ויליאם סטנלי, רוזן דרבי השישי

ויליאם סטנלי
William Stanley, 6th Earl of Derby
לידה	1561; קאנון רואו, הממלכה המאוחדת
פטירה	29 בספטמבר 1642 (בגיל 81 בערך); צ'סטר, אנגליה
מדינה	ממלכת אנגליה
מקום קבורה	אורמסקירק
בת זוג	אליזבת סטנלי רוזנת דרבי, אליזבת דה ויר לשעבר
	1594–1642; (כ־48 שנים)
	→ פרדיננד סטנלי, רוזן דרבי החמישי ג'יימס סטנלי, רוזן דרבי השביעי ←
פרסים והוקרה
	מסדר הבירית

ויליאם סטנלי, רוזן דרבי השישי (באנגלית: William Stanley, 6th Earl of Derby;‏ 1561 - 29 בספטמבר 1642) או בקיצור "דרבי" היה אציל אנגלי וחבר במסדר הבירית (KG).

סטנלי ירש עמדה חברתית בולטת שהייתה גם מסוכנת ולא יציבה, בגלל היותה של אמו אחת מיורשי העצר המותנים לכתר האנגלי לאחר אליזבת הראשונה על פי חוק הירושה השלישי. עמדה זו עברה ב-1596 לבת אחיו, אן, שנתיים אחרי שוויליאם ירש את תואר הרוזנות מאחיו.

לאחר תקופת נדידה באירופה בצעירותו ומאבק משפטי ארוך, ביסס את מעמדו החברתי. עם זאת, הוא הקפיד להישאר זהיר בכל הנוגע לפוליטיקה הארצית, והקדיש את זמנו לפרויקטי ניהול ותרבות, ובכלל זה כתיבת מחזות. יצירותיו הספרותיות אבדו או לא זוהו, אך החל משנות ה-90 של המאה ה-19 שמו עלה כאחד מהמועמדים הבולטים ביותר להיות המחבר האמיתי של יצירותיו של ויליאם שייקספיר.

ראשית חייו

ויליאם סטנלי היה בנו הצעיר של הנרי סטנלי, רוזן דרבי הרביעי, על ידי נישואיו לליידי מרגרט קליפורד. סביו וסבתו מצד אמו היו הנרי קליפורד, רוזן קמברלנד השני, וליידי אלינור ברנדון. אלינור הייתה הבת השלישית של צ'ארלס ברנדון, דוכס סאפוק הראשון ושל מרי טיודור, מלכת צרפת. מרי הייתה הבת החמישית של הנרי השביעי, מלך אנגליה ואליזבת מיורק.

אמו של סטנלי הייתה יורשת עצר מותנית של המלכה אליזבת מ-1578 ועד למותה ב-1596. לאחר מכן, אן סטנלי, בתו של אחיו הגדול פרדיננדו, הפכה ליורשת העצר המותנית.

מסעותיו

סטנלי התחנך בסנט ג'ון קולג', אוקספורד. בשנת 1582 הוא נסע ביבשת ללמוד בערי אוניברסיטה בצרפת ופגש את אנרי השלישי, מלך נווארה (לימים אנרי הרביעי, מלך צרפת). ב-1585 הוא חזר הביתה, אך נשלח שוב לפריז כחלק ממשלחת דיפלומטית לאנרי השלישי, מלך צרפת. סטנלי נשאר באירופה לשלוש שנים נוספות של מסעות אישיים לפני חזרתו הביתה. קיימת השערה כי לווה במסעותיו על ידי ג'ון דאן הצעיר.^[1]

במהלך מסעותיו, נודע ויליאם סטנלי כהרפתקן, שבשהותו באיטליה הסתובב בתחפושת נזיר והיה מעורב במספר רומנים ודו-קרבות. לפי ההשערה הוא גם ביקר במצרים, שם נלחם והרג נמר, משם נסע לאנטוליה, שבה נטען כי ניצל בקושי מהוצאה להורג על העלבת הנביא מוחמד; הוא שוחרר על ידי אצילה מוסלמית שרצתה להינשא לו. על פי הסיפור, הוא סירב לה, ברח למוסקבה ומשם לגרינלנד, משם חזר לאירופה בספינה לציד לווייתנים.

