתה ונזנחה בצד ב-1915 עקב מלחמת העולם הראשונה, לאחר סיום המלחמה הגדולה ב-1918 התחדש המאמץ בארגון התערוכה. תחילה, תוכננה התערוכה ל-1922, אך נדחתה ל-1924 בגלל מחסור בחומרי בנייה ולאחר מכן ל-1925, עשרים וחמש שנים לאחר תערוכת פריז הגדולה של 1900[5].

תוכנית התערוכה הבהירה שהיא נועדה להיות חגיגה של מודרניזם, לא של סגנונות היסטוריים. היא הוכרזה כ"פתוחה לכל היצרנים שמוצריהם הם בעלי אופי אמנותי ומציגים נטיות מודרניות בבירור". כמו כן, התוכנית קבעה במפורש כי "לא משנה מה המוניטין של האמן, לא משנה מה החוזק המסחרי של היצרן, אף אחד מהם לא יורשה להיכנס לתערוכה אם הם לא מתאימים לתנאים המפורטים בתוכנית התערוכה". מטרה שנייה שקשורה לתערוכה: לכבד את מדינות בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה. מסיבה זו הוזמנה ברית המועצות החדשה, אף על פי שממשלתה טרם הוכרה על ידי צרפת, בעוד שגרמניה לא הייתה מוכרת. ארצות הברית סירבה להשתתף; שר המסחר של ארצות הברית, הרברט הובר, הסביר שאין אמנות מודרנית בארצות הברית[דרוש מקור]. משרד המסחר האמריקאי אכן מינה ועדה להשתתף בתערוכה ולהוציא דו"ח. הדו"ח, שיצא ב-1926, קבע כי ארצות הברית הבינה בבירור את מטרת התערוכה, וכי היה צריך לארגן לפחות השתתפות מסוימת כדי לכבד את הברית הצרפתית-אמריקאית בזמן המלחמה. בעוד שלארצות הברית לא היה ביתן, מאות מעצבים, אמנים, עיתונאים וקוני כלבו אמריקאים הגיעו לפריז כדי לראות את התערוכה[5].

האתר עריכה

האתר שנבחר לתערוכה היה מרכז פריז, סביב מוזיאון הגרנד פלה, ביתן הזכוכית והברזל העצום שנבנה עבור תערוכת פריז בשנת 1900. האדריכל הראשי של התערוכה היה צ'ארלס פלומט(אנ'). הכניסה הראשית, שנקראה שער הכבוד, הייתה ממוקמת ליד מוזיאון הגרנד פלה. הציר המרכזי השתרע משער הכבוד דרך גשר אלכסנדר השלישי ועד האינווליד עם ביתנים בשתי גדות נהר הסיין, כאשר בין הביתנים הוצבו גנים ומזרקות. גשר אלכסנדר השלישי, שחיבר בין שני חלקי התערוכה, הפך לקניון מודרניסטי על ידי האדריכל מוריס דופרן. על גדות הסיין היו מסעדות צפות שנבנו עבור התערוכה, שהפכה לאטרקציה פופולרית.

לאתר התערוכה היו 13 שערי כניסה שונים, שכל אחד תוכנן על ידי אדריכל אחר. הכניסה הראשית הייתה בכיכר הקונקורד, שתוכננה על ידי האדריכל פייר פטו, ובמרכזה פסל של אישה בשם "ברוכים הבאים" מאת לואי דז׳אן. הביתנים של החנויות והמעצבים הצרפתיים הגדולים היו ממוקמים על הציר הראשי ליד הכניסה. חלק נוסף הוקדש לביתנים של מעצבים מהפרובינציות הצרפתיות, במיוחד מנאנסי וליון. חלק נוסף הוקדש לביתנים וליצרנים זרים, ואחר למוצרי מושבות צרפתיות שניתן להשתמש בהן לקישוט, עצים ומוצרים נדירים במיוחד כמו שנהב ודר[6].

המבנה הגבוה ביותר בתערוכה, ואחד המודרניסטיים ביותר, היה מגדל ביתן התיירות מאת רובר מאלה-סטבן. הקווים המלוטשים של המגדל וחוסר הקישוט היו הכרזה על הסגנון הבינלאומי שיחליף את האר דקו. בשנת 1929 הוביל רובר מאלה-סטבן את הקמת האיגוד הצרפתי לאמנים מודרניים(אנ') אשר מרד בסגנונות הדקורטיביים היוקרתיים שהוצגו בתערוכה, ויחד עם לה קורבוזיה קידם אדריכלות ללא קישוט, שנבנתה עם חומרים זולים ותודעת ייצור המוני[6].

