וילמה מנקילר
וילמה פרל מנקילר (בצ'ירוקי: ᎠᏥᎳᏍᎩ ᎠᏍᎦᏯᏗᎯ; 18 בנובמבר 1945 - 6 באפריל 2010)[1] הייתה ילידה אמריקאית משבט הצ'רוקי שהייתה לאשה הראשונה ששימשה כצ'יף ראשי של אומת הצרוקי בפרט, וציף ראשי של אומת שבט ילידי כלשהו בארצות הברית, אחרי פעילות נרחבת למען זכויות האינדיאנים האמריקאים[2][3][4].
 | |
| וילמה פרל מנקילר | |
| לידה |
18 בנובמבר 1945 טָלַאקְוָואן, אוקלהומה, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
6 באפריל 2010 (בגיל 64) מחוז אדייר, ארצות הברית |
| מדינה |
 ארצות הברית |
| מקום קבורה | בית הקברות Echota סטילוֶול, אוקלהומה ארצות הברית |
| ידועה בשל | האשה הראשונה ששימשה כצ'יף אינדיאנית ופעילה חברתית |
| השכלה | תואר ראשון |
| תפקיד |
Principal Chief of the Cherokee Nation (1985–1995) |
| מפלגה |
המפלגה הדמוקרטית |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
ביוגרפיה מוקדמת עריכה
מנקילר נולדה ב-טָלַאקְוָואן (אנ')[5] אוקלהומה, בירת אומת הצ'רוקי. היא הייתה השישית מבין אחד-עשר ילדים שנולדו לצ'רלי מנקילר יליד מאומת הצ'רוקי, ולקלרה איירין סיטון ממוצא הולנדי ואירי[3][6]. שם המשפחה "מנקילר", בשפת הצ'רוקי, מתייחס לדרגה צבאית צ'רוקית מסורתית, כמו קפטן[4].
היא גדלה בבית חקלאי של המשפחה, ללא חשמל, אינסטלציה או קשר טלפוני, אך ביתם היה בשטח של 160 דונם הידוע בשם מנקילר פְלאטס[7] ליד הרי הרוקי במחוז אדאיר (אנ') שבאוקלהומה, שניתן לסבהּ כחלק מהסדר שהממשלה הפדרלית של ארצות הברית עשתה. זאת כדי לאלץ את בני הצ'רוקי לעבור לאוקלהומה מאדמות השבטים שלהם במדינות קרוליינה הצפונית והדרומית וג'ורג'יה בשנות ה-30 של המאה ה-19[8]. בשנת 1956, כשהייתה בת 11, המשפחה עברה לסן פרנסיסקו, קליפורניה, כחלק ממדיניות ההעברה של הלשכה לענייני אינדיאנים, שמטרתה להעביר אינדיאנים מקרקעות מסובסדות פדרליות, עם הבטחה לעבודה בערים הגדולות של אמריקה. אביה הפך לעובד מחסן ופעיל בארגון עובדים. בראיון ל"ניו יורק טיימס" ב-1993, מנקילר תיאר את המהלך כ"מסלול הדמעות הקטן[7] שלי", התייחסות להרחקה בכפייה המתוארת לעייל של בני הצ'רוקי מדרום מזרח ארצות הברית על ידי כוחות פדרליים במחצית הראשונה של המאה ה-19[4]. מאוחר יותר עברה המשפחה לדאלי סיטי, קליפורניה (אנ').
פעילותה החברתית והפוליטית עריכה
בגיל 17, נישאה מנקילר להקטור הוגו אולאיה דה בארדי, סטודנט מאקוודור. הם עברו לאוקלנד ונולדו להם שתי בנות. מנקילר הפכה למעורבת במרכז האינדיאני של סן פרנסיסקו, והשתתפה במחאת כיבוש האי אלקטרז ב-1969 (אנ'). לדבריה, כשמחאת אלקטרז התרחשה, היא נעשתה מודעת למה שצריך לעשות כדי ליידע את שאר העולם שגם לאינדיאנים יש זכויות[4]. מיד לאחר מכן התנדבה לפעילות בתביעת שבט נהר הפיט (אנ') נגד חברת פסיפיק גז וחשמל (אנ') על הזכויות על מיליוני דונמים של אדמת השבט, ולמדה את היישומים המעשיים למימוש "ריבונות וזכות שבטית בארצות הברית" (אנ'). היא למדה בקורסי ערב בסקייליין קולג' (אנ') ובאוניברסיטת המדינה של סן פרנסיסקו (אנ') בו בזמן שעבדה כרכזת תוכניות אינדיאניות לבתי הספר הציבוריים באוקלנד. לאחר שהתגרשה מבעלה הראשון, חזרה מנקילר בשנת 1977 לאוקלהומה עם בנותיה. היא התנדבה בעניינים שבטיים, הובילה קמפיינים לתוכניות בריאות ובתי ספר חדשים, ועבדה כמנהלת פיתוח הקהילה עבור אומת צ'רוקי. היא קיבלה תואר ראשון במדעי החברה מאוניברסיטת פלמינג ריינבאו בסטילוֶול, אוקלהומה (אנ'), ולקחה קורסים לתואר שני בתכנון קהילה באוניברסיטת ארקנסו (אנ')[8].