הרפתקאות צבעוניות אלה זכו לתיעוד בבלדה פופולרית בשם "זר סר ויליאם סטנלי", שמגזימה בתיאור שלוש השנים שלו מחוץ לאנגליה כ"עשרים ואחת שנים בהם הגיע לרוב חלקי העולם ". בלדה זו נכתבה בשנת 1800 ותוכנה פורסם ב-1801. אין עדויות מתועדות להרפתקאות אלה, אך הסיפורים חזרו על עצמם באופן קבוע בביוגרפיות מהמאה ה -19 של ויליאם סטנלי רוזן דרבי ה-6.^[2]

משפחתו

ב-26 בינואר 1595 נשא לאישה את אליזבת דה ויר, בתם של אדוארד דה ויר, רוזן אוקספורד השבעה עשר, ואן ססיל. הסבים של אליזבת מצד אימה היו ויליאם ססיל, יועצה הקרוב של המלכה אליזבת, ואשתו השנייה מילדרד קוק. מילדרד הייתה בתו הבכורה של אנתוני קוק ואשתו אן פיצויליאם. היה מי שהציע כי אירוע החתונה של דרבי ואליזבת דה ויר היה ההשראה לחלום ליל קיץ של ויליאם שייקספיר, ושההצגה הועלתה לראשונה בחגיגות החתונה של בני הזוג.^[3]^[4] בשנים הראשונות מערכת היחסים הייתה סוערת, ובכלל זה טענות שהיו לאליזבת רומנים עם רוברט דברו, רוזן אסקס ה-2 ווולטר ראלי. היחסים בין בני הזוג דרבי נרגעו כאשר מצבם הכספי והחברתי התייצב.

לזוג נולדו חמישה ילדים:

ג'יימס סטנלי, רוזן דרבי השביעי (31 בינואר 1607 - 15 באוקטובר 1651).
רוברט סטנלי (מת ב-1632).
אן סטנלי, רוזנת אנקרם (מתה ב-1657)- בעלה הראשון היה הנרי פורטמן ואחרי מותו נישאה בשנית לרוברט קאר, רוזן אנקרם הראשון.
אליזבת סטנלי - מתה בגיל צעיר.
אליזבת סטנלי - נקראה על שם אחותה שמתה בגיל צעיר.

סכסוך הירושה

לאחר מותו של אביו בשנת 1593, אחיו הבכור של ויליאם, פרדיננדו סטנלי, רוזן דרבי החמישי, ירש את תואר הרוזנות ואחוזותיו של אביהם, אך נפטר כמה חודשים לאחר מכן באפריל 1594, והשאיר שלוש בנות ואף לא בן אחד. בעוד ויליאם ירש את תאריו כרוזן דרבי וכברון, בנותיו של פרדיננדו ביקשו לקבל את ירושת האחוזות.

בעיה נוספת נוצרה כאשר בתו הבכורה של פרדיננדו, אן סטנלי, רוזנת קסטלהייבן, הפכה באופן רשמי ליורשת עצר (מותנית), לכס מלכותה של אליזבת עם מות סבתה ב-1596. נוצר סכסוך משפטי מורכב בין דרבי ואחייניותיו, שנגרר במשך שנים רבות. זה הוביל לפסק דין שקבע כי האי מאן, שהיה בחזקת פרדיננדו סטנלי, רוזן דרבי החמישי, מולאם ויחשב כרכוש המלכה. עם זאת, המלכה ויתרה על זכותה להחזיק באי כאות הוקרה למשפחת סטנלי על נאמנותה. לוויליאם סטנלי הוענקו לת'ום הול בלנקשייר ונווסלי הול במרסיסייד יחד עם אדמות ואחוזות אחרות בלנקשייר, בקמברלנד, ביורקשייר, בצ'שייר, בוויילס ובמקומות נוספים, ואילו בנותיו של פרדיננדו קיבלו מעמדות הקשורים לברונות ואת האי מאן. הן מכרו אותו לדודם, ויליאם סטנלי, רוזן דרבי השישי. תואר הרוזנות שלו אושר מאוחר יותר על ידי ג'יימס הראשון, תוך שמירה על התואר הלורד של מאן. תוך כדי שהוא שומר על תוארו זה, דרבי העביר את ניהול האי מאן לאחייניתו, אן סטנלי. בשנת 1612 הוא העביר את התואר לאשתו, אליזבת.

קריירה

משפחת סטנלי, כיורשים החוקיים לכס המלוכה של אנגליה דרך מרי טיודור, אחותו של הנרי השמיני, נחשדו באהדה לכנסייה הקתולית הרומית, כאשר ההתנגדות למלכה אליזבת הייתה בעיקר על רקע דתי. אליזבת מיסדה את הדת הפרוטסטנטית באנגליה ודחתה את האפיפיור וההשפעה הקתולית של ספרד במדינה.^[5] היו שמועות רבות סביב מותו בטרם עת של פרדיננדו סטנלי, שחוזר על ידי המורדים במלכה אליזבת כדי שיוביל ניסיון להפילה, אך נשאר נאמן לה. בשל האופי הפתאומי והאלים של מחלתו האחרונה, רבים חשדו שהורעל.