ביתנים של המעצבים הצרפתים עריכה

בכניסה הראשית של התערוכה בכיכר הקונקורד החלה הטיילת הראשית של התערוכה, עם הביתנים של חנויות הכלבו הגדולות של צרפת ויצרני רהיטי יוקרה, פורצלן, כלי זכוכית וטקסטיל. כל ביתן תוכנן על ידי אדריכל אחר, והם ניסו להתעלות זה על זה עם כניסות צבעוניות, אפריזים פיסוליים וציורי קיר עם קרמיקה ומתכת. המגדל המודרניסטי של ביתן התיירות, שתוכנן בידי רובר מאלה-סטבן, בלט בגובהו מעל הביתנים האחרים. בתוך כל ביתן הציגו חדרים עם סטים של רהיטים, שטיחים, ציורים וחפצי נוי אחרים.

רבות מהתערוכות הוצגו בתוך הגרנד פלה, אולם רחב ידיים שנבנה עבור התערוכה הבינלאומית של שנת 1900. בפעם הראשונה בתערוכה בינלאומית, רהיטים הוצגו לא כפריטים בודדים אלא בחדרים הדומים לאלה בבית, שבו כל העיצוב של החדר היה מתואם. Hôtel du Collectioneur, למשל, הציג את יצירותיו של יצרן הרהיטים אמיל-ז'אק רוהלמן, בחדרים עם ציורים וקמינים בסגנון מודרני תואם.

הביתן הצרפתי יוצא הדופן, הצנוע ביותר ובסופו של דבר כנראה גם המשפיע ביותר היה זה של המגזין L'Esprit Nouveau, בבימויו של אמדה אוזנפאן ולה קורבוזיה. הם הקימו את התנועה הפיוריסטית ב-1918, במטרה לבטל כל עיטור באדריכלות, ולהחליף רהיטים בעבודת יד ברהיטים שנעשו במכונה. הם הקימו את L'Esprit Nouveau ב-1920, והשתמשו בו במרץ כדי לתקוף אומנויות דקורטיביות מסורתיות. "אמנות דקורטיבית", כתב לה קורבוזיה, "בניגוד לתופעת המכונות, היא העיוות האחרון של המצב הידני הישן, והיא גוססת. הביתן שלנו יכיל רק דברים סטנדרטיים שנוצרו על ידי התעשייה במפעלים וייצור המוני, האובייקטים האמיתיים של היום." ביתן Esprit Nouveau כמעט הוסתר בין שני אגפי הגרנד פלה. הוא היה עשוי בטון, פלדה וזכוכית, בעל חזיתות נקיות וללא קישוט כלל. בפנים היו קירות לבנים פשוטים עם מספר ציורים קוביסטיים. מאחר שלא ניתן היה לכרות עצים באתר, לה קורבוזיה שילב עץ בפנים הבניין, שעלה דרך חור בגג החוצה. הרהיטים היו פשוטים, מיוצרים במכונה וייצור המוני. מארגני התערוכה נחרדו ממראה המבנה, וניסו להסתיר אותו על ידי בניית גדר. עם זאת, לה קורבוזיה פנה למשרד לאמנויות יפות, שנתן חסות לתערוכה, והגדר הוסרה[7].

בתוך הביתן הציג לה קורבוזיה את תוכנית וואזן שלו לפריז. תוכנית וואזן, על שם חלוץ התעופה גבריאל וואזן (אנ'), הציעה בניית סדרה של גורדי שחקים זהים בגובה 200 מטר ודירות מלבניות נמוכות יותר, שיחליפו את הבניינים ההיסטוריים בגדה הימנית של נהר הסן בפריז. לא הייתה לו ציפייה שמרכז פריז ייהרס ותוכניתו תצא לפועל; זו פשוט הייתה דרך למשוך תשומת לב לרעיונות שלו[8]. הביתן ייצג דירה מודולרית יחידה, המייצגת את הבתים הזהים העשויים במכונה, אשר לה קורבוזיה האמין שהם עתיד האדריכלות המודרנית[9].