כמנהלת מחלקת הפיתוח הקהילתי של אומת צ'רוקי אותה הקימה בשנת 1981, היא סייעה בפיתוח מערכות מים כפריות ושיקום דיור. הפרויקט הראשון שלה היה בבל, אוקלהומה (אנ') - קהילה קטנה של צ'רוקי בת 200 משפחות ללא מים זורמים, אבטלה גבוהה ותחושה מתמשכת של חוסר אונים. במסגרת המיזם היא הביאה לכך שתושבי בל ייבנו לעצמם ובעצמם קו מים באורך של כ-25 קילומטר ובמשך 14 חודשים. מיזם חלוצי זה באוקלהומה זכה להפקת סרט עלילתי באורך מלא בשנת 2013 ושמו "דבר הצרוקי למען מים" (אנ')[4][9]. בשנת 1983, ובעקבות פעילותה, נבחרה על ידי ראש השבט הראשי, רוס סווימר (אנ'), כשותפהּ להתמודדותו במסע הבחירות המחודש שלו. עם ניצחונם, הפכה לאישה הראשונה שנבחרה לסגנית ראש אומת הצ'רוקי. בשנת 1985 התפטר סווימר כאשר מונה לעוזר המזכיר של הלשכה האמריקאית לענייני האינדיאנים, ומנקילר ירשה אותו. היא נבחרה בקמפיין משלה ב-1987 ונבחרה שוב ב-1991. בשנת 1987 כבר זכתה בהכרה לאומית כשנבחרה לאשת השנה של "מגזין Ms" (אנ'). על תרומתה בשירות הקהילה ועל תפקידי המנהיגות שלה, היא הוכנסה בשנת 1986 ל"היכל התהילה של נשות אוקלהומה" (אנ'), ובשנת 1994 ל"היכל התהילה (הכללי) של אוקלהומה" (אנ')[3][8]. במהלך כהונתה היא הביאה לירידה משמעותית בתמותת תינוקות ועלייה בהישגים החינוכיים באומת הצ'ירוקי[4]. בשנת 1995 היא בחרה שלא להתמודד שוב עקב בעיות בריאות[8].
במהלך כהונתה כצ'יף ראשי, מנקילר התחתנה בשנית ב-1986 עם צ'ארלי לי סוואְפּ, איש צ'רוקי מובהק ומלא ודובר את שפת הצ'רוקי באופן שוטף. הם התגוררו על אדמת אבותיה של מנקילר ב"מנקילר פלאטס".
פעילותה לאחר פרישתה ממנהיגות אומת הצ'רוקי עריכה
למרות בעיות הבריאות האישיות שלה, מנקילר המשיכה לכתוב, להרצות וללמד תרבות אינדיאנית אמריקאית: בשנת 1993 בשיתוף עם מייקל וואליס (אנ') הוציאה לאור את האוטוביוגרפיה שלה[10]; היא ערכה ספר אודות ההיסטוריה של הנשים בארצות הברית, שיצא לאור בשנת 1998[11]; ובשנת 2004 יצא לאור ספרה "כל יום הוא יום טוב: הרהורים מאת נשים ילידיות עכשוויות"[12]. . בשנת 1998 מונתה לפרופסור אורח בדארטמות' קולג', ובאותה שנה הנשיא ביל קלינטון העניק לה על תרומתה את מדליית החירות הנשיאותית[3][8]. לאחר תם כהונתה, בשנת 1998 מונתה לפרופסור אורח בדארטמות' קולג', ובאותה שנה הנשיא ביל קלינטון העניק לה את מדליית החירות הנשיאותית[8].
מנקילר מתה מסרטן הלבלב ב-6 באפריל 2010. הנשיא ברק אובמה ספד לה באלה המילים: כאשה הראשונה ששימשה כצ'יף של אומת צ'ירוקי, היא שינתה את מערכת היחסים בין אומה לאומה - בין אומת הצ'ירוקי והממשלה הפדרלית, ושימשה השראה לנשים במדינתה וברחבי אמריקה כולה. היא קיבלה את מדליית החירות הנשיאותית, היא זכתה להכרה על חזונה ומחויבותה לעתיד מזהיר יותר עבור כל האמריקאים. מורשתה תמשיך לעודד ולהניע את כל מי שממשיך בעבודתה"[4].
בשנת 2022 הופק מטבע בן רבע דולר עם דמותה על גביו. זאת במסגרת מיזם של "המטבעה הלאומית של ארצות הברית" שמטביעה דמויות נשים חשובות ומעוררות השראה על מטבע של רבע דולר (אנ').
קישורים חיצוניים עריכה
- נאום הפתיחה באוניברסיטת צפון אריזונה - 18 דצמבר 1992.
- וילמה מנקילר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- וילמה מנקילר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Donna, Chief Wilma Pearl Mankiller, Find a Grave
- ^ וילמה מנקילר, באתר EFerrit
- ^ 1 2 3 4 Linda D. Wilson, MANKILLER, WILMA PEARL (1945–2010)., The Encyclopedia of Oklahoma History and Culture
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Elizabeth Brando, Wilma Mankiller, National Women's History Museum
- ^ ההיגוי של שם העיר הוא כנכתב לעיל בעברית, למרות שבאנגלית האות N לא מופיעה בסוף השם. ראו הקשיבו לצורת ההיגוי.
- ^ Native American leader, אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ 1 2 Mary Crescenzo, Return to Mankiller Flats, Oaklahoma, Yale Divinity School
- ^ 1 2 3 4 5 6 Wilma Mankiller, Iowa State University: Archives of Women's Political Communication
- ^ Melissa McGlensey, Remembering Wilma: The Cherokee Word For Water, Ms: More Then a Magazine, a Movement, 28 January, 2014
- ^ Wilma Mankiller, Michael Wallis, Mankiller: A Chief and Her People, Google Books, 1993
- ^ Wilma Pearl Mankiller (Ed.), The Reader's Companion to U.S. Women's History, Google Books, 1998
- ^ Wilma Mankiller, Every Day Is a Good Day: Reflections by Contemporary Indigenous Women, goodreads, 2004