אולי בגלל הפוטנציאל להיווצרות מרד צבאי בברית עם קתולים איריים, המלכה אסרה במפורש על ויליאם סטנלי לקחת חלק במלחמתו של רוברט דברו, רוזן אסקס השני באירלנד.^[2] בגלל הגבלת מעורבותו בפוליטיקה הארצית, דרבי, הקדיש את זמנו בעיקר לניהול אחוזותיו ולתפקידו הדומיננטי בממשל המקומי בלנקשייר וצ'שייר. בשנת 1603 הוא הפך לחבר של מועצת המלכה של אנגליה.

המלכה אליזבת העניקה בסופו של דבר לדרבי חברות במסדר הבירית, ויורשה המלך ג'יימס מינה אותו ללורד צ'מברלין של צ'סטר. כמה שנים לאחר מותה של אשתו הוא העביר את אחוזותיו לחזקת בנו ג'יימס, והותיר לעצמו קצבה של 1,000 ליש"ט. הוא קנה בית בסמוך לנהר די מחוץ לצ'סטר, שבו הוא חי כגמלאי, עד מותו ב-29 בספטמבר 1642.

התאוריה הדרבית של המחבר האמיתי של מחזות שייקספיר

ערך מורחב – שאלת זהותו של מחבר מחזות שייקספיר

התאוריה הדרבית של המחבר האמיתי של מחזות שייקספיר מציעה כי ויליאם סטנלי, רוזן דרבי השישי, כתב את המחזות והשירים שיוחסו באופן מסורתי לויליאם שייקספיר מסטרטפורד-שעל-איבון .

מועמדותו של דרבי הוצעה לראשונה בשנת 1891 על ידי ג'יימס גרינסטריט ולאחר מכן נתמכה על ידי אבל לה - פרנק ואחרים.^[6] גרינסטריט גילה כי מרגל ישועי, ג'ורג פנר, דיווח ב - 1599 שדרבי "עסוק בכתיבת קומדיות לשחקן המצוי".^[7]^[8] באותה השנה דרבי נרשם כמממן של אחת מלהקות הדרמה לילדים של לונדון, "הבנים של פול". כמו כן, הייתה לו גם להקת תיאטרון משלו, "אנשי דרבי", ששיחקה מספר פעמים בחצר המלוכה של המלכה אליזבת הראשונה ב - 1600 ו - 1601.^[9] גרינסטריט גם טען כי הסצנות הקומיות ב"עמל אהבה לשווא" (מחזה מוקדם של שייקספיר) הושפעו מטקס מסורתי בהשתתפות 9 נכבדים שהתקיים רק בעיר הולדתו של דרבי, צ'סטר.^[10] ליאו דוהרטי, כותב הביוגרפיה של סטנלי עבור הביוגרפיה הלאומית של מילון אוקספורד, טען בספרו האחרון שסטנלי הוא הנער הצעיר בסונטות של שייקספיר.^[11] שמו גם נקשר בתאוריות החבורה השונות של הכתיבה השייקספירית. אחת מהן תוארה בספרו של גילברט סלאטר, "שבעת השייקספירים"(1931), שבו הוא טוען כי העבודות נכתבו על ידי שבעה מחברים שונים,^[12] ביניהם ויליאם סטנלי, רוזן דרבי השישי.

קישורים נוספים בין ויליאם שייקספיר לבין דרבי:

