וילהלם פון קטלר
הברון וִילְהֶלְם אֶמַנוּאֶל פוֹן קֶטְלֶר (בגרמנית: Wilhelm Emmanuel von Ketteler; 25 בדצמבר 1811 – 13 ביולי 1877) היה פוליטיקאי ותאולוג קתולי גרמני שכיהן כבישוף של מיינץ (אנ'), ושנחשב בין חלוצי הסוציאליזם הנוצרי. תורתו החברתית הפכה למשפיעה במהלך תקופת האפיפיור לאו השלושה-עשר והאנציקליקה שלו Rerum novarum.
 | |
| תמונת פון קטלר סביב שנת 1870 | |
| לידה |
25 בדצמבר 1811 מינסטר, הדוכסות הגדולה של ברג  |
|---|---|
| פטירה |
13 ביולי 1877 (בגיל 65) בורגהאוזן (אנ'), הקיסרות הגרמנית |
| מדינה |
ממלכת פרוסיה |
| מקום קבורה |
הקתדרלה של מיינץ |
| השכלה | |
| תפקיד |
|
| מפלגה |
מפלגת המרכז הגרמנית |
| השקפה דתית | נצרות קתולית |
| פרסים והוקרה |
אביר דרגה שנייה במסדר העיט האדום |
  | |
נעורים, לימודים והסמכה לכמורה עריכה
קטלר נולד במינסטר בווסטפאליה. בשנת 1828 הוא סיים את המאטורה (אנ') (בחינת הבגרות) בבריג בשווייץ הרחק מביתו. הוא למד תאולוגיה בגטינגן, ברלין, היידלברג ומינכן, והוסמך לכומר ב-1844. הוא החליט להקדיש את חייו לשמירה על המטרה של חופש הכנסייה משליטת המדינה. החלטה זו הביאה אותו להתנגשות עם השלטון האזרחי, גישה שהוא הקפיד לשמר לאורך חיים סוערים ורווי אירועים.[1]
חוקר ופוליטיקאי עריכה
קטלר היה דווקא איש עשייה מאשר חוקר, והוא התבלט לראשונה כסגן מחוז טקלנבורג וורנדורף באספה הלאומית של פרנקפורט,[2] תפקיד שאליו נבחר ב-1848, ושבו הפך במהרה לבולט בשל פסקנותו, ראיית הנולד שלו, האנרגיה ודיבורו הרהוט.[1]
בישוף עריכה
בשנת 1850 הוא מונה לבישוף של מיינץ, בפקודת הוותיקן, תוך העדפתו על פני הפרופסור המהולל לאופולד שמידט מגיסן, שדעותיו הליברליות לא היו מקובלות על האפיפיור. כשנבחר, סירב קטלר לאפשר לסטודנטים לתאולוגיה בדיוקסיה שלו להשתתף בהרצאות בגיסן, ובסופו של דבר ייסד סמינר אופוזיציוני בדיוקסיה של מיינץ.[1]
מחנך עריכה
הוא גם הקים מכונים דתיים של נזירים ונזירות, לעבודה בסוכנויות החינוך השונות שהקים, והוא עמל על הקמת בתי יתומים ובתים מוגנים.[1] בשנת 1851 הוא ייסד את קהילת האחיות של ההשגחה האלוהית (אנ'), עם סטפני אמיליה סטארקנפלס דה לה רוש (Stephanie Amelia Starkenfels de la Roche).
השקפותיו עריכה
ב-1861 פרסם קטלר ספר על פיוס בין קתולים לפרוטסטנטים בגרמניה, "חירות, סמכות וכנסייה" (Freiheit, Autorität, und Kirche). בספר הוא הציע לייסד אגודת תפילה "לאיחוד המחודש של הנצרות".[3] קטלר היה מיודד עם ג'ולי פון מאסוב (אנ'), אישה לותרנית מהאצולה הפרוסית, שאכן ייסדה חברת תפילה כזו.[4]
כאשר עלתה שאלת האלטעות של האפיפיור במסגרת ועידת הוותיקן הראשונה ב-1870, הוא התנגד לפרסום הדוגמה בטענה שפרסום כזה אינו מתאים. אך לאחר הגדרת הדוגמה, הוא נכנע לצווים.
קטלר השתכנע שהדאגה לנשמותיהם של בני עדתו היא בלתי נפרדת מהצורך לדאוג לרווחתם החברתית. ב-1863 הוא אימץ את דעותיו של פרדיננד לסל ופרסם את "בעיית הפועלים והנצרות" ("Die Arbeitfrage und das Christenthum").[1] בוועידת הבישופים בפולדה, שהיה בין מארגניה, התייחס לחובות הכנסייה למעמד הפועלים, וקרא לרפורמות של החקיקה למען ביטחונם של הפועלים במקרה של מחלה או זקנה.[5]
בשנת 1858 הציב קטלר אתגר נגד המדינה בחוברת שלו על זכויות הכנסייה הקתולית בגרמניה. הוא היה המתנגד החזק ביותר של המדינה ב"קולטורקאמפף (אנ')"[א] שעורר הנסיך אוטו פון ביסמרק לאחר פרסום צווי הוותיקן, ובמידה רבה סייע לאלץ אותו מדינאי לחזור בו מההבטחה שנתן בפזיזות, לעולם לא "ללכת לקנוסה".[1] עד כדי כך התנגד הבישוף פון קטלר לביסמרק, שבשנת 1874 אסר על הכמורה שלו לקחת חלק בחגיגת יום השנה לקרב סדאן, והכריז על הריין כ"נהר קתולי".[1]
מוות ומורשת עריכה
הוא מת בבורגהאוזן (אנ') שבבוואריה עילית ב-1877.
במיינץ מציינים את "יום הפועלים" לכבוד הבישוף. כנסיית הלב הקדוש (Herz-Jesu-Kirche) במיינץ נבנתה לכבודו של קטלר. זן הפוקסיה "הברון דה קטלר" נקרא על שמו. אחיינו של קטלר, קלמנס פון קטלר (אנ'), היה שליח גרמניה בסין ונרצח במהלך מרד הבוקסרים.
הוא מצוטט באנציקליקה Deus caritas est של האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר על תפקידו במסורת החברתית הקתולית.
קישורים חיצוניים עריכה
- וילהלם פון קטלר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- וילהלם פון קטלר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ביאורים עריכה
- ^ סכסוך שהתרחש בין 1872 ל-1878 בין הכנסייה הקתולית בראשות האפיפיור פיוס התשיעי לבין ממשלת פרוסיה בראשות אוטו פון ביסמרק. הנושאים העיקריים היו שליטה של כמרים בחינוך ומינויים כנסייתיים
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 1911 Encyclopædia Britannica/Ketteler, Wilhelm Emmanuel, Baron von
- ^ Catholic Encyclopedia (1913)/Wilhelm Emmanuel, Baron von Ketteler
- ^ Unitas, Volume 15. Society of the Atonement. 1963. p. 90.
- ^ Fleischer, Manfred (1969). "Lutheran and Catholic Reunionists in the Age of Bismarck". Church History. 38 (1): 43–66. doi:10.2307/3163648. JSTOR 3163648.
- ^ הערך "קֶטְלֶר, וִילְהֶלְם אֶמַנוּאֶל פוֹן" באנציקלופדיה העברית, כרך כ"ט, עמוד 594