ביתנים של המעצבים הזרים עריכה

בתערוכה השתתפו כעשרים מדינות. גרמניה לא הוזמנה בגלל מלחמת העולם הראשונה, אך אוסטריה והונגריה הוזמנו, וכך גם ברית המועצות החדשה, אם כי עדיין לא הוכרה רשמית על ידי צרפת. למדינות רבות היו תערוכות של רהיטים ודקורציה בתוך הגרנד פלה, והן בנו גם ביתנים כדי להמחיש רעיונות חדשים באדריכלות. לבריטניה, איטליה, ספרד, בלגיה והולנד היו ביתנים משמעותיים, וכך גם למדינות סקנדינביה, פולין וצ'כוסלובקיה. ליפן היה ביתן חשוב, בעוד לסין היה ייצוג צנוע בלבד. ארצות הברית, שלא לגמרי הבינה את מטרת התערוכה, החליטה לא להשתתף[10].

אוסטריה הייתה משתתפת מרכזית, הודות לעבודתו של יוזף הופמן (אנ'), שתכנן את הביתן האוסטרי ליד הסיין. המתחם כלל מרפסת ליד הסיין, מגדל, אולם תצוגה מעוצב מזכוכית וברזל מאת פטר ברנס, ובית קפה מעוצב בגוונים בהירים. הביתן הכיל יצירות פיסול מאת הפסלים המודרניסטים אנטון האנאק (אנ') ויוג'ן שטיינהוף.

בלגיה גם הייתה משתתפת מרכזית; למדינה הייתה תערוכה גדולה של ריהוט ועיצוב בקומה הראשית של הגראנד פאלה, וביתן נפרד, שתוכנן על ידי ויקטור הורטה, חלוץ בסגנון האדריכלי אר נובו. בלגיה טרם התאוששה מהריסות המלחמה, והיה לה תקציב נמוך לתערוכה; הביתן היה עשוי מעץ, גבס וחומרים זולים אחרים. לביתן של הורטה היה מגדל מלבני, והוא עוטר ב-6 פסלים של וולפרס, המייצגים אומנויות דקורטיביות לאורך הדורות. בפנים הוצגו שטיחי קיר, זכוכית ודקורציה בסגנון החדש. בין האמנים הבלגים שהשתתפו היו האדריכלים פול האמסה, אנרי ון דה ולדה, פלור ואן ריט וויקטור בורג'ואה (אנ'), והאדריכל לאון סניירס[11].

הביתן של דנמרק, מאת קיי פיסקר (אנ'), היה גוש בולט של לבנים אדומות ולבנות, שיצר צלב דני. בפנים היו ציורי קיר של מוגן לורנצן בהשראת מפות עתיקות של דנמרק, עם תמונות צבעוניות גדולות ממדים. בניין נפרד, בסימטריה עם הראשון, היה מלא באור והציג את יצירות מפעלי החרסינה ופיאנס (אנ') הדניים.

הביתן של שוודיה עוצב על ידי קארל ברגסטן (אנ'), בעוד התצוגה השוודית בגראנד פאלה הציגה דגם של בניין העירייה החדש של סטוקהולם בסגנון אר דקו, מאת ראגנאר אוסטברג (אנ'). הביתן הקטן היה גרסת דקו של קלאסיציזם, טהור ופשוט; הוא השתקף בבריכה, ועוטר בדיסקרטיות בפסלי דקו[12].

הביתן של הולנד, שעוצב על ידי יאן פרדריק סטאל, תוכנן ללכוד את המסתורין והפאר של איי הודו המזרחית, שם היו למדינה מושבות, בסגנון מודרני. גג ענק כפגודה כיסה את המבנה; החזית עוטרה בציורי קיר צבעוניים, והמבנה השתקף בבריכות תחומות בלבנים.

הביתן של איטליה מאת ארמנדו ברזיני (אנ') היה בלוק קלאסי גדול הבנוי מבטון ומכוסה בעיטורי שיש, קרמיקה ולבנים מוזהבות. במרכז היה ראש ענק של אדם מברונזה מאת הפסל אדולפו ווילדט.

הביתן של בריטניה הגדולה, מאת האדריכלים איסטון ורוברטסון, דמה לקתדרלת אר דקו. הוא עוטר מבחוץ בדגלים צבעוניים, ובפנים בוויטראז'ים, ציורי קיר וחזית פוליכרום, עם ערבסקות ונושאים מזרחיים. החלק הפנימי נפתח למסעדה על רציף ליד הסיין.