דרבי נולד שלוש שנים לפני שייקספיר ומת בשנת 1642, כך שתוחלת חייו מתאימה לתאריכים המקובלים שבהם חוברו העבודות. ראשי התיבות שלו היו W.S, והוא נהג לחתום את שמו כ -"וויל", עובדה המתאימה לנטייה למשחקי המילים עם השם "וויל" המופיעים בסונטות של שייקספיר.^[8]
דרבי טייל בשנת 1582 ביבשת אירופה, ביקר בצרפת ואולי גם בנווארה. "עמל אהבה לשווא" ממוקם בנווארה והמחזה אולי מבוסס על אירועים שקרו שם בין השנים 1584–1578.^[13]
דרבי נישא לאליזבת דה ויר (בתו של אדוארד דה ויר, רוזן אוקספורד השבעה עשר), שסבה מצד אימה היה ויליאם ססיל,^[14] שדמותו נחשבת, על ידי כמה מבקרי ספרות, כזו ששימשה כבסיס לדמותו של פולוניוס בהמלט.
דרבי היה בקשרי חברות עם ויליאם הרברט, רוזן פמברוק השלישי ואחיו פיליפ הרברט, רוזן מונטגומרי ולאחר מכן רוזן פמברוק הרביעי, "הזוג שאין דומה לו" שלהם הוקדש הפוליו הראשון של ויליאם שייקספיר.^[7] כאשר דרבי העביר את אחוזותיו לרשות בנו ג'יימס בשנת 1629, הוא נקב בשמם של האחים פמברוק ומונטגומרי כנאמנים.
אחיו הגדול של דרבי, פרדיננדו סטנלי, רוזן דרבי ה-5, יסד קבוצה של שחקנים, "אנשי לורד סטרנג", שכמה מחבריה הצטרפו בסופו של דבר ל"אנשי המלך", אחת מלהקות התיאטרון המזוהות ביותר עם שייקספיר.^[14]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויליאם סטנלי, רוזן דרבי השישי בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ Leo Daugherty, Dictionary of National Biography ,William Stanley, 6th Earl of Derby, Oxford University Press, 2004
^ ¹ ² Barry Coward, The Stanleys, Lords Stanley, and Earls of Derby, 1385–1672: the origins, wealth, and power of a landowning family, Manchester University Press, 1984
^ Kathy Lynn Emerson, A Who's Who of Tudor Women (ארכיון)
^ E. A. J. Honigmann, Shakespeare:the "lost years", Manchester University Press, 1998
^ Lawrence Manley,, From Strange's Men to Pembroke's Men: 2 "Henry VI" and "The First Part of the Contention, Shakespeare Quarterly 54, 2003, עמ' 253-287
^ Frank W. Wadsworth, The Poacher from Stratford: A Partial Account of the Controversy Over the Authorship of Shakespeare's Plays, University of California Press, 1958
^ ¹ ² H.N. Gibson, The Shakespeare Claimants, Routledge Library Editions—Shakespeare. Routledge, 1962
^ ¹ ² J. Shapiro, Contested Will: Who Wrote Shakespeare?, UK edition: Faber and Faber, 2010
^ Mr Terence Schoone-Jongen, Shakespeare's Companies: William Shakespeare's Early Career and the Acting Companies, 1577–1594, Ashgate Publishing, Ltd., 2008
^ J. Greenstreet, A Hitherto Unknown Noble Writer of Elizabethan Comedies, כרך 7, The Genealogist, 1891
^ Leo Daugherty, William Shakespeare, Richard Barnfield, and the Sixth Earl of Derby, Cambria Press, 2010
^ Calvin Hoffman, . The Murder of the Man Who Was "Shakespeare", New York: Julian Messner, 1955
^ A Lefranc, Sous le masque de "William Shakespeare": William Stanley, VIe comte de Derby, Paris, Payot & cie, 1918
^ ¹ ² Scott McCrea, The Case for Shakespeare: The End of the Authorship Question, Greenwood Publishing Group, 2005

[1] Leo Daugherty, Dictionary of National Biography ,William Stanley, 6th Earl of Derby, Oxford University Press, 2004

[:3-2] ¹ ² Barry Coward, The Stanleys, Lords Stanley, and Earls of Derby, 1385–1672: the origins, wealth, and power of a landowning family, Manchester University Press, 1984

[3] Kathy Lynn Emerson, A Who's Who of Tudor Women (ארכיון)

[4] E. A. J. Honigmann, Shakespeare:the "lost years", Manchester University Press, 1998

[5] Lawrence Manley,, From Strange's Men to Pembroke's Men: 2 "Henry VI" and "The First Part of the Contention, Shakespeare Quarterly 54, 2003, עמ' 253-287

[6] Frank W. Wadsworth, The Poacher from Stratford: A Partial Account of the Controversy Over the Authorship of Shakespeare's Plays, University of California Press, 1958

[:0-7] ¹ ² H.N. Gibson, The Shakespeare Claimants, Routledge Library Editions—Shakespeare. Routledge, 1962

[:1-8] ¹ ² J. Shapiro, Contested Will: Who Wrote Shakespeare?, UK edition: Faber and Faber, 2010

[9] Mr Terence Schoone-Jongen, Shakespeare's Companies: William Shakespeare's Early Career and the Acting Companies, 1577–1594, Ashgate Publishing, Ltd., 2008

[10] J. Greenstreet, A Hitherto Unknown Noble Writer of Elizabethan Comedies, כרך 7, The Genealogist, 1891

[11] Leo Daugherty, William Shakespeare, Richard Barnfield, and the Sixth Earl of Derby, Cambria Press, 2010

[12] Calvin Hoffman, . The Murder of the Man Who Was "Shakespeare", New York: Julian Messner, 1955

[13] A Lefranc, Sous le masque de "William Shakespeare": William Stanley, VIe comte de Derby, Paris, Payot & cie, 1918

[:2-14] ¹ ² Scott McCrea, The Case for Shakespeare: The End of the Authorship Question, Greenwood Publishing Group, 2005

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]