הביתן של פולין עוצב על ידי יוסף צ'ייקובסקי. היה לו מגדל ראוותני מזכוכית וברזל עם היבטים גאומטריים, גרסת דקו של הכנסיות הציוריות של פולין במאות ה-17 וה-18. הביתן נוצר גם בהשראת האדריכלות של בתי האחוזה המסורתיים של האצולה הפולנית ומסגנון זקופנה (אנ'). שילוב של כולם היה ניסיון ליצור את הסגנון הלאומי הפולני. האולם המתומן, הנתמך על עמודי עץ, היה בעל צוהר ויטראז'ים בסגנון דקו, והוא היה מלא בפסלי דקו ושטיחי קיר. גם האמנות הגרפית הפולנית יוצגה בהצלחה. תדאוש גרונובסקי (אנ') וזופיה סטריינסקה (אנ') זכו בגראנד פרי בקטגוריה זו.

הביתן של יפן מאת Shichigoro Yamada ו-Iwakichi Miyamoto עוצב במיטב המסורת היפנית הקלאסית, אך עם שימוש בשני חומרים מסורתיים בלבד, קש ועץ לכה, בשילוב עיטור לכה מעודן ביותר. הוא נבנה ביפן, הועבר לצרפת והורכב על ידי פועלים יפנים.

הביתן של ברית המועצות היה אחד מיוצאי הדופן בתערוכה. הוא נוצר על ידי אדריכל רוסי צעיר, קונסטנטין מלניקוב (אנ'), שב-1922 תכנן את השוק המרכזי החדש במוסקבה, ואת הסרקופג במאוזוליאום של לנין במוסקבה. היה לו תקציב נמוך מאוד, ובנה את המבנה שלו כולו מעץ וזכוכית. גרם מדרגות חצה את המבנה באלכסון מבחוץ, ואיפשר למבקרים לראות את פנים התערוכה מלמעלה. הגג מעל גרם המדרגות לא היה רציף, אלא היה מורכב ממישורי עץ תלויים בזווית, שהיו אמורים להכניס אוויר צח ולהרחיק גשם, אבל המבקרים נרטבו לפעמים. התערוכות בפנים כללו דגמים של פרויקטים עבור אנדרטאות סובייטיות שונות. פנים הביתן עוצב על ידי אלכסנדר רודצ'נקו. המרכיב המרכזי של הריהוט היה מועדון הפועלים (אנ') שרודצ'נקו עיצב כחלל מודל אופטימלי לחינוך עצמי ופעילויות פנאי תרבותיות. כוונת הבניין הייתה למשוך תשומת לב, וזה בהחלט הצליח; זה היה אחד הבניינים המדוברים ביותר בתערוכה[13].

אומנויות דקורטיביות עריכה

  •  
    מזרקת הקריסטל המוארת בתערוכה, מאת רנה לליק
  •  
    סורג עם שתי כנפיים בשם "הפסיונים", תוצרת פול קיס והוצג בתערוכה ב-1925.
  •  
    רשת ברזל ונחושת בשם "אואזיס" מאת אדגר ברנדט. ברנדט גם עיצב את שערי הנוי בכניסה הראשית של התערוכה.
  •  
    ארון מאת אמיל-ז'אק רולמן מוצג ב-Maison du Collectioneur
  •  
    שעון עשוי ירקן לבן, שוהם, יהלומים, אלמוגים, דר וזהב, מאת לואי קרטייה ומוריס קואט (1923–1927)
  •  
    אגרטל לימוז' מאת קמיל פאורה (1874–1956)

בעקבות התוכנית של המארגנים הצרפתיים של התערוכה, החפצים המוצגים, מרהיטים ועד כלי זכוכית ועבודות מתכת, הביעו כולם סגנון חדש, שילוב של צורות מודרניסטיות שנעשו עם אומנות צרפתית מסורתית. הרהיטים, כלי הזכוכית, עבודות המתכת, הבדים והחפצים שהוצגו נעשו מחומרים נדירים ויקרים כמו הובנה, שנהב, אם הפנינה, עור כריש ועצים אקזוטיים מרחבי העולם, אך הצורות בהן השתמשו היו מאוד שונות מהאר נובו או הסגנונות ההיסטוריים הקודמים. הם השתמשו בצורות גאומטריות, קווים ישרים, דפוסי זיגזג, זרי פרחים מסוגננים וסלסילות פירות, כדי ליצור משהו חדש ושונה. חברת Lalique, הידועה בעיקר בעבודות הזכוכית העדינות שלה בסגנון אר נובו, ייצרה מזרקת קריסטל בסגנון אר דקו, מוארת מבפנים, שהפכה לאחד מנקודות הציון של התערוכה. ה-Maison d'un Collectioneur, הביתן של יצרן הרהיטים אמיל-ז'אק רולמן, הראה כיצד יכול להיראות בית המעוצב כולו בהשראת האר דקו, עם ציורי אר דקו, פסלים מאת אנטואן בורדל, ציור של ז'אן דופאס ואומנות משובחת.

מבט אלטרנטיבי על עתיד הדקורציה הוצג גם בתערוכה, בתוך הקובייה הלבנה של הביתן של Esprit Nouveau. כאן הציג לה קורבוזיה אבות טיפוס של רהיטים זולים בייצור המוני, שנעשו מחומרים לא יקרים, וראה בהם את העתיד של עיצוב הפנים.

אטרקציות ושעשועים עריכה

 
מגדל אייפל הפך לפרסומת מוארת עבור סיטרואן במהלך התערוכה

שטחים נרחבים הוקדשו לשעשועים, החל מגלריות ירי ועד קרוסלות, בתי קפה ותיאטראות. הוקם כפר מיניאטורי לילדים, והיו במות שהציגו הצגות, בלט, זמרים ותוכניות תרבות מהמדינות המשתתפות. התערוכה הייתה גם מקום לתצוגות אופנה, תהלוכות ותחרויות יופי, כמו גם מופעי זיקוקים תכופים.

מגדל אייפל לא היה בתוך האתר, אבל הוא נראה בבירור מהתערוכה. חברת סיטרואן קישטה את המגדל מלמעלה למטה במאתיים אלף נורות בשישה צבעים. ניתן היה לשלוט על האורות, והוצגו תשע דוגמאות שונות, כולל צורות גאומטריות ועיגולים, מטר כוכבים, מזלות, ובעיקר, השם CITROËN.

משתה וגאלה ענקיים נערכו ב-16 ביוני 1925, בתוך מוזיאון הגרנד פלה. הופיעה בו הרקדנית האמריקנית לואי פולר (אנ'), כשתלמידי הריקוד שלה נראו שוחים מבעד להינמות מלמלה; הרקדנית אווה לה גליאן בתפקיד ז'אן ד'ארק והרקדנית אידה רובינשטיין כמלאך הזהב, בתחפושת של ליאון באקסט; הזמרת מיסטינגוט בתחפושת של יהלום, מוקפת בלהקת קזינו דה פריז לבושה באבני חן; והופעות קצרות של הלהקות המלאות של קומדי פראנסז והאופרה הלאומית של פריז, הפולי ברז'ר והמולן רוז'. ולסיום הוצג "בלט הבלטים" ("Ballet of Ballets") שרקדו בו 300 רקדנים מכל להקות הבלט של פריז בטוטו לבן[14].

מורשת עריכה

התערוכה השיגה את מטרתה, להראות שידה של פריז עדיין על העליונ והיא זו ששולטת ומתווה את הדרך לעולם באמנויות העיצוב. המונח "אר דקו" עדיין לא היה בשימוש, אבל בשנים שמיד לאחר התערוכה, האמנות והעיצוב שהוצגו שם הועתקו ברחבי העולם, בגורדי השחקים של ניו יורק, אוניות אוקייניות שחצו את האוקיינוס האטלנטי ועיצוב בתי קולנוע סביב העולם. לאר דקו הייתה גם השפעה גדולה בעיצוב אופנה, תכשיטים, רהיטים, זכוכית, עבודות מתכת, טקסטיל ואומנויות דקורטיביות אחרות. במקביל, הוא הציג את ההבדל ההולך וגובר בין הסגנון המודרני המסורתי, על החומרים היקרים, האומנות המשובחת והעיטור המפואר, לבין התנועה המודרניסטית שדגלה בפישוט האמנות והאדריכלות. ביתן Esprit Nouveau והביתן הסובייטי לא היו דקורטיביים בעליל[15], הם הכילו ריהוט וציורים אך יצירות אלו, כולל הביתנים עצמם, היו מעטים. האדריכלות המודרנית של לה קורבוזיה וקונסטנטין מלניקוב משכה הן ביקורת והן הערצה על חוסר הקישוט שלה. הביקורת התמקדה ב'מערום' של מבנים אלה[16], בהשוואה לביתנים אחרים בתערוכה, כמו ביתן האספנות מאת בונה הארונות, אמיל-ז'אק רולמן.

ב-1926, זמן קצר לאחר סיום התערוכה לאמנויות דקורטיביות בפריז, האיגוד הצרפתי לאמנים מודרניים, קבוצה שכללה בין היתר את פרנסיס ז'ורדן, פייר שארו, לה קורבוזיה ורובר מאלה-סטבן, תקפה בחריפות את הסגנון, שלדבריהם, נוצר רק עבור עשירים וצורתו נקבעה לפי טעמם. המודרניסטים, כפי שהם נודעו, התעקשו שמבנים בנויים היטב הם אלו הזמינים לכולם, והצורה צריכה ללכת לפי התפקוד (form follow function). היופי של חפץ או בניין טמון בשאלה האם הם מתאימים לחלוטין למלא את תפקידו. שיטות תעשייתיות מודרניות הביאו לכך שניתן היה לייצר רהיטים ומבנים בייצור המוני, ולא בעבודת יד.

מעצב הפנים בסגנון אר דקו פול פולו הגן על האר דקו באומרו: "אנחנו יודעים שהאדם לעולם אינו מסתפק בדבר הכרחי ושתמיד צריך את העודף... אם לא, נצטרך להיפטר ממוזיקה, פרחים ותַמרוּקִים..!"[17] עם זאת, לה קורבוזיה היה פובליציסט מבריק לאדריכלות מודרניסטית; הוא הצהיר כי בית הוא פשוט "מכונה לחיות בה", וקידם ללא לאות את הרעיון שאר דקו הוא העבר והמודרניזם הוא העתיד. רעיונותיו של לה קורבוזיה אומצו בהדרגה על ידי בתי ספר לאדריכלות, והאסתטיקה של האר דקו נזנחה. גם הכלכלה של שנות ה-30 העדיפה את המודרניזם; מבנים מודרניסטיים, ללא קישוט, השתמשו בחומרים פחות יקרים והיו זולים יותר לבנייה, ולכן נחשבו מתאימים יותר לתקופה. פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 הביאה לסיום חד של סגנון האר דקו.

ביבליוגרפיה עריכה

  • Arwas, Victor (1992). Art Deco. Harry N. Abrams. ISBN 0-8109-1926-5.
  • Charles, Victoria (2013). Art Déco. Parkstone International. ISBN 978-1-84484-864-5.
  • Duncan, Alastair (1988). Art déco. Thames & Hudson. ISBN 2-87811-003-X.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא התערוכה הבין-לאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Goss, Jared. "French Art Deco". Metropolitan Museum of Art. Retrieved 2016-08-29.
  2. ^ Benton, Charlotte; Benton, Tim; Wood, Ghislaine (2003). Art Deco: 1910–1939. Bulfinch. p. 16. ISBN 978-0-8212-2834-0.
  3. ^ Bevis Hillier, Art Deco of the 20s and 30s (Studio Vista/Dutton Picturebacks), 1968
  4. ^ Cited in Arwas,Art Deco (1992), page 13
  5. ^ 1 2 Arwas 1992, p. 13.
  6. ^ 1 2 Charles 2013, pp. 20–30.
  7. ^ Arwas 1992, pp. 46–49.
  8. ^ Anthony Sutcliffe, Paris: An Architectural History, Yale University Press, 1993, Page 143, ISBN 0-300-06886-7
  9. ^ Christopher Green, Art in France, 1900-1940, Yale University Press, 2000, ISBN 0-300-09908-8
  10. ^ Charles 2013, p. 69.
  11. ^ Charles 2013, pp. 74–75.
  12. ^ Charles 2013, pp. 96.
  13. ^ Charles 2013, pp. 104.
  14. ^ Arwas 1992, p. 30.
  15. ^ Dr Harry Francis Mallgrave, Modern Architectural Theory: A Historical Survey, 1673-1968, Cambridge University Press, 2005, page 258, ISBN 0-521-79306-8
  16. ^ Catherine Cooke, Russian Avant-Garde: Theories of Art, Architecture, and the City, Academy Editions, 1995, Page 143.
  17. ^ Duncan 1988, p. 8.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=התערוכה_הבין-לאומית_לאמנויות_דקורטיביות_ותעשייתיות_מודרניות&oldid=38294773"